רש"י על נדה נ״ח א:י״ח

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על נדה נ״ח ע״א:י״ז רש"י על נדה נ״ח ע״ב:א׳ »

1 נדה פתח ↗

תַּנְיָא אִידַּךְ: בָּדְקָה חֲלוּקָהּ וְהִשְׁאִילַתּוּ לַחֲבֶירְתָּהּ, הִיא טְהוֹרָה וַחֲבֶירְתָּהּ תּוֹלָה בָּהּ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: וּלְעִנְיַן דִּינָא תְּנַן, אֲבָל לְעִנְיַן טוּמְאָה — הִיא טְהוֹרָה וַחֲבֶירְתָּהּ טְמֵאָה.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

ממהדורא תניינא: כלי שהי' כו' קוצץ כו'. והנה מה ר"ל אם מקום הכתוב מקדש כל עוביו או רק בגדר קליפה ועי' מ"ש התוס' בעירוכין שם ד"ה יגוד ועי' תוס' ע"ז דמ"ז ע"ב גבי אבן והנה במס' סופרים פ"ה הי"ג מבואר שם דעל האבן שומטו וגונזו ומשמע דכל האבן אסור ובאמת עי' במנחות דל"ד דכתב שעל האבן אינו מתקים רק בגדר חקיקה ועי' תוס' גיטין ד"כ ע"א והנה בהל' שבת פי"א כתב רבינו בהל' ט"ז דלכך כותב על בשרו חייב אף דנמחק אח"כ כמבו' גיטין ד"כ ע"ב מכ"מ יש עליו גדר כתב אבל צובע כלי מתכת כתב בפ"ט הי"ג דפטור שאינו מתקים ולא נקרא צובע ועי' בכורות דנ"ח גבי מעשר בהמה משום סקרתא ושבת דע"ה ע"ב גבי שחיטה ובמה דפלי' ר"א ורבנן אם חייב גבי כחול משום צביעה וע"ש דצ"ה ובירוש' ערלה פ"ב דמבואר שם דאם צבע דבר שיש בו רוח חיים בקליפי ערלה נאסר כולו והטעם דהצביעה עושה בו מעשה ואף דדבר שיש בו רוח חיים אינו נאסר ועי' בנגעים פי"א גבי בתים צבועים דמטמא בנגעים ובנדרים דנ"ו וגבי עורות הוי שם מחלו' דר"י ור"ש ועי' בשבת דכ"ז וגבי בגדים לכו"ע אינו מטמא משום דצביעה בבגד נעשה פנים חדשות וכ"כ בזה גבי הך דחולין דקל"ה וב"ק דצ"ג ע"ב ודק"א גבי ראשית הגז ונ"מ דאף אם אח"כ העביר הצבע דשוב אינו חייב אך בעצם הנ"מ בין כתיבה לצביעה משום דכתיבה החיוב הוא על האותיות ואף דצריך דבר המתקים זה רק דאל"כ לא נקרא כתב אבל הצביעה עיקר החיוב הוא משום דבר הנצבע וכיון שאינו מתקים על הדבר פטור וזוהי עיקר המחלו' דר"א ורבנן בשבת דצ"ה שם אם הצביעה הוא המלאכה או מה שעי"ז יש לו דבר צבוע ועי' במה דפלי' בשבת דק"ו ע"ב גבי דבר שאין במינו נצוד אם חייב ור"ל ג"כ זה אם מחמת הצידה או מחמת הדבר הניצוד ועי' בירוש' שבת פ"ז דמספקא לי' שם איך ס"ל לר"מ גבי מלאכה שא"צ לגופו אם חייב או לא ולא פשט לו מהך חזינן משום דר"מ ס"ל דעצם הצידה היא המלאכה לא משום הניצד וע"ש בתוס' דק"ז ד"ה הצדן והנה כאן גבי מחיקת השם כתב רבינו גבי כלי מתכת וכלי זכוכית חקוק דוקא משמע דאם הי' כתוב ליכא בו גדר מחיקה ובאמת לפי מ"ש לעיל דגבי קשר של תפילין צריך הל"מ גדר אותיות דוקא וא"כ למה אמר בערובין דצ"ז דאינו יכול לעשות קשר בשבת מחמת הקשר למה לא אמר מחמת כותב ושם הוי שתי אותיות וע"כ צ"ל דכתיבה לא הוי רק אם הוא דבר המוטל על גבי דבר אחר וכמ"ש רש"י בגיטין ד"כ אבל כאן דהדבר גופא נעשה אות ליכא בה לא גדר כותב ולא גדר מוחק כיון דהדבר נתבטל לגמרי וככ"ב לעיל גבי גרם די"ל דגבי מוחק שם בס"ת אז גם גרמא לוקה דע"י המחיקה נעשה ב' דברים שהשם נמחק והס"ת נפסל ורק בשם על בשרו שם גרמא מותר, עכ"פ י"ל דגבי אבן ומתכת וזכוכית רק אם חקוק חייב במחיקת השם אבל לא בכתיבה דזה לא הוי כתיבה כלל והנה גבי שם אם הי' סבור שצריך לכותבו וכתב וקדש ואח"כ נמצא שא"צ בודאי חייב על מחיקתו ולא הוי כמו הקדש בטעות עי' נזיר דל"ב ובשקלים פ"ב דכאן כיון דיכול לקדש שם בפ"ע הוי כמו בא בנדבה ועי' שם בשקלים פ"ב הך מחלו' דב"ש וב"ה ובמה דפליגי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בהל' פסולי המוקדשין פ"ה ה"ז גבי דבר הבא בנדבה אם הפריש יותר ממה שצריך ע"ש ובפרט גבי שם דשם לא שייך בו גדר שאלה עי' תוס' גיטין דל"ב ע"ב וגם י"ל דהוי כמו אתא ליד גזבר דלא שייך בו שאלה וגם בזה כן כיון שכבר נגמר וא"צ לו ועי' במס' סופרים פ"ה ה"ב דמוכח שם דאף אם צריך תיבה אחרת וסבר שצריך שם וכתב לשם שם אסור למחקו ובעצם י"ל דזה לא גרע משם שכתבו בן נח דמבו' בגיטין דמ"ה ובעירוכין ד"ו הנ"ל דאסור למוחקו ועי' לקמן בה"ח ואף דאינו יכול להקדישו ולא שייך בו כלל מחשבה ואף דרש"י גיטין דמ"ה ע"ב לכאורה נראה דאם כתבו לשמו יש בו קדושה ע"ש בתוס' ד"ה א"ל הנה באמת אין כונת רש"י כן רק דר"ל דרק לקרות בהן בגדר חומש אבל לא לצאת בו ואף דבמשנה שם נקט נמי תפילין ומזוזות לאו דוקא ולכך שם דמביא תניא לוקחין ספרים כו' אף דבתוספ' דע"ז נקט ג"כ תפילין ומזוזות בגמ' דילן השמיט זה ועי' בירוש' פ"ב דע"ז ועי' ברש"י ע"ז דכ"ו ע"ב דנראה דס"ל דמומר להכעיס אפילו באיסור אחד ס"ת שלו ישרף ולכאורה תמוה וע"ש בתוס' ע"ז דכ"ז ע"א ובאמת רש"י ז"ל מפרש בחולין די"ג ובשבת דקט"ז ובגיטין שם דהטעם דאמרינן דמסתמא כתב לע"ז גבי מומר להכעיס לא שייך זה כלל וכן לשיטת רבינו בה"ה כאן דר"ל מי שאינו מאמין כלל ע"ש וגבי מומר להכעיס לדבר אחד למה ישרף הרי מכ"מ נהי דפסול לס"ת מכ"מ השם יש בו גדר קדושה וי"ל דגבי ב"נ יהי' תליא בהך מחלו' דזבחים דמ"ה גבי קדשי ב"נ אם מועלי' בהן ורק בקדשי מזבח אבל בקדשי בד"ה מועלין וי"ל דזה ג"כ הוי כמו קדשי מזבח ועי' בירוש' סנהד' בפ"י גבי קדשי מומר מחלו' שם דר' יוחנן ור"ל אם מועלין בהן ובהך מחלו' בירוש' דנזיר פ"ח גבי נזיר מצורע אם שערו קדיש או לא וע"ש בנזיר די"ד ע"ב דהוי פלוג' שם אם נזיר שנטמא בימי חלוטתו אם סותר את הקוד' ר"ל אם הזמן שהוא מצורע הוי כמו שאינו שייך כלל לגדר נזירות ולכך פקע גם הקדושה מן השער ועי' במה דמבו' בירוש' נדרים פי' דזמן דאינו ראוי להפרה אינו מתחשב כלל למעל"ע של שמיעת הנדר ואינו עולה מן החשבון וברא"ש נדרים דע"ב מבואר שם דגמ' דילן לא ס"ל זה ועי' בהך מחלו' דנידה ל"ז גבי לידה אם עולה בספירת זיבתה וכן משמע מהך דעירוכין דל"ג ודי"ב ע"ב דהיכא דגלו עשרת השבטים באמצע יובל אח"כ אם חזרו השנים שבינתים לא חשבינן כלל ומתחילין מזמן שפסק וכן הדין גבי עבד עברי שברח עי' קדושין דט"ז אז לא שייך כלל בגדר עבד כיון דאין רשות רבו עליו וכמ"מ. עכ"פ חזינן דטומאת מצורע מפקיע הקדושה מן השער וכן פסק רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"י ה"ב וזה ג"כ הוי כמו קדשים שנעשו טריפה עי' תמורה די"ז דקיי"ל דפקע מהם הקדושה וכן במקדיש טריפה ע"ש וכ"כ בזה בהך דנדרים דס"ב ע"א דגם גבי כלי שרת אמרינן באו פריצים וחללוהו ואף דכתב בעה"מ והרמב"ן בע"ז דנ"ב ע"ב דכלי שרת שאני זה רק כשבא אח"כ לרשות ישראל משום דהקדושה שלהן חוזרת וכמ"ש התוס' בנדרים דכ"ח ע"ב בהך דב"פ פדאן חוזרות וקדושות ועי' במנחות דמ"ז ע"א בתוס' שם דמ"ו גבי דבר הנקדש בכלי שרת אף אם פדאו דדמי הפדיון אף דהן נתפסות בקדושה מכ"מ הדבר קדוש ועומד, מכ"מ כ"ז שהם ביד הב"נ הם חולין וזה ג"כ ר"ל הרמב"ם ז"ל בהל' בית הבחירה פ"ו הי"ד שכ' שם הלשון ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה ומה זה הלשון דנתקדשה הא אי"צ כלל להתקדש אך למ"ש א"ש דאף דקודם שבא עזרא הי' חול מכ"מ כיון שבא ליד ישראל נתקדשה למפרע ולכך גם כאן מומר להכעיס או נכרי שכתב שם ליכא עלי' קדושה אבל הוי גדר איסור ולכך יגנז אך רש"י ס"ל דלא כשיטת רבינו בה' מעשה"ק פ"ג ה"ה דמומר להכעיס מותר לקבל ממנו קרבן לעבירה אחרת ורק ס"ל דכיון דחל עליו גדר מין כמבו' בע"ז שם ועי' הוריות דף י"א לחד מ"ד דגם בכלאים דרבנן חל עליו גדר מין כיון דהוה להכעיס וזה תלי' אם כל תקנת חכמים חל עליהם גדר פרט משם האיסור או כלל וכבר כתבתי בזה דאזלי לשיטתייהו בהך דבכורות ד"ל ע"ב גבי גר שבא להתגייר ואינו רוצה לקבל עליו איסור א' מדרבנן אין מקבלין אותו ותלי' בזה דאם הוי פרט, ועי' במאי דפליגי רש"י ותוס' עירובין דס"ט גבי מומר לשבת באיסור דרבנן, ועי' חולין דף כ"ח ע"ב גבי מחצה על מחצה דכתב שם רש"י דגבי דרבנן נ"מ דאין עליו טומאת נבילה ושם די"ח ע"א בהך דב"ש וב"ה ועי' בדברי רבינו בהלכ' אבות הטומאות פ"ב הל"ו גבי שחט תוך ז"י מטמא וכן ס"ל שם בה' ח' גבי בפ"ק בן ט' חי והפריס ע"ג קרקע דאם מת מטמא משמע דס"ל דאף תקנת חכמים יש על שם הפרט ולכך מטמא, ועי' חולין דף ט' גבי לא בדק בסימנים פלוגתא אם מטמא ועי' שם ד"נ ע"א ברש"י במה דאמר שם גבי דאייתרי דמהני לסתימה אף היכא דלא אכלי לי' דמ"מ חלב טמא לא איקרי וכבר כתבתי בזה במ"א מהך דסוכה די"ד ע"ב דהוי כשפודין של מתכת. עכ"פ ס"ל לרש"י דאין מקבלים מהם קרבן וכמו דמבו' בירוש' סנהדרי' פ"י גבי קדשי מומר דאף אם לאחר שהקדישו נעשה מומר אין מועלין בו לחד מ"ד א"כ אם מומר הקדיש קרבן לא חל עליו הקדושה כלל וכמ"ש דאין מפרישין תחילה לאיבוד לכך ס"ל דישרף, ועי' בדברי רבינו בהל' מתנות עניים פ"ח גבי ב"נ שהתנדב דאם הי' דבר מסוים מחזירין לו ואף דלמה יהא טעון גניזה צ"ל כיון דרוצה להתנדב לדבר של צבור דאין מקבלין ממנו כמבו' בתו"כ פר' אמור הובא בתוס' מנחות דע"ג לכך לא חל הקדושה וגם י"ל כיון דהוי רק גדר קדושת דמים לא קדושת הגוף כיון שמחזירין לו שייך בזה לומר ובאו פריצים וחללוהו, עכ"פ גבי שם על בשרו גרם מחיקה מותר ומה שצריך לכרוך גמי רק מפני שאסור לעמוד ערום בפני השם משום דלאחר מחיקה לא נשאר שום דבר אבל גבי ספר תורה גם גרם מחיקה לוקה מן התורה דעושה ב' פעולות א' שמוחק את השם ושני שעושה ס"ת פסולה והס"ת ישנו ונ"מ גבי מום בקדשים דקיי"ל דגם גרם לוקה כמבו' בבכורות דל"ג וכמ"מ מכ"מ אף למד"א מטיל מום בבע"מ לוקה שם גרמא שרי דהפועל עצמו לא הוי והבהמה פסולה בלא זה וכן נ"מ אם עשה בע"מ עובר בקדשים אם לוקה ועי' תוס' בכורות דל"ח ע"ב גבי לעשות כהן בע"מ ועי' בהך דערובין דק"ד ע"ב במ"ש רש"י ז"ל דאסור לטמא כלי שרת אף שיכול להטבילן עי' מנחות דק"א ע"א ובאמת נראה דהך דמכות די"ד ע"ב במחלו' דר' יוחנן ורי"ל גבי טמא שנגע בקודש דלר' יוחנן אינו לוקה ולכאורה למה גם בזה לא אמרינן הך דין דונתצתם כמו בע"ז די"ג ומכות דכ"ב ועי' סנהד' דנ"ו ע"א דאסור לנקוב את השם ועי' בפסחים דפ"ה גבי משום פקע ע"ש וצ"ל דכיון דקיי"ל בכמ"מ פסחים דכ"ד ומעילה ד"י וכמ"מ דצריך לשורפן בקדושה קדשים שנטמאו חזינן דלא פקע מהן הקדושה ועי' רש"י סוכה דל"ה ע"ב גבי מע"ש ובירוש' שבת פר' כל כתבי הל' ג' גבי מטמאין להציל וט"ס ור"ל כך דבתוספ' שם פי"ד מבואר שם כך דס"ת שנפלה לאש מכבים להציל אבל לא בתרומה וכן בתרומה מטמאין להציל וכמ"ד בתרומות פ"ח מ"ט ומי"א ועי' במנחות דמ"ח ע"ב הטעם כיון דלאיבוד קיימא פקע מתרומה הקדושה והוי כתרומה מחוללת וזה ר"ל הירוש' שם דאף דמבו' בכל קודש לא תיגע וגו' עי' מכות די"ד ע"ב וזבחים דל"ג ע"ב מ"מ היא תרומה היא מעש"ש ור"ל דתרומה דומה למעש"ש וכמו דמבו' בירוש' מעש"ש פ"ב דשמן של מעש"ש שנסרח פקע ממנו קדושתו אבל שמן של שביעית שנסרח לא פקע הקדושה והטעם דשביעית נוהג גם במאכל בהמה, ועי' בירוש' שביעית בפ"ח ופ"ט דהוי שם מחלוקת אם קדושת שביעית נוהגת גם במאכל בהמה ובתרומות פ"י גבי חבילי תלתן ע"ש. עכ"פ גבי מעש"ש היכא דלא חזי' למאכל אדם פקע ממנו הקדושה וה"נ גבי תרומה כן וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דב"מ על הך דל"ח ע"א גבי שמן שהבאיש ודבש שהדביש וזה ר"ל ג"כ בהך דפסחים דט"ו ע"ב גבי פת של תרומה שעיפשה ה"נ כיון דהולך לאיבוד פקע ממנו הקדושה ועי' בב"ק דף קט"ו ע"ב אך רבינו בהל' תרומות פי"ב ה"ד וה"ה מפרש דזה קאי רק אטומאת ידים דהוה מדרבנן, וככ"ב בחלק ג', ואף דמע"ש ג"כ יש לו תקנה ע"י פדיון ועי' בירוש' תרומות פ"ג ה"ד פלוגת' דב"ש וב"ה אם מותר לטמא טבל של מעש"ש עיין שם ועי' בדברי רבינו בהל' נזירות פ"ח ה"ה דכ' שם גבי נזיר דאין התגלחת מעכבת דמטמא רק לערב ועי' נזיר דמ"ז גבי הך דמרים התרמודית דלכאור' לא מוכח כן אך הטעם משום דקיי"ל דגבי נזיר גם השער קדיש ואסור לטמאו עי' פסחים דכ"ג ותענית די"ב וע"ז דע"ד וקדושין נ"ז וכמ"מ ורק בהני שצריך להשליך תחת הדוד ולכך אשה מותרת דאין שערה משתלח תחת הדוד וככ"ב אך באמת י"ל דאין הטעם משום דאסור לטמא את הקדשים רק דטמא אסור ליגע בקדשים ואף היכא דלא מטמא כגון בלא הכשר ואף דקיימא לן דחיבת הקודש מכשרת מכל מקום כיון דזה על ידי קדושת הדבר זה לא מפקיע את הקדושה וזה ר"ל בהך דמנחות דף ק"א ע"א גבי עצי הקדש דא"א לפדותן כיון דבאמת ליכא בהן טומאה רק משום גדר דחבה"ק ולכך ע"י זה לא נעשה בה פסול שיהא יכול לפדותה כיון דזה ע"י המעלה שלה וזה ר"ל ג"כ הך דעירוכין ד"ה ע"ב במה דאמר שם דהיכי דצריך גניזה אין מועלין בו ע"ש והרי מבואר במעילה די"ט ע"ב קדשי מזבח תמימים שנעשו בעלי מומין ועבר ושחטן קודם פדיון דשוב אין להם פדיון ומ"מ יש בהם מועל אחר מועל אף דהן טעונים קבורה ולא פקע מהם הקדושה וע"כ משום דשם זה בא ע"י הקדושה וא"א להקדושה שתגרום שעי"ז תפקע מהקדושה ולכך גבי נותר יש מעילה כמבו' כריתות די"ג ע"ב ע"ש בתו"י ורש"י שם דכ"ג ע"א אך שם ג"כ דנותר הוא משום הקדושה ועי' תוס' זבחים דק"ה ע"ב וירוש' יומא פ"ו וכמ"ש רבינו בס' המורה דכל השינוים והקלקולים ע"כ ע"י מציאות אחר ולכך מבואר בקדושין דנ"ד ע"ב דכתנות כהונה שבלו מועלין בהן אף דוודאי אסור לתקנן כמו גבי כלי שרת דזבחים דפ"ח וע"ש גבי בגדי כהונה פלוג' גבי כיבוס מ"מ יש בהן מעילה דזה רק מחמת מעלה דקדשים, ועי' תוספ' עירובין פ"ח גבי נימת כינור דאף דמבו' במשנה שם דקושרין אותה מ"מ פעם ב' לא ובירוש' שבת פ"ז ובשבת דע"ד ע"ב דלא הי' קשר ביריעות משכן ועי' סוכה ד"נ ע"ב אם כלי שיר הוה כלי שרת, וככ"ב גבי כתותי מכתת שיעורא דזה לא שייך רק בדבר שאין המציאות שלו גורם שיחול זה השם עליו, וכן הגדר מה דאמרינן בכמה מקומות אי בעי מפקר נכסי ועי' ב"מ ד"ט ע"ב בהך מחלוקת דר"א ורבנן אך ר"ל כך דעי' תמורה ד"כ דעני ועשיר הוו בגדר תרי גופי ועי' בהך דכריתות דכ"ח גבי מחלוקת בעשיר שהביא קרבן עני ובעירוכין די"ז דהגדר הוא אם זה תואר בהגוף או זה רק סיבה חצונית העדר הקנין וכ"כ רבינו בס' המורה שכל שינוי בא ממקום אחר לא מעצמו וכבר כתבתי בזה מהך דגיטין ד"ל דפליגי גמר' דילן עם הירוש' אם שייך לומר מכיר בעני דירוש' ס"ל דלא שייך דזה העניות הוא העדר הקנין ולא תלי' בגוף וגמרא דילן סבירא לי' דשייך מכיר בעני וזה דאמר כיון דחזינן דהוא על ידי עצמו יכול לעשות פעולה שישתנה מעשיר להיות עני ע"י עצמו ע"כ דאין זה שינוי בעצם, אך באמת זה תלי' אם מפקיר דבר שאין שום אחר יכול לזכות בו אי הוי הפקר, ועי' ב"מ די"א ע"ב ובירוש' פ"ג דפסחים גבי חמץ ע"ש גבי חלת חמץ ואם כן גם גדר הפקר בא על ידי אחרים ובמקום אחר אבאר וכן הדין מה דכהן פצוע דכא מותר לישא גיורת לדידן יבמות דע"ו וכהן בע"מ אסור כמבו' בסנהדר' דנ"א וכ"מ וע"כ דזה השינוי דבע"מ פועל שינוי רק ע"י שהי' כהן משא"כ פצ"ד, והארכ' בזה במ"א במה דמבו' בירוש' מעשר שני פ"ג ה"ב אם לקח במעות מע"ש תרומה ונגע בטבול יום אם יכול לפדות את המעשר שני ע"י זה כיון דבמעשר שני עצמו ליכא פסול טבי"ו רק ע"י קדושת התרומה וגם זה מחלוקת תנאי בטבי"ו פ"ג משנה ו' דפלי' ר"מ ורבנן אם טבול יום נקרא טמא ועי' במ"ש הרמב"ם בפי' המשני' כלים פ"א מ"ה דחכמי' ס"ל דטבול יום לא נקרא טמא ור"ל כהך מחלוקת דר' יוחנן ורי"ל בירוש' חלה פ"ג ה"ז גבי הך דטבי"ו פ"א אם טבוי"ו לגבי תרומה נשאר בו שם טומאה דמתחילה או זה דבר חדש ומעלה כמו הך דפסחים דל"ד ע"ב וזה ר"ל רש"י בחולין דקכ"ח ע"א לר"מ שם גבי אוחז בקטן כו' דטבול יום אינו מן התורה והוא תמוה אך ר"ל כך דלרבנן כיון דס"ל דטבול יום לא נקרא טמא דזה רק דבר חדש ולכך פסק רבינו בהל' פסהמ"ו פי"ח דליכא חיוב מיתה גבי טבול יום באכילת קדשים ועי' נזיר דמ"ה וזבחים די"ז ודל"ג ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש בזה דלא ס"ל כן ועי' בטהרות פ"א מש' ח' גבי שלישי דאף אם הם נשוכים זה בזה מכ"מ טהורים ואף דבכלים פי"ח מ"ז מבואר דגבי טומאת ערב לא אמרינן כן וע"ש בפי"ט מש"ו מכ"מ גבי שלישי זה הוי בגדר טבי"ו עי' נידה ד"ז ובירוש' פ"ה דסוטה ולא הוי נשוך חיבור אך לר"מ דס"ל דטבי"ו הוי עליו שם טמא וא"כ למה מחלק שם בחולין בין טבול יום לשאר טמאין ע"ז ר"ל רש"י דזה רק מדרבנן, עכ"פ י"ל דהא דטמא שנגע בקודש לוקה זה לא מחמת שמטמא רק זה דין ועי' מ"ש התוס' יומא דמ"ד ע"א דעצי משכן לאחר שנתפרקו אסור לטמא ליגע בהן מחמת שנמשחו בשמן המשחה וזה ר"ל הך דיומא דע"ב ע"א לא בטלה סכוים ר"ל המשיחה שלהם ובאמת כן ר"ל המכילתא פר' יתרו גבי הך הנוגע בקצהו דממעט שם לגי' רבי' ז"ל בה' בימ"ק פ"ג הי"א גבי נגע בעזרה מאחורי' דפטור וכן בת"כ תזריע אך י"ל דרק פטור ממיתה או ממלקות אבל איסור יש וגם י"ל דבאוהל מועד אסור לכו"ע מחמת דהם נמשחו בשמן המשחה וכמ"ש התוס' וכן גם בתרומה י"ל דלשיטת התוס' בזבחים דל"ג דלוקה לכו"ע י"ל דזה לא מחמת שפוסלן ובזה א"ש דברי רבינו בה' תרומות פי"ב ה"ח אין מפקידין כו' אף אם אינן מוכשרין ע"ש בהשגות וע"כ כמ"ש דאסור לטמא ליגע בתרומה אף במקום שלא יטמא כו' וגם י"ל דאסור שיהי' ברשות ע"ה וגבי כהן הוה כמו שנותנו ברשותו אבל בישראל ע"ה כיון שהוא בכ"ח המוקף צמיד פתיל הוה כמו בגדר חותם בתוך חותם דב"מ דמ"ג ויחד לו קרן זוית דב"מ דס"ג וע"ז דל"א, ועי' בתוס' ב"ק דע"ז גבי פרה ובהך מחלו' בתוספ' פ"א דשבועות עם התו"כ פר' ויקרא אם הך טומאה שאמרה התורה גבי מתעסק בפרים הנשרפים ובשעיר המשתלח אם ע"ז חייב כרת בנכנס למקדש ע"ש ובאמת נראה דלשיטת הרמב"ם דס"ל בהך דפסחים די"ז ע"ב ובמש' כלים פט"ו מ"ו גבי משקה בי מטבחיא דטהור דזה הוי הל"מ גזירת הכתוב י"ל דהוא הדין גבי כלי שרת כיון דהם רק כלים לצורך ביה"מ אין עליהם שם כלי בפ"ע ובגדר מעשי עץ דחולין דקכ"ט ואף דמבו' בפסחים דע"ט דכלי שרת טמאין פסולין זה רק גדר דין וכמו דקיי"ל בפסחים דל"ד ע"ב גבי מים של ניסוך שנטמאו שהם פסולין ולאחר קדוש בכלי שרת לא מהני להו השקה ע"ש אך דלכאורה למה אין עליהם גדר דמשקה בו מטבחיא אך י"ל דמכ"מ הם פסולין וכן כלי שרת ועי' חגיגה דכ"ו ע"ב גבי שלחן ומזבח מחלו' דר"א ורבנן ובאמת לפי הך מחלו' בין הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בספר המצוות דהוא באמת מחלו' תנאים בירוש' שקלים פ"ד אם המשכן עם כליו הוא מציאות אחת אשר יש שם הרבה פרטים או כל דבר ודבר הוי מציאות בפ"ע ועי' בספרי פר' נשא פימ"ד דכ"ז שלא נמשחו כולם לא נתקדשו ועי' בתוספ' מנחו' פ"ו בשלחן המנורה והמזבח' מעכבין זה את זה אך באמת לפי המבו' בתוספ' מנחות פ"ז דבזמן גמר המשכן היה השולחן בלא לחם דאז הי' באחד בשבת והארכ' בזה במה שיש בזה סתירה בהך דמנחות דף צ"ו ע"א ודפ"ז ע"ב וד"ז מאן מקדש הלבונה ולחם הפנים אם השלחן או הבזיכין כי באמת יש בלבונה ב' גדרים א' מגדר קומץ של לחם הפנים עי' מנחות דנ"ז ע"ב ובגדר לבונה של המנחה ועי' כתובות דק"ו ע"ב דלבונה באה ממותר נסכים וכן מוכח בתו"כ פר' אמור על קרא מאת בני ישראל לרצון לב"י ואף דהא מבו' בשקלים פ"ד ובד' רבינו בהל' שקלים דלחה"פ בא מתרומת הלשכה צ"ל נ"מ בין הלחם עצמו והלבונה דזה כך דהנה מבו' בירוש' פ"ז דשקלים ותוספ' מנחות פי"א דאם אין לצבור לחם חדש אז מניחין הלחם לשבוע אחר ובירוש' מבואר שם דנקרא לחם פסול ועי' בזבחים דפ"ז ומנחות ד"ק וד"צ וע"ש ד"ח דבזמן שהגיע הזמן לפרק את הלחם הוי כמו שכבר נקמצה הלבונה וע"ש די"א ע"ב ור"ל כך דהלבונה מקטירין מיד בגדר קומץ אבל הלחם נשאר לשבת הבאה וס"ל להתו"כ דהלחם בא מתרומת הלשכה והלבונה באה ממותר נסכים עי' מנחות ד"צ וזהו דאמר דהלבונה מרצון בנ"י דהיינו ממותר נסכים והלחם ממי שהברית שלו ר"ל משקלים דהם שייכין לצבור לא לפרטים וע"ש בתו"כ דאין כופין את הגזברין ע"ש ובספרי פר' פינחס פי' קמ"ב ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים ור"ל דזה הוי מציאות בפ"ע ולא כמו שאר לבונה דהוי רק חלק מהקרבה ובגדר מכשיר ולכך אם חסרה כשר כמבו' במנחו' די"א מה שא"כ בבזיכי לבונה דזה הוה כמו קומץ וקומץ שחסר פסול, ועיין בירושלמי סוף פ"ו דשקלים. על כל פנים הלבונה של לחם הפנים יש בו שני גדרים, גדר קומץ של לחה"פ וזה מקדש השלחן וגדר לבונה של מנחה וזה מקדש הבזיכין, ולכך מבו' במנחות ד"ק וביומא דכ"ט דגבי לבונה של לחה"פ צריך לקדש מדעת משום דמוכח מהך דסוטה די"ד ע"ב דכל דבר שעושה שתי פעולות צריך לקדשה לדעת, והנה מה שמניח הקומץ בכלי יש בו שני גדרים א' שבזה נגמר הקמיצה כמבו' במנחות ד"ז ועי' תו"י יומא דכ"ד וככ"ב דאף אם נימא כמ"ד במנחות ד"י דשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מותר לאכול זה רק לאחר נתינת הקומץ לכלי ולא קודם עי' מנחות די"ב ויומא דמ"ז ע"ב וכמ"ב, והשני דזה הוי במקום קבלת הדם לאחר שנתקדש הדם ע"י סכין כמבו' סוט' שם ועי' זבחי' די"ג ע"ב ומנחות דט"ז ע"ב ולכך בסוטה שם בסופי' לא אמר בגמר' גבי מקדשה בכלי דר"ל לקדשה ע"ש וכמו הך דסוכה דמ"ד ע"א גבי ערבה ופסחים דקט"ז גבי הך דר"ג כל שלא אמר כו' דשם ג"כ הוי ב' גדרים בגדר אכילת קדשים ובגדר אכילת פסח, ובגדר פסח א"צ כדי אכילת פרס וכדמוכח בסוכה דמ"ב ע"ב ובגדר מצוה דאכילת קדשים הרי הוא כמו שאר אכילות ועי' בתו"י יומא דל"ט, ונ"מ גם כן לשיטת רבינו בפסחים דפ"ד גבי גידין שסופן להתקשות דהוה בשר רק שאינם שייכים למנין חבורה ורק כמו כל קדשים קלים ונאכלים לכל בכל העיר וגם מבושל וכן ר"ל בפסחים ד' צ"ו גבי אימרים של פסח מצרים כיון דלדורות לא שייכי בבעלים הם נקטרין ואין לבעלים חלק בהם וכבר כתבתי דלכאורה בזה י"ל מה דבגמ' פסחים דס"ג ע"ב הוי מחלו' גבי מקטיר על חמץ אם עבר די"ל דאם כהן המקטיר יש לו חמץ הוא עובר אבל אם א' מבני חבורה קנה אז חמץ לא עבר המקטיר וגם בפסח מצרים כן אף דאז אכלי להו עי' פסחי' דצ"ו ע"א וגם נא, וכבר כתבתי דזה ר"ל הגמ' שם גבי שבירת עצם דר"ל נ"מ אם בפסח מצרים ילקה על שבירת עצם אלי' של שה כיון דאז נאכל עי' פסחים דפ"ד ע"ב ובדברי רבינו שם וקמ"ל דלא וכן נ"מ לר"א ב"ע דס"ל דווקא עד חצות מ"מ הני הוו ככל קדשים קלים וכל הלילה וכן האימרים אף בפסח מצרים עי' פסחים דע"א ע"ב, ובאמת כ"כ דלר"א דס"ל בזבחים דכ"ח דמחשבים מאכילת מזבח לאדם ומאדם למזבח איך הדין גבי שלמים אם חשב לאכול אימרים למחר או להיפך להקטיר בשר למחר אם אזלינן בתר הדין או בתר המחשבה, ועי' רש"י זבחים דכ"ח ע"א ד"ה כאלי' ס"ל דאזלינן אחר הדין ודל"ו ודנ"ו ע"ב ברש"י בד"ה הכי גרסי' דכ' שם דאימרים של שלמים הוי לאחר זמן כמו קד"ק ועי' כריתות דכ"ג ע"א. עכ"פ קמ"ל קרא דגם בפסח מצרים האימרים הוו רק כמו קדשים ולא כמו פסח ולא שייך בהם שום גדר חדש השייך בפסח וכן מצה ומרור יש בהן ב' גדרים א' בגדר מכשירי פסח כמבוא' בפסחים ד"צ ומלבד זה הרי מ"ע דבזמן פסח גם מרור הוה מצוה פרטית כמו בחו"ל כמבוא' בקידושין דל"ז ע"ב ופסחים דצ"א ע"ב וכ"מ, וכן הדין גבי לבונה של לחה"פ דיש עלי' שני שמות ושני קידושין ובאה לא כמו שאר קרבנות ציבור רק ממותר נסכים כמ"ש לרצון בנ"י ובאמת אף דבמדבר הי' לחה"פ כמבו' בתו"כ פ' אמור ומנחות דצ"ה ובירוש' יומא ספ"ד גבי לחה"פ אם נפסל במסעות ועי' תוס' מנחות דמ"ה ע"ב מהיכן בא אך נראה דהי' בלא לבונה, ובפרט אי נימא דלא קרבו נסכי' במדבר ע' קידושין דל"ז וזבחי' דקי"א ועי' בקרא פקודי דגבי עשי' נקט לשון ערך לחם ובציווי נקט סתם וערך את ערכו משום דבציווי הוא לדורות לחם עם לבונה ומרע"ה לא הי' רק ערך לחם בלבד וכן משמע בספרי פ' עקב פסקא מ"א ועי' תוספתא מנחות פ"ז, עכ"פ שלחן מלבד דהוא חלק מן המשכן הוא דבר פרטי ג"כ מה שא"כ בשאר כלים והא דמבו' בפסחים דע"ט גבי כלי שרת טמאין זה רק בגדר פסול דבאמת הם רק גדר חלק מן המציאות ועי' בכלים פט"ז מש"ז ובתוספ' שם גבי משמש משמשי אדם ולכך מבו' בסופט"ו דנבלי בני לוי טהורין ועי' בירוש' סוכה סופ"ה דהם נעשין מעור שאינו מעובד ובפי"ח דכלים מש"ד גבי מלבני ואכ"מ עכ"פ יש לו' דמאן דס"ל דלקי על טמא שנגע בקודש או בתרומה זה לא משום דפוסל את התרומה רק זה דין ועי' מ"ש התוס' מנחות דמ"א ע"א דבגדי כהונה לכך אין בהם משום כלאים דאין עליהם שם בגד כלל רק גזירת הכתוב מחמת עבודה וגם אין עליהם שם לבישה ובאמת עי' במה דפלי' רש"י ותוס' בזבחים די"ג ע"א אם הא דצריך לעבודה שיהי' הכהן מלובש בבגדי כהונה אם זה משום דין לצורך הקרבן או דמחוסר בגדים פסול בהכהן ונ"מ גבי חלל דקיי"ל דיעבד אין מחלל עבודה וכבר כתבתי די"ל דחלל לא מעכב גבי' בגדי כהונה כיון דאין עלי' גדר זרעי דאהרן וכמבו' ביבמות דע"ד וכמ"ש התוס' קידושין דל"ו ע"ב וכן ס"ל לרש"י ע"ז דל"ד ע"א גבי משה רבינו ור"ל אף אם נימא דהוה כה"ג כל ימיו ע"ש בתוס' כמבו' בזבחים דק"ב מ"מ בגדי כהונה לא שייך בו דלא ניקרא מזרע אהרן וכמו דאמר בזבחים דף ק"ב גבי מראות נגעים ע"ש ולזה מצריך קרא בזבחים די"ג הנ"ל דמלבד החסרון בהכהן בלא בגדים הוי חסרון גם לעבודה ועי' זבחים דס"ה ע"א גבי מליקה דנקט שם רק לקבוע לו כהן ועי' קדושין דל"ו ע"ב ובאמת אם מליקה הוי עבודה רק דבחוץ פטור כמבו' זבחים דק"ז וכמ"מ ועי' ביומא דכ"ד ע"ב ותוס' סנהד' דפ"ב ע"ב מבו' שם דאין זר חייב על מליקה והא דצריך כהן הוי רק דין לא משום דהוי עבודה וגם אם הוי עלי' גדר קבלה דצואר ככלי שרת עי' זבחים דצ"ב ודי"א ודט"ו ע"א בתוס' ד"ה אלא ודפ"ד ע"ב וס"ו ע"ב ונדה מ' מה הוו גדר מליקה בלא מצוי ע"ש וא"כ י"ל דבגדי כהונה במליקה לא הוי משום דמליקה גופא עצמה בעי בגדי כהונה רק משום דהוי פסול בהכהן וכן משמע בתוספ' פ"א דמנחות דגבי מליקה לא נקט שם בכלי שרת, ועי' זבחים דכ"ד ודמ"ז ע"א ודף ס"ג עמוד ב' ועי' ביומא דף מ"ה ע"א ודמ"ג ע"א גבי פרה אדומה דא' שם כהן בכיהונו צריך בגדי כהונה ומבו' בזבחים די"ח דגבי כו"ג אם לבש בגדי כהן הדיוט הוי כמחוסר בגדים ומכ"מ לגבי פרה אף למד"א דצריך דוקא כה"ג מכ"מ די בבגדי כהן הדיוט ועי' בגירסת רבינו ז"ל בפי' המשני' פרה פ"ד מש"א וי"ל דשם ר"ל למד"א דדוקא כה"ג אך בהל' פרה לא פסק כן עכ"פ י"ל פרה ומליקה דלא הוי עבודה גמורה רק זה דין דבעי כהן ובגדי כהונה דבעי רק משום כהן ועי' בתוס' דכ"ד ע"א דבגדי כהונה מקדשי לו לכהן וא"כ י"ל דחלל אם עבד לא מעכב אצלו בגדי כהונה ובאמת י"ל דגבי פרה אדומה כיון דזה רק גזירת הכתוב דומיא למראות נגעים עי' יומא דמ"ב ע"א י"ל דשם חלל פסול דיעבד וכמ"ש ובאמת אף דאנן קיי"ל דשחיטת פרה אדומה כשרה בזר כדמסיק ביומא דמ"ג וכן פסק רבינו בה' פסוהמו"ק פ"א ה"ב ומה דמבו' במשנה רפ"ד דפרה מחלוק' דר"י ורבנן גבי כה"ג לא קאי אשחיטה ולא כגירסת התו"י יומא דמ"ב ורפ"א דיומא, אך באמת כך דגבי פר של כה"ג ופרה אדומה אף דעצם השחיטה כשירה בזר לדידן או בשאר כהנים מ"מ צריך לדעת כה"ג בגדר שליחות, לא כמו שאר שחיטות שא"צ דעת בעלים כמבו' בירוש' רפ"ב דקידושין ועי' רש"י פסחים ד"ז ע"ב, אך רק גבי פסח י"ל דצריך דעת בעלים משום דנ"מ דשוב אינו יכול למשוך ידו ממנו לדידן משא"כ בשאר קדשים אבל גבי פר כה"ג צריך דעת של כה"ג אף דשחיטה כשירה בזר או בשאר כהנים וזה ר"ל במנחות די"ט ע"א ולהיפך משיטת התוס' שם ד"ה ע"א וביומא דמ"ב ע"א רק כמו דמבו' ביבמות דל"ג ע"ב הובא בתו"י יומא שם דלמ"ד דצריך דווקא כה"ג זה משום דשאר כהנים הוו כמו זר ולמ"ד דצריך דעת כשירה באחר, וזה ר"ל התוספות קידושין דמ"א ע"ב ע"ש וכן גבי פרה אדומה מבו' בתמורה ד"כ דכה"ג ניקרא בעלים דפרה, ועי' בספרי פ' חוקת דאהרן הי' גזבר בפרה רק אז הוי הדין בסגן וזה ר"ל ביומא דמ"ב אלעזר רואה ולדורות הוי כה"ג בעלים, ועי' בתו"י רפ"א דיומא ע"ש ובזה א"ש הך דבכורות דכ"ה במאי דאמר שם דגם גבי פרה שייך גדר הקדש ששוה מנה שחיללו על שו"פ ע"ש, אף דהתוס' כ' במנחות דע"א ע"ב ובתמורה דכ"ז ע"ב דזה שייך רק בבעלים וצ"ל דכה"ג הוי כמו בעלים דפרה כמבו' בתמורה הנ"ל על כל פנים כמו שכתבו התוס' במנחות דמ"א דבגדי כהונה אין עליהם שם בגד לצורך לבישה רק מחמת גזירת הכתוב ומעשה עץ שמש כעין הך דחולין דקכ"ט ה"נ גבי כלי שרת לבד משולחן ועי' בחגיגה דכ"ו ובירוש' שם ורק דטומאה פוסל אותה בגדר דין וכן טמא אסור ליגע בהן רק משום קדושה ולא משום פסול ועי' לקמן בה"ז דנקט הסותר כו' דכתב שם גם עזרה ובהל' בית הבחירה פ"ג פ"א הי"ז כ' שם נותץ ולא הביא עזרה ובהל' סנהדרין פי"ט אות י"ח נקט הורס אבן מן המזבח או שורף עץ מן המקדש ובהל' כלי המקדש פ"ט ה"ג גבי בגדי כהונה דשם הוי לאו אחר כמבו' יומא דע"ב ועי' תוספ' מכות פ"ד דשם כת' לשון רבינו בהל' בית הבחירה הנ"ל ובספרי פר' ראה פ' ס"א דשם נקט נותץ ונקט גם עזרה וכבר עמד ע"ז הראב"ד בהשגות ועי' שבת דע"ד ע"ב גבי יריעה שנפל בה דרנא וע"ז דנ"ב ע"ב גבי אבני מזבח דא' שם לתברינהו אך כך דבהל' בית הבחירה ר"ל באבנים שכבר נפלו מן ההיכל וכמו הך דקדושין דנ"ד ושם רק בנותץ ורק מן ההיכל ולא מן העזרה דאבנים מן ההיכל או מן המזבח כיון שהן מעכבין עי' זבחים דכ"ד בלבד מה שהם קדושין בגדר כלל הם גם קדושים בפרט כאו"א ולכך חייב עלי' אבל בעזרה הוי רק הקדושה בכלליות ומעשה עץ שמש אבל גבי סותר אז גם בעזרה חייב שנים א' משום האבן בעצמו וגם משום דמחסר העזרה וגבי בגדי כהונה כבר כתבתי דמיירי אף היכא שע"י הקריעה אינן נפסלין הבגדים כמו ברימוני מעיל או כמו קריעה קטנה פחות מטפח מכ"מ לוקה מגזירת הכתוב והך דשורף עץ י"ל דתליא אם אפר הקדש מותר עי' פסחים דכ"ז ע"ב וסוף תמורה ותוס' מנחות דף נ"ב ע"א וע' שבת ד"צ ע"א גבי מעפר מזבח ע"ש והך דמכות דכ"ב שם י"ל דאתיא כמאן דאמר אפר הקדש מותר וא"כ מפקיע הקדושה ועי' במ"ש רבינו בהל' פסולי המוקדשין פי"ט הי"ג וכאן בהל"ז וגם י"ל דהך דהל' סנהדרין דנקט השורף עץ מן המקדש ר"ל אף מן המשכן די"ל דשם לא פקע הקדושה לעולם אף אם הוא פסול מחמת דנמשח בשמן המשחה וכמ"ש התוס' יומא דמ"ד וכבר כתבתי בהך דעירוכין ד"י גבי חליל ומכתשת דלכך נקט שם ומימות מרע"ה הי' משום דאף דקיי"ל דאין מתקנין כלי שרת כמבו' בזבחי' דפ"ח וכבר עמדו בזה התוס' שבועות די"א וע"ש בפסקי תו' עירוכין שם אך זה רק בכלי שרת של מקדש דכשנפסלו נידחו משא"כ של מרע"ה דנמשחו והמציאות לעולם קיים וכמבו' סוטה ד"ט ונ"מ ג"כ דגבי סותר אז גם גרם חייב דהפסול נעשה בהדבר הנשאר כי המציאות עדיין קימת וכה"ג י"ל בהך דב"ק דצ"ח גבי הזורק מטבע חברו לים ומחלק שם בין מים עכורים למים צלולים ובין אם הגביה בידו ובין אדיה ובאמת יש נ"מ היכא דבין הגבהה ובין זריקה לים נתיקר הדבר כיצד משלם אם זה הוי כמו תברה או שתיה דב"ק דס"ה וכמ"מ או כמו נתבר ממילא דמשלם כדמעיקרא וגם נ"מ דהיכא דהמים צלולים ואפשר להוציאו אז הוי כל רגע ורגע כמו שעכשיו הוא מזיקו וגירא דידי' דאהני בו כמבו' ב"מ דמ"ד וקרנא דתורא קבירא בו כמבו' ב"ק דל"ד דהוי דבר נמשך וצריך לשלם כמו עכשיו וכן נ"מ היכא דגזל ומכרה לאחר והדבר עדיין ישנו אצל אחר כיון דעל הראשון מוטלת ההשבה וכיון דהדבר עדיין בעין הוי כמו שהוא עכשיו מזיקו ועי' בלשון רבינו בהל' גזלה פ"ג ה"א דכ' שם גם מכרו או נתנו במתנה ובאמת מה זה הא המכירה אינה כלום והוי כמי שישנה בעין וע"י הגזלה שגזל ומכרה אינו יכול ליתנה להנגזל וא"כ צריך לשלם לו כפי ששוה גם אחר שכבר מכרו ועי' ב"ק דקי"א ע"ב ודקט"ו גבי הך דר' חיסדא גבי גזל ולא כו' ונתנה אם גובה מן השני ובירוש' שם ותרומות פ"ז דאמר שם יצא ידי גזילה והכונה אם כיון שהוציאה מרשותו שוב הדבר נסתלק מאצלו ורק החיוב עליו אז ולא נמשך או עדיין הוי כמו שכל רגע ורגע הוא גוזלו כיון דהדבר ישנו וכה"ג מבו' בגיטין דמ"ד ע"א גבי מכר עבדו לעכו"ם דקונסין אותו כו' ואמר שם הטעם דכל יומא מפקע ממצוות וע"ש גבי מכרו לישראל מומר מהו ומ"ש רבינו בהל' עבדים פ"ח ה"ה תפס כדי דמיו ולמה נקט רק כדי דמיו הרי מבו' שם דקונסין עד עשרה בדמיו אך ר"ל כך דגבי אם מכר לעכו"ם כיון דבאמת קנין גמור אין להעכו"ם בהעבד כמבו' שם וא"כ הדבר נמשך דבאמת העבד אין קנוי כלל להעכו"ם רק ע"י שהישראל מכרו הוא תחת רשות העכו"ם וא"כ כל רגע ורגע עובר וזה ר"ל כל יומו כו' מה שא"כ במכרו לישראל מומר דקנה לגמרי ולכך הוי רק עד כדי דמיו וכן שם בה"ד דשם נקט גם מכרו לזמן ובזה שפיר קונה אותו הב"נ לכך שם ג"כ נקט דמיו ועי' מ"ש רבינו בהל' שכנים פי"ב ה"ז גבי מוכר לגוי דמוכ' שם דאם לא קבל כו' אז אם הגוי אנסו פטור הישראל משום דכיון דמכרו שוב נפסק הדבר ולכך משמתינן כיון דעפ"י דין שוב אינו יכול לתובעו אבל אם השכיר לנכרי דאז אם הנכרי מזיק לו חייב הישראל שוב לא איכפת לן וכמו דאמרינן ב"ק ד"ט וכמ"מ אחוי טרפך כו' ועי' תוס' ב"ב דכ"א וכן מה דא' ב"ב כ"ג גרמא בנזקין אסור י"ל דרק גרמא עי' ב"ק דכ"ד ע"ב וככ"ב למה דמשמע מרש"י ב"ק דצ"ח ע"ב דקטן ששרף שטר של חבירו מחויב לאחר שהגדיל לשלם זה גם זה הגדר דודאי אם עשה היזק שכבר נגמר בזמן שהיה קטן פטור לגמרי אבל גבי שריפת שטר בעצם ע"י זה לא נתבטל החוב ולא נגמר ההיזק רק בכל רגע ורגע שאינו יכול לתבוע להלוה הוא ע"י גירא דמי ששרפו והוי זה היזק נמשך וככ"ב במ"א החילוק בגדלות בין ישראל לב"נ דגבי ישראל הזמן דהגדלות מצטרף כיון דאצלו הגדלות הוא השנים והשערות וזמן פועל שהשערות יגדלו כדי שעורן והוא מתגדל והולך עי' תוס' מכות די"א ע"ב וערכין דכ"ט ע"ב וא"כ הוי דבר מצטרף ולכך כה"ג צריך לשלם בזמן שגדל מה שא"כ בב"נ אצלו הזמן הוא דבר נפסק ומה שעבר עבר וכה"ג כתבו התוס' במכות דף י"א ע"ב ובעירוכ' דף כ"ט ע"ב דגדר הגדלות לא הוה דבר נפסק רק נמשך ונ"מ לשיטת ר"ת בכתובות דנ"ג ע"ב בד"ה אלמנה דאם נשאת בחיי האב אף דיצאה מרשותו מ"מ אם מת אביה יש לה מזונות וכן סבירא לי' לרבינו בפרק י"ט מהלכות אישות והטעם כמה דמבואר דנישואין מפקיעין מרשות האב לעולם עי' כתובות דמ"ט ודל"ט זה רק דבר שהי' שייך אז וע"י הנישואין נדחה אבל דבר שלא הי' שייך כלל אז, לא חל עליו שם דיחוי כמו הך דברכות דף נ"א וכ"מ גבי החילוק של נראה ונדחה וכן באבילות של יו"ט וכן גבי הפקר לאחר שנקצר התבוא' דאז נפקע לגמרי ממנו המעשר ובין הפקיר קמה וכמבואר בירושלמי מעשרות פ"א ובדברי רבינו בהל' תרומות פ"ב הי"ב ובהל' ביכורים גבי חלה בעשה עיסה וחלקה בפ"ז הל"ח וכ"מ, ולכך ס"ל לר"י בנדרים ד"צ דקטנה שנשאת ומת בעלה היא חוזרת לבית אביה גבי הפרת נדרים, ועי' תוס' קידושין דף יו"ד ע"א ורש"י כתובות דע"ג ע"ב גבי קבלת גט, ונ"מ אי נימא דמופלא סמוך לאיש דרבנן לא שייך לומר בזה גדר דיחוי וכמ"ש, ועי' נידה דמ"ו ע"ב היכי ס"ל לר"י ועי' כתובות דמ"ג ע"ב גבי השיאה וגירשה כו' דס"ל לר"י דכתובתה של האב ובאמת י"ל דהירוש' ס"ל שם פי' המשנה מה דנקט השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה ע"ש בגמרא, אך לשיטת הירוש' ר"ל כך דכבר כתבתי שיטת רבינו בפ"א מהל' גירושין ובפ"י הי"ז וכ"מ ובעדיות פ"ד בפי' המשניות דגבי מחזיר גרושתו מן הנישואין הוה זה בגדר שהקידושין הראשונים כעת נתקיימה ולכך גם בסתם אם בא עליה הוה אשת איש גמורה, וכן אם נשארה בביתו הוה כמו שחזרו הקידוש' הראשונים, ועי' כתובות דף פ"ט גבי המגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה, ובירוש' גיטין פ"ז ה"ד מבו' ג"כ דנתיחדה עמו בביתו הוה א"א גמורה ובגדר חופה ועיין בהשגות הראב"ד ז"ל בהל' נחלות פ"א ע"ש ובהה"מ וכן ס"ל לרבינו בהל' עירוכין גבי שדה אחוזה אם הקדישה ויצאה לכהנים ביובל וחזרו בעלים הראשונים ולקחוה חל עלי' שם הראשון וכן הדין בבכורות דף נ"ז גבי מעשר בהמה וכמה מקומות, וזה ר"ל המשנה השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה ר"ל למי שגירשה דלגמר' דילן אין מובן כלל הלשון של השיאה ונתארמלה דהלא יצאה מרשותו וזה ר"ל ר"י דהכתוב' של האב דדעתו על כתובתה הראשונה, אך זה שייך רק גבי נישואין אבל גבי בוגרת אם נימא דזה דבר נמשך אז אין לה מזונות לאחר מיתת האב אף שבגרה בחיי האב וזה תלי' בהך דכתובות דף ל"ט אם מיתה עושה בגרת ר"ל אם המציאות בהזמן הוא נגמר וכל זמן שעדיין לא בא הזמן לא חל הדבר או משום שיש עוד זמן עד שיהי' הדבר ובמת ליכא זמן, במ"ש בגדר אם בגרת נקרא זמן הנמשך ועי' ברש"י נדה דמ"ז ע"ב דס"ל שם דסימני בגרת כל הסימנים המבואר שם דלא שהסימנים הם בירור שהיא בגרת רק שע"י הסימנים היא נעשית בגרת, ואם יש איזה סימנים מהם יש עלי' שתי השמות נערה ובגרת, ועי' נידה דף נ"ב ע"ב דירבה השחור על הלבן הוה תקיף העטרה וע"ש דמ"ז דזה הוה בגרת וכן מבואר בירוש' פ"א דיבמות וכן כ' רש"י סנהדר' דס"ו ע"ב וד"ק דזה סימן בגרת ע"ש ובתוס' יבמות די"ב ע"ב כ' דמציאות הדבר עושה כו' וזה ר"ל הך דקידושין דע"ט ע"ש ברש"י דכל ששה חדשים זה הזמן שאם יש בהם הסימנים יש בו שני הגדרים נערות ובגרות ורק כל זמן שישנן וזה הנ"מ בין תוך ששה חדשים ולאחר זה כו' ועי' תוס' נדה דמ"ט ע"א גבי תוך הפרק ע"ש בתוס' ובנדה ד"י ע"ב גבי חזקת ב"י כו' הגיעו לפרקן ומה זה פרקן ועי' שבת ד"פ ע"ב ומו"ק ד"ט נראה דזה פרקן הוי שערות ובדברי רבינו לפי' המשניות בשבת שם גבי סיד כדי לסוך קטנה שבבנות והוא אצבע קטנה ועי' רש"י ב"ק ד"ע ע"ב דדרך השערות הי' באים על האצבע ונדה דנ"ב ע"ב ע"ש ועי' רש"י נדה ד"ג ע"א גבי משמשות במוך דחשיב שם קטנה ואף דקטנה דיין שעתן כמבואר שם ד"ז וד"י וכ"מ וצ"ל דנ"מ בין קטנה בשנים לקטנה בשערות ותוס' נדה ד"ב ע"ב דכתבו שם דשייך גדר שערות בבגר' ועי' פסקי תוס' רפ"א דערוכין ופי' המשניות ספ"א דמו"ק. עכ"פ חזינן דגם גבי בגרת פועל הסימנים והזמן ביחד והוי דבר נמשך. ע"כ השמטה. וכה"ג נ"מ גבי קד"ק דצריך צפון או משום דפסול דרום או משום דצריך צפון ונ"מ אם הקריב בבמה קטנה וזה ר"ל הך דזבחים דק"כ ע"א ומעילה ד"ג ע"ב דשם בבמה לא שייך כלל גדר צפון או דרום וככ"ב בשיטת הירוש' שבועות פ"ג גבי נשבע לאכול ככר היום ושרפו באמצע היום אם עובר מיד והוה מעשה או רק עד שיכלה היום, וכן פליגי כה"ג תנאי במסכת' כלים פי"ד מ"ז גבי נשברו והתיכן ע"ש, ועי' בהך דבכורות דל"ט גבי בעל שלש כוליות דגרע מבעל כולי' אחת משום דזה כל רגע ורגע נמשך החסרון, והארכתי בזה במה דפליגי ביבמות דף ל"ג גבי זר שאכל מליקה דחייב שתים ולמה לא נקט שיחייב ג' גם מחמת טריפה עי' מנחות דף ה' ודף מ"ה וחולין דף כ' וע"כ דבאמת המליקה בקדשים במקום שחיטה כי כן גזרה התורה, רק בזמן שהזר אוכלה אז לגבי' הוה אינה זבוחה ומשום דבאמת כבר כתבתי בזה דמוכח מדברי רבינו בהל' שחיטה פי"ב הל"י גבי בפ"ק ובפ"ה מהל' מאכא"ס ובפ"ב הלי"ז דשחיטה לא רק סילוק האיסור רק היתר נמשך עי' תוס' שבועות דכ"ד ולכך מוכח מדברי רבינו דבפ"ק שכלו לו חדשיו והפריס עג"ק השחיטה שלו הוא מן התורה רק לא לקי ולכך דרנא דבישרא אסורים וכן משמע בהלכות אבות הטומאה דבפ"ק אם הפריש ע"ג קרקע ומת יש בו טומאה ובאמת זה תלי' בהך בעי' דחולין דל"ב לשיטת רש"י גבי שהי' במיעוט סימנים ע"ש ולכך גבי זר המליקה של הקרבן אין עליו שם שחיטה לגבי אכילה אבל גבי טריפה כיון דבשעת מליקה לא חל עלי' שם טריפה שוב אינה נאסרת לעולם ולכך זר שאכל מליקה אינה בגדר טריפה, וכה"ג גבי גדר משיחה דמלך וכה"ג דגבי כה"ג השמן המשחה שעליו מקדשו בכל רגע ולכך כה"ג בן כה"ג טעון משיחה כמבואר בכריתות ד"ז וכן לכך השמן המשחה שעליו קודש כמבואר בכריתות שם ולא אמרינן בו נעשה מצוותו ועי' בתו"י יומא ד"ס, משא"כ במלך די"ל דכיון שנמשח זכה לו ולבניו ולכך דייק בגמ' דכריתות שם דרק בכה"ג דחייב על השמן אף לאחר שנמשח בו ולא מלך ועי' שבת דקנ"ג ע"א וכ"כ בזה מהך דכתובות ד"צ גבי קטן שהשיאו אביו והגדיל דיש לה כתובה מאתים אף דבזמן שהגדיל לא היתה בתולה מכ"מ הזמן מצטרף ולא כמו בחרש שנשא ואח"כ נתפקח והוא הדין להיפך בפקח שנשא חרשית ונתפקחה דאין לה כתובה רק מאה כמבו' בירוש' פ"א דכתובות ובדברי רבינו בהל' אישות פי"א דשם לא הוי גדר זמן המציאות רק גדר סיבה.

18 היא טהורה - הראשונה:

19 ולענין דינא - דכבוס הכתם מן החלוק תנן דחבירתה תולה בה דאמרה אחרונה לא מהימנת לי דאת בדקתיה:

« רש"י על נדה נ״ח ע״א:י״ז רש"י על נדה נ״ח ע״ב:א׳ »