רש"י על נדה ב׳ ב:ט״ו

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על נדה ב׳ ע״ב:ט׳ רש"י על נדה ב׳ ע״ב:י״ח »

1 נדה פתח ↗

וּרְמִי חָבִית אַמִּקְוֶה: מַאי שְׁנָא הָכָא וַדַּאי, וּמַאי שְׁנָא הָכָא סָפֵק?

2 שער המלך על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

הבודק את החבית כו'. כתב מרן הכ"מ וז"ל מ"מ יש לתמוה דהא בסוף קידושין רמי הך ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר"ש כו' למה פסק רבי' כר"ש במקום דרבנן ואפשר דכיון דבפרק המוכר פירות איפליגו בההיא ברייתא ש"מ דהלכתא היא ע"ש ואין תי' זה נכון דאיכא למימר דמאי דשקלו וטרו אליביה משום דנ"מ לרבנן לענין אי ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ובר מן דין ק"ט דאמאי פסק במקוה כרבנן דר"ש דהו"ל תרתי דסתרין וכבר הוקשה לו כן להריטב"א ז"ל שם בקידושין והונחו בצ"ע: וראיתי להרב מש"ל ז"ל פ"י מה' מקואות הלכה ז' דמ"ה ע"ד שהאריך הרבה ליישב דברי רבינו ותוכן דבריו דרבינו ז"ל פסק כלישנא בתרא דאמרי' בריש נדה דטעמא דר"ש משום דגמר סוף טו' מתחילת טומא' ורבנן לא גמרי סוף טומא' מתחילת טומאה וס"ל לרבי' כתי' הרשב"א ז"ל שם דללישנא קמא רבנן נמי ילפי סוף טומא' מתחילת טומא' וה"ט דס"ל דבר"ה טמא משום דאיכא תרתי לרעותא וללישנא בתרא דרבנן לא ילפי סוף טו' מתחילת טומא' ואפי' בחדא לריעותא נמי בסוף טומא' טמא טומא' ודאית וא"כ להך לישנא מתני' דחבית אתיא ככ"ע דלהך לישנא מודים חכמים לר"ש דלא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו אלא דגבי טומא' ס"ל לחכמים דלא גמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה ועשו סוף טומא' בר"ה כתחילת טומא' ברה"י כו' יע"ש ולפי דבריו ז"ל יש ליישב מה שהקשה הרב מחנה אפרים ה' אישות סי' ג' ובחי' על הרמב"ם פ"ג מה' הנזכר סוגיא דפרק כל הגט גבי המניח פירות להיות מפריש כו' דקאמרי' בגמ' חלוקין עליו על ר"א דתניא מקוה שנמדד כו' הרי כל הטהרות שנעשו על גביו טמאות למפרע ור"א קאמר מעת לעת ופריך פשיטא ומשני מ"ד מאי למפרע מעת לעת ע"כ משמע דאי הוה מפרש מעת לעת לא היו חלוקים והא ר"א קאמר חושש מס' ובההיא דמקוה קאמר ודאי יע"ש אכן כפי דברי הרב מש"ל יש ליישב דסוגיא דשמעתין אתיא כלישנא קמא דריש נדה וסוגיא דכל הגט אתיא כלישנא בתרא ודוק האמנם קשה לי טובא לפי דבריו ז"ל שהרי רבי' ז"ל שם פסק וז"ל ב' מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה בהן טהרות הרי אלו תלויות ע"כ והיא תוספתא דמקואות פ"ב והביאה הרב ז"ל שם בריש הלכה ז' וכתב הרב ז"ל עצמו שם וז"ל טהרותיו תלויות ואע"ג דא' בריש נדה דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות כו' טמאות ודאי כו' י"ל דשאני התם דאיכא רעותא קמן דהרי חסר לפנינו ומש"ה הוי טמא ודאי אבל גבי ב' מקואות דליכא ה"ט טהרותיו תלויות ע"כ ואם כן כיון שרבינו ז"ל פסק כהך תוספתא ע"כ לומר דס"ל לרבינו דריעותא דהרי חסר לפנינו חשיב ריעותא וחשיב כודאי ואי טעמא דרבנן משום דסוף טומא' לא ילפינן מתחילת טומא' גזירת הכתוב היא מה"ט בב' מקואות נמי היל"ל דכל טהרות שנעשו על גביו טמאות ודאי דומיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר שהרי הכא נמי סוף טומא' הוא כמ"ש גם מ"ש הרב הנזכר אתוספתא הלזו וז"ל ומיהו קשה אמאי לא ביאר לנו רבינו דין זה אלא שסתם הדברים ולא זכיתי להבין דבריו שהרי כתבו רבינו בהדיא דטהרותיו תלויות כמ"ש ועיין במ"ש הרב הנזכר דמ"ה ע"א וז"ל ויש לתמוה על התוס' דקתני טהרותיו תלויות ולא ידעתי אמאי ל"ק ליה לרבינו ז"ל גופיה שכתב כתוספתא הלזו ומדבריו שכתב וכן מקוה שנמדד כו' משמע דטמא ודאי ודבריו סתרי אהדדי ועכ"ל דוכן מקוה שנמדד שכתב רבינו לאו דוקא והא כדאיתיה והא כדאיתיה ודוק ומ"מ תי' הרב ז"ל אזלה לה מנגד כמ"ש ולע"ד נ"ל ליישב על נכון דס"ל לרבינו ז"ל דהא דרמינן חבית אמקוה ומוקמינן לה כר"ש היינו דוקא אליבא דריב"ל וא"כ משום דהמקשה דהכא ודריש נדה ס"ל כותיה דכל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ולהלן ספק משום דס"ל דריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והילכך פריך שפיר דכיון דגבי מקוה משום דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ה"נ גבי חבית ואי משום דגבי מקוה חסר ואתאי ואיתרע לה לחזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן הילכך ריע טפי כמ"ש רש"י אם כן ה"נ החמיץ ואתא שהרי איתרע לה לחזקה ודאי זה שלשה ימים דכיון דעכשיו חומץ גמור ודאי אין פחות מג' ימים שהתחיל להחמיץ והוי חומץ משא"כ לר"י דס"ל דג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק ואפילו כל שלשה ימים האחרונים דאיכא למימר זה ג' ימים האחרונים שהתחיל להחמיץ והוי טעמיה חמרא עד עכשיו שנגמר חמוצו כמ"ש רשב"ם בפ' המוכר דצ"ו אם כן לא תקשי לן מידי ממקוה דהתם שאני דודאי חסר ואתאי דדרכו של מקוה לחסר מעט מעט וא"כ כיון דאיתרע לה לחזקה בודאי מקמי הכי מש"ה מטמאינן למפרע משא"כ גבי חבית דאיכא למימר דשמא בג' ימים האחרונים התחיל להחמיץ ועכשיו נגמר חימוצו ואף ע"ג דאיכא למימר דזה ימים רבים החמיץ ואתא מ"מ כיון דאיכא למתלי נמי דשמא השתא הוא דנגמר חימוצו מידי ספק לא נפקא משא"כ במקוה דליכא למימר דהשתא הוא דחסר שהרי אין דרכו לחסר אלא טיפה אחר טיפה ומכיון שחסר הרבה בודאי שזה ימים רבים חסר ואתאי והא דאמרינן פ"ק דנדה התם איכא למימר חסר ואתאי הכא מי איכא למימר חזאי ואתא ומאי קושיא דלמא הגס הגס חזיתיה דאלמא משמע דאע"ג דליכא למימר דבודאי הגס הגס חזיתיה היה מטמאינן למפרע אי לאו משום טעמא דליכא תרתי לריעותא י"ל דודאי הא דפריך התם ודילמא הגס הגס חזיתיה לאו להלל קא פריך דאמאי תולין מעת לעת נימא הגס הגס חזיתיה דודאי משום דילמא הגס כו' לא מטמאינן ליה בודאי אלא לשמאי קא פריך דדילמא הגס חזיתיה וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בשיטה כ"י יע"ש ובהכי מדוקדקין דברי רש"י ז"ל שכתב בשמעתין ד"ה מ"ש ממקוה וז"ל דמחזקינן ליה כו' ומ"ש גבי חבית דקתני מכאן ולהלן ספק ולא אמרינן דמשעתא דסליק ידיו מלבודקו החמיץ ע"כ ובודאי דמ"ש רש"י ולא אמרינן דמשעתא דסליק כו' ע"כ אליבא דריב"ל הוא דקאמר דלר"י הא אמרינן דשלשה ימים הראשונים ודאי יין וכיון שכן יש לדקדק דמי הכריחו לרש"י ז"ל לפ' מאי דפריך מ"ש מקוה כו' אליבא דריב"ל גרידא ולא נימא דאתרוייהו פריך ואמאי קתני מכאן ולהלן ספק למר כדאית ליה ולא נימא הרי החמיץ לפנינו אכן כפי מ"ש הנה נכון אלא שמדברי רש"י בפ"ק דנדה לא משמע קצת הכי ודוק ועיין בהפר"ח ז"ל בחי' לגיטין שכתב דה"ט דחבית שפסק רבינו משום דקי"ל כר"י דכל שלש ימים הראשונים ודאי יין והילכך כיון דלאחר הבדיקה ע"כ יין הוא ולא מצינן למימר דמשעת בדיקה החמיץ הו"ל ספק יע"ש ומלבד שאין תי' זה מבואר אכתי קשה בתורם של יין ונמצאו של חומץ אמאי אמרינן דאם ספק תרומה ויחזור ויתרום ואמאי לא נימא הרי חומץ לפנינו ומשעה שתרם חומץ הוה דהכא לא בדק כלל ולכן נראה לי עיקר מ"ש ודוק כתב מרן כ"מ פ"י מה' מעשר דין ד' ומ"ש רבינו ואינו מעשר ודאי פשוט הוא כו' והר"ב מש"ל ז"ל שם תמה עליה דמאי דפשיטא ליה למרן צריכא רבה מההיא דאמרינן בשמעתין ובריש נדה ורמי חבית אמקוה ואמרינן מאן תנא חבית ר"ש אלמא דרבנן כל היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ודאי טבל וכבר תמה עליו מרן לעיל כו' ופשיטא דאין הפרש בין החמיץ לאבדו אלא דרבינו ז"ל כתב כאן דאינו מעשר ודאי משום דאזיל לשיטתיה שפסק בחבית אך מ"ש מרן פשוט הוא תימה בעיני ע"כ ולע"ד נראה דמה דפשיטא ליה להרב ז"ל דאין הפרש בין החמיץ לאבדו לדידי צריכא רבה דאיכא למימר דדוקא גבי חבית והחמיץ סבירא להו לרבנן דכל דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי משום דאיכא טעמא דהחמיץ ואתא כדאמרינן בריש נדה וכמו שנראה מדברי התוספות שם ד"ה תרתי לריעותא אבל גבי מצאן שאבדו דליכא למימר אבד ואתא אע"ג דאיכא תרתי לריעותא ספק הוי והכריחו למרן לומר כן מכח מה שהקשה הרב בעל מחנה אפרים ז"ל וכתבנו דבריו לעיל דהיכי קאמר מ"ד מאי למפרע מעת לעת כו' דמשמע דאי הוה מפרשינן הכי לא היו חלוקי' והא ר"א קאמר חושש מספק ובההיא דמקוה קאמר ודאי וכמ"ש דבריו לעיל אכן כפי האמור ניחא ודוק ודע שרש"י שם ד"ה היה בודק את החבית כתב וז"ל כשבא לשתות כו' ובתוספות רי"ד הקשו דאמאי קתני ברייתא מכאן ואילך ספק ויחזור ויתרום והא כיון דשתה מאי נ"מ להפריש תרומה הרי שתה טבל למפרע ופי' הם ז"ל דמיירי בבא למכור יע"ש ומהיותר תימה שדברי רש"י ז"ל סותרים למ"ש פרק כל הגט דף ל"א וז"ל ה"ז חושש לאותן טבלים שתקן בהבטחתן ואם לא אכלן צריך להפריש מהן הרי מבואר דאם אכלן א"צ להפריש והיה נראה שיש סיוע לזה למ"ש הרב תי"ט שם שמדברי רבינו נראה שאף אם אכלן צריך להפריש ושי"ל שאף רש"י ז"ל לא כ"כ אלא לר"א ן' שמוע שאינו חושש אלא מעת לעת אם כן יש לנו לחלק בהכי כיון דחזינא דחששא רחוקה היא מקילין בה אבל רבינו כ"כ לפי מה שפסק דלא כר"א ן' שמוע וחייב למפרע על כל מה שתקן ואם כן חששה מעלייתא היא יע"ש ואם כן ניחא שפיר דהכא גבי בודק את החבית כיון דס"ל לברייתא דחוששין למפרע על כל מה שתקן דס"ל דחששא מעלייתא היא מש"ה כתב דיחזור ויתרום ודוק ומ"מ אכתי יש לומר דמ"ש רש"י ז"ל בפ' כל הגט הו"א אפילו למאי דקי"ל דלא כר"א בן שמוע ולא תקשי ברייתא דהכא דקתני מכאן ואילך ספק ויחזור ויתרום דאיכא למימר דברייתא מיירי בשתרם ב' לוגין מחבית זה שהזמינו לכך על מאה לוגין מחבית אחרת והיה שותה ובא ואחר כך כשמצאו חומץ נשתייר מן המאה לוגין יין בעין אהא קתני בברייתא דיחזור ויתרום על מה שנשתייר אמנם ודאי דממה ששתה כבר אינו צריך להפריש ודוק האמנם תמיה מילתא טובא לדעת רבי' כפי מה שהבין הרב תי"ט דאם כן היכי משכחת לה מלקות באוכל טבל למאן דס"ל התראת ספק לא שמה התראה דהא אוכל טבל התראת ספק היא דשמא יתקן אח"כ על מה שאכל ועוד ראיתי בספר בני דוד הלכות תרומות פ"ה שהקשה מההיא דפ' יה"כ דפליגי תנאי בטבל ותרומה דת"ק ס"ל דמאכילין אותו טבל ובן תימא ס"ל דמאכילין אותו תרומה משום דטבל חמיר ואמאי אין מאכילין אותו טבל כיון דאיתה בתקנתא שיפרוש תרומה אח"כ על מה שאכל יע"ש ולדעת רבינו יש ליישב דס"ל דמ"ש בגמ' כי פליגי בדלא אפשר לתקנו מיירי בטבל שהלכו בעליו למ"ה דאין בידו לתקנו אח"כ ועיין בהרב פרשת דרכים דמ"ב ע"ג ע"ש ודוק ועיין בפ"ו מה' מעשר דין ז' שכתב רבינו וז"ל המוכר פירות לחברו וזכר שהם של טבל כו' אם ידע שאין קיימי' שכבר אבדו או נאכלו אין צריך לעשר ולפי מה שהבין הרב תי"ט שלדעת רבינו יש תקון לטבל הנאכל ואפילו אם אכלן צריך להפריש קשה טובא דאם נאכלת אמאי אין צריך לעשר ודוק ובפשטא דשמעתתא דאמרינן ורמינן חבית כו' אמקוה יעיין שם דהכא ודאי ומ"ש דהכא ספק יש לדקדק טובא דאדקשיא ליה מתניתין דמקוה אברייתא דחבית אמאי ל"ק ליה מתניתין דמקוה אמתניתין דחבית דתנן פ"ג דתרומות התורם חבית של יין ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ אם עד שלא תרמה אינה תרומה כו' אם ספק תרומה ויחזור יתרום והו"ל לשנויי דמתני' ר"ש היא ולא רבנן והר"ש שם כתב דה"ה דהו"מ להקשות מהך כו' יע"ש והוא תימא דאדרבא ממתניתין הו"ל לאקשויי וכבר נתקשה בזה הרפ"ח בחידושיו למס' גיטין ד"פ יע"ש שהניחו בצ"ע: ולע"ד נראה ליישב דאי ממתני' לא הוה ק"ל דלר"י דס"ל דכל ג' ימים הראשונים ודאי יין איכא למימר דמתניתין ה"ק אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה שאח"כ נודע לו שמקודם שתרמה טעם ממנה והיה חומץ ובשעה שתרם לא זכר ממה שטעם אותה ואם עד שתרמה החמיצה כגון שאחר שתרם תיכף ומיד טעם אותה והיה יין ואם ספק תרומה כו' כגון שבדק את החבית ומצאה יין ואחר ימים עשאה תרומה ואינו יודע אם בתוך שלשה ימים לבדיקה תרמה דאז הוי ודאי יין או לאחר שלשה ימים תרם אותה דאז הוי ודאי חומץ משום הכי קאמר דהוי תרומה ויחזור ויתרום דשמא בתוך ג' ימים לבדיקה תרמה אבל בתרם לאחר ג' ימים ה"נ דאמרינן הרי חומץ לפניך והוי ודאי טבל ואם כן כיון דלר"י לא מצי למפרך מהך מתניתין משום הכי לא פריך אלא מברייתא כי היכי דתקשי אליבא דכ"ע וא"נ דאפילו לריב"ל דס"ל דג' ימים האחרונים ודאי חומץ ומכאן ואילך ספק איכא למימר דמתניתין דקתני ואם ספק כו' מיירי כגון דמספ"ל לתורם ואינו זוכר אי כשתרמה בדקה מקודם תיכף ומיד והיה יין או לא בדקה כלל ומשום הכי הוי תרומה דשמא בדקה קודם שתרמה סמוך לתרומתה תיכף ומיד כנ"ל נכון ובמאי דמשני התם בגמ' שאני התם דהעמד טמא על חזקתו ראיתי להריטב"א שם שהקשה וז"ל וק"ל אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות שנגע בהם שהיו בחזקת טהרה ולא נטמאו מספק ואיכא למימר דכיון דודאי נגע בהם אין להם שום חזקה וכדאמרינן בשליא כו' יע"ש האמנם מדברי התוספות פ"ג דערובין דל"ו ד"ה במקוה שלא נמדד נראה שחולקין על זה שהקשה וז"ל וא"ת והא ר"י מטמא אפילו טהרות אם נגע דלענין דאמרינן זיל טבול אפילו ר"מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה בר"ה ואם כן אדרבא נימא העמד טהרות אחזקתייהו וי"ל כו' ופליגי אגברא אי בעי טבילה וכן איתא במס' מקואות כו' הנה מבואר דס"ל דחזקה דאוקמי טהרות אחזקתייהו חזקה גמורה היא ומשום הכי ק"ל שפיר דאכתי ספק הוי ובדרבנן ספק טהור ותמיהא לי טובא דאם כן מה יענו ארישא דמתניתין דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' בר"ה טמא והיינו טעמא דאיכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתיה והרי חסר לפניך חשיב כודאי ואמאי לא נימא דאכתי ספק הוי כיון דאיכא חזקה דטהרות ובר"ה אמאי טמא וליכא למימר דרישא נמי מיירי לענין דאמרינן ליה זיל טבול דהא כל טהרות שנעשו ע"ג קתני ותו דאם כן היכי פליג ר"ש בברייתא ואמר דבר"ה ספק טהור הא לכ"ע ס' טומא' בר"ה אמרינן ליה זיל טבול וליכא למימר נמי דכיון דאיכא טעמא דהעמד טמא על חזקתיה והרי חסר לפנינו חזקה דטהרה לא חשיבא וחשיב כודאי דא"כ ה"נ נימא במכ"ש במקוה שלא נמדד ונמצא חסר דכיון דאיכא תרתי לריעותא והיה נראה ליישב דהתוס' ז"ל ס"ל דכי קתני מתני' ספק טבל במ' סאה ספק לא טבל שלא כפרש"י ז"ל שפי' שם בפ' בכל מערבין דל"ה ע"ג ד"ה אפילו טבל וז"ל כגון ספק טבל במ' סאה שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעים אם בשעת טבילה היה בו מ' סאה כו' דאי בנמצא חסר מיירי מתני' אם כן כי פריך אדרבא העמד מקוה אחזקתו דפריך אס' טבל במ' סאה כמ"ש התוספות ד"ה ספק לא טבל יע"ש אמאי לא משני הרי חסר לפנינו וכמו שהקשה התוספות בד"ה שם אדרבא כו' ומה שתי' אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר הם דברים סתומים דכיון דע"כ מתני' דקתני ספק טבל במ' סאה מיירי בנמצא חסר כמ"ש רש"י אם כן ל"ל לתלמודא לשנויי דמתני' מיירי במקוה שלא נמדד ובפשיטות הו"ל לשנויי דהתם שאני שהרי חסר לפנינו ולעולם דאפילו בנמדד אלא כונתם ז"ל דס"ל לתלמודא דמתניתין דקתני ספק טבל במ' סאה לא מיירי בנמצא חסר דאם כן היינו סיפא דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר ומכ"ש בשלא נמדד אלא ספק טבל במ' סאה דקתני מתניתין מיירי בשלא היינו יודעים מעיקרא אם היה בו מ' סאה וגם עתה אין אנו יכולים לברר הדבר וכגון שאחר שטבל נתמלא גשמים בהא הוא דקתני מתני' ספק טמא והיינו כוונתם ז"ל שכתבו דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר כלומר דע"כ מתניתין מיירי בשלא נמדד ונמצא חסר דאל"כ היינו סיפא ודוק ומעתה איכא למימר שפיר דע"כ לא כתבו התוספות דחזקה דטהרות חשיבא חזקה אלא דוקא בשלא נמצא חסר דליכא ריעותא דהרי חסר לפנינו אבל בנמצא חסר כיון דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי וחזקה דטהרות לא חשיבא חזקה כלל ומן האמור בזה צ"ל דכי קתני מתניתין מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות כו' בין ברה"י בין בר"ה ספק טהור לא קאי אלא אחלוקה דמקוה שנמדד ונמצא חסר אבל בחלוקה דספק טבל בר"ה טהור דלא חשיבא כודאי דאע"ג דליכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו הא איכא חזקה דטהרות: האמנם מדברי רבינו ז"ל אין נראה כן ממ"ש בפרק עשירי מהלכות מקואות הלכה ו' וכן מקוה שנמדד כו' ונראה שדברי רבינו ז"ל מוכרחים דאי ס' טמא דקתני מתניתין ברישא מיירי ברה"י מאי אשמועינן מתניתין הא פשיטא דספק טומאה ברה"י ספק טמא אפי' בספק נגע דאיכא חזקה דהעמד טהור על חזקתו כ"ש וק"ו בודאי טמא דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו ובר מן דין קשה דמה יענו התוספות ז"ל לההיא דשלוחא בבית ודנדה שהקשה הריטב"א ז"ל וצ"ע והר"ש ז"ל כתב בפ"ב דמקואות מ"ג דהא דר"י מטמא היינו דצריך לטבול שניה ומודה דאם עשה טהרות טהורה כדאמ' נמי לעיל דלטמא טהור יע"ש הנה מבואר דס"ל כדברי התוספות ז"ל דהא דר"י מטמא היינו דוקא לענין דאמרינן ליה זיל טבול משום דלגבי דידיה איכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו אבל גבי טהרות כיון דאיכא חזקה דהעמד טהרות על חזקתן הו"ל ספק שקול וס' דרבנן לקולא והרב מש"ל ז"ל שם תמה על דבריו וז"ל ודברים אלו תמוהים הם בעיני דאיך יתכן שהאדם יהיה טמא וטהרות יהיו טהורות כו' ונדחק עצמו ליישב דאפשר דמדמה לה לספק טומאה בר"ה דאית ליה לר"מ ולר"י דטהרות שנעשו הם טהורות מפני שאין להם תקנה ומיהו גברי הם טמאים שאפשר להם בטבילה והזאה כו' יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוספות דמבואר הוא שדברי הר"ש הן הן דברי התוס' וה"ט משום דאיכא חזקה דטהרות והו"ל ספק שקול ודוק אלא שמדברי הר"ש ז"ל במ"א גבי ספק טבל במ' סאה כו' שכתב כפרש"י דמיירי בנמצא חסר ואם כן לפי פי' ז"ל דהכא הדרא קו' דלעיל לדוכתא וצ"ע ומה שהקשה עוד דע"כ לא אמרינן לר"י דלטמא טהור אלא בספק נגע בו וכן הקשה הרב בעל אליהו רבה והחזיק עוד לומר דמדקא' ר"י כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' ועוד דדומיא דס' ליטמא דקתני מתני' במיירי בספק מגע ה"נ ליטמא דקתני מתניתין יע"ש הנה מדברי התוס' ז"ל שכתבנו לק"מ דמבואר מדבריהם שהתוס' ז"ל לא גרסי במתני' כגירסת רבינו ז"ל דגריס כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' אבל ס' לטמא וליטמא טהור אלא הכי גרסי ר"י מטמא שספקו ליטמא טמא לטמא לאחרים טהור וכמ"ש בס"ד וכן איתא כו' ולפי גירסא זו ע"כ פי' דמתניתין הכי הוא שס' ליטמא טמא כלומר דדוקא ליטמא את האדם שיהיה טעון טבילה הוא מ"ש ר"י טמא אבל לטמא אחרים דהיינו הטהרות שנגע טהור אבל ליכא לפרושי דספק דליטמא טמא דקאמר ר"י מיירי בספק אוכל אוכלין טמאין דהא פשיטא ודאי דהוא טהור שהרי ליכא טעמא דהעמד טמא על חזקתו וא"כ ע"כ ספק ליטמא דקאמר קאי אספק טבל במ' סאה האמור במתניתין אהא קאמר ר"י דטמא תנא והדר מפרש דמאי דקמטמא ר"י היינו דוקא בספק ליטמא את האדם כדי שיהא טעון טבילה אבל ליטמא את הטהרות טהורות והיינו ממש דברי הר"ש כנ"ל: כתב הרב מחנה אפרים ז"ל הלכות אישות סי' ג' ד"ז וז"ל וצריך להבין בפרק בכל מערבין גבי מתניתין דתרומה ונטמאת אם ס' ר"מ אומר ה"ז חמור גמל ור"י אומר ה"ז עירוב פריך בגמ' ממתני' דטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ר"י מטמא ומשני אמר רבא ה"ט דר"י התם העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אדרבא העמד מקוה על חזקתה ואימור לא חסר בשלא נמדד ופרש"י העמד טמא על חזקתו כו' חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתני' איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת עירוב בביתו ואימור לא ערב העמד תרומה אחזקתה ועירב ובדרבנן אזלינן לקולא עכ"ד וק"ל דהא איכא שם תרתי לריעותא חדא דהעמד אדם בחזקת שלא עירב וכי תימא הא איכא תרומה דהעמד תרומה אחזקתה בחזקת שהיתה טהורה הרי טמאה לפניך וכל דאיכא תרתי לריעותא אפי' בר"ה טמא דחשיב ודאי כו' ונ"ל לתרץ דע"כ לא אמרינן הכי אלא במקוה משום דאיכא למימר חסר ואתאי כו' יע"ש וק"ל דאכתי מה יענה לר"מ דקאמר בטומא' קלה ספק טהור אחלוקת דספק טבל במ' סאה ונמצא חסר כמ"ש רש"י ז"ל ואמאי כיון דאיכא תרתי לריעותא וחשיב כודאי אלא ע"כ לו' דדוקא בטומאה דאורייתא חשיב כודאי אבל בטומאה דרבנן אע"ג דאיכא תרתי לריעותא לא חשיב כודאי גמור וכל בדרבנן הקילו ואם כן ה"נ איכא למימר לר"י דמשו"ה ס"ל ספק עירוב כשר אע"ג דאיכא תרתי לריעותא כיון דמדרבנן היא ובטומאה קלה דוקא ס"ל לר"י דמטמא משום דליכא חזקה דטהרה כלל במקוה שלא נמדד כדאיתא בגמ' אבל גבי עירוב כיון דאיכא חזקה לקולא אע"ג דאיכא תרתי לריעותא לא חשיב כודאי וכל בדרבנן הקילו ומ"מ מ"ש התוס' שם דהו"מ לשנויי דשאני התם דהרי חסר לפנינו ע"כ כונתם לומר דנימא דר"י ס"ל דדוקא במקוה כל דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ואפי' בדרבנן מטעמא דחסר ואתאי אבל גבי תרומה כיון דליכא למימר טמא ואתאי לא חשיבא אלא ספק וספקא דרבנן לקולא וכ"כ בכונתם בס' מע"ח יע"ש: עוד כתב הרב הנזכר וז"ל אבל לע"ד נראה דר"מ ור"י אית להו דאפי' היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ס' ומ"ה אמר ר"מ במקוה שלא נמדד ונמצא חסר ספק טהור כיון דנטמא בטומא' קלה כו' דספק דרבנן היא ואזלינן לקולא ולא אמרינן כיון דאיכא תרתי לריעותא ס' חשיב כודאי אלא ס"ל כר"ש דפליג אחכמים ואומר בר"ה טהור כו' והרב כ"מ לא זכר שם דר"י ור"מ כולהו סברי כר"ש כו' יע"ש והן דברים תמוהים ואשתמיט מיניה מתניתין דמקואות דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר בין ברה"י בין בר"ה ס' טמא במה דברים אמורים בטומא' חמורה אבל בטומא' קלה כו' הרי בהדיא דרבנן דר"ש ס"ל דאפי' בר"ה טמא וטעמא דכיון דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ואפי"ה קתני דבטומא' קלה ספק טהור וצ"ע: מעשה חושב שעב ודע שרש"י שם ד"ה היה בודק את החבית כתב וז"ל. כשבא לשתות כו'. אין לשון רש"י כך. אלא דז"ל שם. הי' בודק את החבית. להיות סומך עלי'. והולך ושותה שאר חביות. ונותן עיניו בזו. להפריש ממנה עליהן לאחר זמן. שהתרומה נטלה במחשבה. עכ"ל שם. ולכאורה קשה דכיון שנתן עיניו בה בשעת בדיקה. ומחשבה כזו הרי הוי כהפרשה וא"כ הא מה ששותה אח"כ משאר חביות נתקן למפרע. מאותה שעה שנתן עיניו בה והרי אינו צריך כלל שיאמר בשעה שהוא שותה. שהחבית שבדק תחלה יהי' תרומה על מה שישתה דהא החבית שבדק נעשה כבר תרומה. משעה שנתן עיניו בה. ע"י המחשבה שתהי' תרומה על מה שישתה וא"כ הרי אפילו מה ששותה אחר ג' ימים. ואפילו אי ידעינן בבירור כששותה שאר חביות. שכבר נתחמץ החבית שבדק. נמי אין צריך לחזור ולתרום משום דשאר החביות ואפילו אם הם חמשים. הא כבר נתקנו בחבית האחת שבדק דנעשית תרומה על החמשים חביות של טבל. ונתקנו ע"י המחשבה. ואפילו אם יש לו יותר מחמשים חביות של טבל. והחבית האחת שבדק והפריש במחשבה. אין בה שיעור תרומה לכל החביות טבל שיש לו. נמי נתקנו לכאורה: ואפשר דבכה"ג לא מהני משום די"ל דמדאורייתא אין ברירה ולהכי צריך שיאמר בשעה שהוא בא לשתות משאר החביות שהחבית שבדק תהי' תרומה על שאר החביות שהוא רוצה לשתות מהן אבל מ"מ כיון דזה גופא דאמרינן דמדאורייתא אין ברירה. הוא רק מספק. וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' כל הגט. א"כ הרי הכא דמספקא לן. איזהו חימוץ. הא הו"ל ס"ס לקולא. ואמאי צריך לחזור ולתרום אחר ג' ימים אולם מה שכתב רש"י שם וז"ל. להפריש ממנה עליהם לאח"ז וע"ש. זה מורה. דעכשיו אכתי לא עשה את החבית תרומה. אלא שבדקה אם יכול להפריש ממנה לאח"ז. אלא דמ"ש רש"י שם בתחלה. ונותן עיניו בזו. וכן מה דמסיים שם דתרומה נטלת במחשבה וע"ש, כ"ז צ"ע. ועכ"ר צריך לדחוק ולסרס את הדברים ושיעור דברי רש"י ז"ל דלאו בשעת הבדיקה נותן עיניו בה אלא דלאח"ז כשירצה לשתות משאר החביות. נותן עיניו בה. שתהא תרומה במחשבה על מה שרוצה לשתות עכשיו. וא"כ לפ"ז מאי קשיא לי' לתוס' רי"ד על רש"י ז"ל דלפ"ז. הא שפיר קתני בברייתא. דלאחר ג' ימים אם אמר תהי' החבית שבדקתי תרומה על זה שאני רוצה לשתות עכשיו. וקודם ששתה את כולו או את מקצתו. נמצא שהחבית שבדק הוא חומץ. הרי זה יחזור ויתרום. ודו"ק: שעג ולפי מה שהבין הרב תי"ט. שלדעת רבינו יש תקון לטבל הנאכל כו'. ק' טובא. דאם נאכלו אמאי אין צריך לעשר כו'. תמהני. די"ל ולטעמיך. ניהו נמי דלא מהני הפרשה על מה שכבר נאכל ומעוות שלא יוכל לתקן הוא. דהא אכל טבלים מ"מ אמאי אינו חייב להפריש עליו ממקום אחר. משום השבת גזל השבט תרומת מעשר שבו. וגם לישני' קשה להבין. דפתח ואמר. המוכר טבל לחבירו. ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו אם ידוע שאינן קיימין. ושכבר אבדו או נאכלו. אין צריך לעשר וע"ש. וקשה. דהא כיון דלא מצאו כשהי' רץ אחריו. הרי הי' לו לעשר מיד. דהא בזמן ההוא עדיין הי' הטבל קיים ואין הירושלמי בידי לעיין בו: ועיין לעיל בהלכות חמץ ומצה דף ע' ע"ב. מה שכתבתי שם על הגליון. להביא ראי' שגם התוס' בפסחים ס"ל כדעת מו"ז רבינו התויו"ט ז"ל: גם הבאתי שם ראי' מש"ס ערוך נדרים דף נ"ח ע"א לדבריו:

15 ורמי חבית אמקוה - דהא תרוייהו איכא תרתי לריעותא:

16 מאי שנא - במקוה דמחזקינן למפרע טומאת ודאי ומ"ש בחבית דקאמר ספק:

« רש"י על נדה ב׳ ע״ב:ט׳ רש"י על נדה ב׳ ע״ב:י״ח »