רש"י על בבא מציעא מ״ד א:ח׳-ס׳ ב:ז׳

8 מתני' הזהב קונה את הכסף - הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף ונתן לו דינרי זהב משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב לתת לו דינרי הכסף ואינו יכול לחזור בו אבל הכסף אינו קונה את הזהב שאם נתן לו דינרי הכסף תחילה לא קנה ויכולין שניהם לחזור דמטבע כסף הוי מעות משום דחריפי לינתן בהוצאה ודינר זהב אינו אלא כשאר מטלטלין ופירות ומעות אינן קונות עד שימשוך המטלטלין אבל משיכת המטלטלין קונה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ובגמ' מפרש טעמא איכא דיליף משיכה מן התורה ואיכא דמוקי לה בתקנתא דרבנן:

9 הנחושת - פרוטות של נחושת:

10 קונה את הכסף - דינרי של כסף או כל מטבע של כסף כולן טעם אחד להם מי שטבעו חשוב לטבוע הוי מעות ואינו קונה ומי שאין טבעו חשוב וחריף הוי כפירות ומשיכתן הוא קיום דבר:

11 מעות הרעות - שנפסלו:

12 אסימון - שאין עליו צורה פלדו"ן בלעז זוזים עגולין ומוכנים לצור עליהם את הצורה בחותם שקורין קוי"ץ:

13 כל המטלטלין קונין זה את זה - בין בתורת חליפין שהחליף אלו באלו כיון שמשך האחד קנה חבירו את שלו בין בתורת דמים בכמה תתן לי את שלך בכך וכך וזה חוזר ואומר לו בכמה תתן לי שלך בכך וכך ונתרצו ומשך האחד נתקיימו הדברים והאי כל לאתויי אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות כדריש לקיש בגמרא:

14 יכול לחזור בו - זה וזה:

15 כל שהכסף בידו כו' - פליג אדרבנן דאמרי נתן לו מעות יכול לחזור בו אפילו לוקח ואתא ר"ש למימר מוכר שהכל בידו הוא דיכול לחזור בו אבל לוקח אין יכול לחזור בו ובגמ' מפרש טעמא:

16 גמ' דחריף - יוצא בהוצאה ועובר לסוחר:

17 כילדותיה מסתברא - דודאי כן קיבלה מרבו ר"מ שסתם משנה שלו מדאתנייה בהדה הנחשת קונה את הכסף:

18 אי אמרת בשלמא - הכסף קונה את הזהב אתנייה:

19 היינו דאצטריך למתנייה הכסף אינו קונה את הנחשת - דאע"ג דלגבי דהבא הוי פירא לגבי נחשת דלא חשיב הוי טבעא:

20 אלא אי אמרת כו' - והזהב קונה את הכסף אתנייה למה לי לאתנויי תו הנחשת קונה את הכסף:

21 אוזיף דינרי - לוה זהובים:

22 אתא לקמיה דר' חייא - חושש היה משום רבית:

23 אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי - ואין היוקר והזול תלוי בהן אלא הזול תלוי במעות דמעות הכסף הם שהוזל להנתן הרבה בדינר וזה מטבע הלוה ומטבע יקבל:

24 הוה ליה סאה בסאה - שהיוקר והזול תלוי בפירות:

25 ואסור - דתנן לקמן בבא מציעא דף עה. לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני נותן לך בגורן שמא יוקרו ויבא לידי רבית:

26 דינרי הוו ליה - כשלוה את אלו וגבי סאה בסאה תנן אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח שאלו שבידו נקנין למלוה וברשותו הוקרו דרבית סאה בסאה דרבנן ובכי האי גונא לא גזור:

27 לקדושי אשה - שאמרו חכמים בפרוטה הודיעך כמה היא פרוטה:

28 למקח וממכר - מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבע איסרין כל מה שהעלה יתר על כן נתאנה לוקח ואם יש אונאה שתות יחזיר אונאה:

29 לפדיון הבן - שהוא חמשה שקלים ושקל דאורייתא הוא סלע והסלע ד' דינרי כסף שהם כ' דינר ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף:

30 אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי - ואין היוקר והזול תלוי בו:

31 משער תנא במידי דקיץ - שיער תנא פדיון הבן במטבע הקצוב שאפי' בזמן שאינו נמכר יותר מעשרים דינרי כסף יחזיר לו הכהן ה' דינרים שהזהב תמיד דמיו קצובין כ"ה דינרים שהוא המטבע והכסף הוי פירא לגביה והמעות הן שהוקרו ואם נמכר בשלשים לא יחזיר לו הכהן אלא חמישית שבדמיו שדמיו לעולם קצובין וארבעה חומשי דמיו הן פדיון הבן:

32 תנן התם - במסכת מעשר שני:

33 לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב - מי שיש לו סלעין כסף מעשר שני לא יחליפם בדינר זהב להקל המשוי מעליו:

34 טבעא אפירא לא מחללינן - דרחמנא אמר וצרת הכסף:

35 אבל פירות - ראשונים של מעשר שני:

36 דברי הכל מחללינן - על דינרי זהב דאפילו לב"ש דאמרי פירא הוא לגבי כספא מודו דלגבי פירא טבעא הוא:

37 מידי דהוה אכסף לב"ה - זהב לב"ש אנו למדין מכסף לב"ה כדמפרש ואזיל:

38 לגבי פירא טבעא הוי - כדקתני סלעין אלמא תחילת הפירות נתחללו על הכסף ומודו ב"ה דקדשו במעשר:

39 אף בפירות על דינרין מחלוקת - שמאי והלל דלב"ש פירא הוא ואין מחללין:

40 לפלגו בפירות על דינרין - ולימרו ב"ש אין מחללין ואנא ידענא דכל שכן סלעין על דינרין וכו' דכיון דדהבא לגבי פירא פירא הוא כ"ש לגבי כספא:

41 הוה אמינא - דלא איפלוג ב"ה עלייהו אלא בפירות אבל בסלעין אימא מודי להו דאין מחללין על דינרים:

42 תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר - לב"ש אין מחללין אפילו פירות על דינרין דשמעינן לרבי יוחנן דאיכא למ"ד דהבא פירא הוי ואפילו לגבי נפשיה:

43 אסור ללות דינר בדינר - שמא יוקירו ויבא לידי רבית ובדינר זהב קאמר כדמפרש ואזיל:

44 לעולם אימא לך ר' יוחנן הוא דאמר דברי הכל מחללינן - דלגבי פירא טבעא הוי:

45 כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא - כדתנן לעיל בבא מציעא דף מד. הזהב קונה את הכסף:

46 הכי נמי מסתברא - דרבי יוחנן הוא דאמר מחללינן:

47 הפורט סלע ממעות מעשר שני - מי שיש לו מעות נחשת של מעשר שני ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך:

48 ב"ש אומרים בכל הסלע מעות - אם בא לפורטן יפרוט כולן ויתן מעות בשביל כל הסלע:

49 וב"ה אומרים לא יפרוט - אלא חציין שהפרוטות יוצאות בירושלים וכשיבא שם יהא צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה ואם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט יוקירו הפרוטות ונמצא מעשר שני נפסד לפיכך ישאו פרוטות עמהן להוציא במקצת לכשיכלו יפרוט הכסף שבידו מעט מעט:

50 השתא לב"ש כו' - דמדקתני ממעות מעשר שני ש"מ חילל פירות על הפרוטות:

51 לגבי דהבא מיבעיא - דמחללין פירות ותיובתא דמ"ד אף בפירות על דינרין מחלוקת:

52 הכסף - וצרת הכסף והלכת דברים י״ד:כ״ה:

53 כסף ראשון - שחללת הפירות עליהם אתה צריך לצור בידך ולהוליך ולא שתחלל אותו כסף על כסף אחר:

54 הכסף כסף ריבה - כסף יתירא כתיב בפרשה:

55 אף בפירות על דינרין מחלוקת - וטעמא דב"ש משום דדהבא פירא הוא ולא מתחלל עליה מעשר:

56 ולמ"ד בסלעין על דינרין - דוקא פליגי וטעמא דב"ש משום כסף שני הוי ולא משום דדהבא פירא הוא:

57 אדמיפלגי בסלעין על דינרין - שיש לטעות ולומר טעמא משום דדהבא חשיב ליה פירא הוא ניפלגו בסלעין על סלעין ששניהם של כסף:

58 הוה אמינא - בסלעין על סלעין הוא דפליג בית הלל עלייהו דלית להו כסף ראשון ולא כסף שני:

59 אבל בסלעין על דינרין אימא מודו להו - דלא מיתחלי משום דדהבא פירא הוא קמ"ל:

60 ה"ג הפורט סלע של מעשר שני בירושלים - שהיה מחליף סלעים שבידו ונוטל פרוטות להוציאם לצרכי סעודות מעשר:

61 בית שמאי אומרים - אם בא להחליף כל הסלעין שבידו במעות יחליף:

62 וב"ה אומרים לא יחליף אלא חציין - שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן ויפקיד בעיר עד רגל אחר והפרוטות מתעפשות ואם יחזור ויחליפם בסלעין נמצא שולחני משתכר שתי פעמים ומעשר שני נפסד:

63 ת"ש - מההיא קמייתא דלא מיירי בירושלים דמחליף פרוטות ונוטל סלע:

64 שמא ישהה עליותיו - עד שיספיק להיות לו סלעים מעשר עד שיגיעו לדמי דינר זהב בשנה שניה שימכור מעשרות שנה הבאה:

65 אסוקי מסיק להו - שאין משאו כבד שמעט הן:

66 אפילו בפירות על דינרין מחלוקת - דפירי נמי אתי לשהויי:

67 היינו דקתני לא יעשה - ולא קתני לשון חלול דקסבר יש חלול אבל חכמים החמירו עליו:

68 ואין מחללין מבעי ליה - הכי איבעי ליה למיתני ב"ש אומרים אין סלעים מעשר שני מתחללין על דינרי זהב אי משום כסף שני אי משום דדהבא פירא הוא דהוי איסור דאורייתא ולא מיתפשי בקדושת מעשר:

69 מטבע נעשה חליפין - הבא להחליף מטבע בדבר אחר שלא בתורת מקח וממכר אלא בתורת קנין כדרך שקונין בסודר שהקונה נותן סודר למקנה והוא מקנה לו הקרקע או המטלטלין במשיכה שהוא מושך הסודר כדכתיב רות ד׳:ז׳ שלף איש נעלו ונתן לרעהו אף מטבע שאע"פ ששנינו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו הני מילי כשנתנו בתורת דמים כדרך מקח וממכר אבל אם נתן בתורת חליפין כיון שמשך זה את המעות נקנה לו החפץ שלו בכל מקום שהוא:

70 אין מטבע נעשה חליפין - כדמפרש רב פפא:

71 מ"ט דמ"ד כו' - הא ליכא למימר דאית ליה דרב נחמן דאמר לקמן בבא מציעא דף מז. אין קונין אלא בכלי דנעלו כתיב דא"כ. אדמפלגי במטבע ליפלגו בכל דבר שאינו כלי אלא על כרחך ס"ל דכל המטלטלים נעשין חליפין לקנות את שכנגדו ובמטבע לחודיה פליגי:

72 משום דדעתיה אצורתא - דעתו של מקנה את החפץ ונוטל המטבע בחליפין אינו סומך אלא על הצורה שבו שאין המטבע חשוב אלא ע"י צורה שבו וצורתא עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הלכך הוה ליה כדבר שאינו מסוים ושלם ולקמן שם ממעטים דבר שאינו מסוים מדכתיב נעל:

73 הזהב - דינרי זהב דהוי ליה מטבע:

74 הזהב קונה - משמע מעכשיו הכסף קנוי לו בכל מקום שהוא שם ואין לשון הזהב נופל אלא בדבר שהוא בעין והחליף זה בזה ואי בתורת דמים שמושך הימנו דינר זהב בכ"ה דינר כסף אין כאן כסף קנוי אלא המושך הזהב נתחייב לו מעות במשיכה זו והכי איבעי ליה למיתני הזהב מחייב את הכסף וגורם למושך לחייבו כסף:

75 הכי נמי מסתברא - דבתורת דמים ולא בתורת חליפין דתשמע מינה מטבע נעשה חליפין:

76 וטבעא פירא לא קני - אי משום דמשיכת ממכר מפורשת מן התורה כדלקמן בבא מציעא דף מז: אי משום דתיקנוה רבנן שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה:

77 תרוייהו לקנו - דכיון דמטבע נעשה חליפין מה לי של כסף מה לי של זהב:

78 ועוד תניא כו' - דשמעינן מינה דלאו בחליפין עסקינן:

79 אלא אי אמרת - קונה ואינו קונה דקאמר בחליפין קאמר:

80 ליקני - דהא תנא רישא הזהב קונה את הכסף דאשמועינן בה מטבע נעשה חליפין:

81 כמות שהיא - כמו שהתנה עמו:

82 מארנקי חדשה - של מטבע סלעין חדשים:

83 לישנן בעינא - צריך אני להניחן זמן מרובה וחדשים נוחים לי שלא ישחירו יותר מדאי:

84 אפי' למ"ד אין מטבע נעשה חליפין - לקנות את שכנגדו:

85 אקנויי מיקנו בחליפין - קנין סודר או מטלטלין שכנגדו קונה אותו בחליפין מכיון שמשך בעל המטבע החליפין משכנגדו נקנה המטבע לבעל הסודר:

86 מידי דהוה אפירות - לרב נחמן כל דבר שאינו כלי קרוי פירא לגבי חליפין ופליגי רב ששת ורב נחמן לקמן בבא מציעא דף מז. בשמעתין דאמר רב נחמן נעל דוקא כתיב שיהא כלי ולא שום דבר שאינו כלי עושה חליפין ומודה הוא שכל דבר שכנגד הכלי נקנה בחליפי הכלי דכתיב רות ד לקיים כל דבר אלמא אע"ג דפירי לא עבדי חליפין לקנות שכנגדו נקנה הוא בחליפין של כלי מכיון שמשך בעל הפירות את הכלי נקנו פירות לבעל הכלי:

87 ואין בידו מעות - ורוצה לחלל מעשר שלו והערים בפדיונו לחלל על ידי מקח וממכר שמוכרו לאיש אחר כדי שלא יתחייב חומש דכתיב ויקרא כ״ז:ל״א אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף ממעשרו ולא הלוקח מעשר שני של אחרים:

88 אומר לחבירו - שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להיפטר מן החומש:

89 הרי פירות הללו - של מעשר שני:

90 נתונים לך במתנה - ומכיון שקנאן זה במתנה נעשה הראשון נכרי אצלם ויוכל לפדותם בלא חומש:

91 וחוזר ואומר - הרי פירות של מעשר שני שלך יהיו מחוללין על מעות שיש לי בבית ויקנה המעשר הזה את המעות ויצא לחולין:

92 טעמא דאין בידו מעות - דמדקתני ואין בידו מעות ש"מ דאם היה בידו מעות שם בגורן לא היה אומר לו התנא לעשות כן אלא המעות הללו היה מוסר לחבירו ומקנה אותם לו במשיכה:

93 ופריק - וחבירו זה פודה את המעשר:

94 דהכי עדיף - שאינה נראית ערמה כל כך להיפטר מן החומש:

95 דהוה ליה - חבירו נוכראה לגבי מעשר וקרינן ביה ממעשרו פרט של אחרים:

96 נקנינהו נהליה אגב קרקע - יתן לו זה בעל מעשר קרקע בחזקה ועמהן המעות ומשיחזיק זה בקרקע יהיו המעות קנויות לו בכל מקום שהן דתנן קדושין דף כו. נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה וחבירו זה יאמר הרי פירות הללו מחוללין על מעות שיש לי בביתך דהכי עדיף דהוה ליה נוכראה והך קושיא לרב פפא לא מקשינן אלא אתמוהי קא מתמה אמתני':

97 איכפל תנא כו' - נתעסק התנא וטרח להורות לנו הלכה בדבר שאינו מצוי שיהיה אדם עומד בגורן ערום אלא לאו ש"מ בגורן שאינו שלו אבל סודר יש לו ואפילו הכי הפירות צריך ליתן לו במתנה שאין המעות נקנין בחליפין:

98 ואף רב פפא הדר ביה - ממאי דאמר מטבע נקנית בחליפין:

99 ואקנינהו לרב שמואל - שהיה הולך לשם כדי שיביאם לו שאילו לא הקנה לו לא היה נותנם לו מי שהפקדון אצלו שאם יאבדו בדרך יחזור רב פפא ויתבעם לו:

100 אגב אסיפא דביתיה - מפתן ביתו אלמא מדאצטריך ליה לקנויינהו אגב קרקע ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין:

101 עד תווך - שם מקום:

102 וכן אמר עולא - האי וכן לעיל קאי אפלוגתא דרב ולוי:

103 תובעין אותו - מעות שכרם ומזונותיהם:

104 תן לי בדינר מעות - תן לי פרוטות בשוה דינר והדינר אין עתה בידי אבל אני אעלה לך עד יום פלוני יפה דינר וטריסית קס"ד דינר יפה היוצא בהוצאה קאמר וטריסית מעה קטנה:

105 ואפרנסם - אעשה צרכיהם כלומר אסלקם מעלי כל צורך סיפוק קרי פרנסה קונדרי"ר בלע"ז:

106 אם יש לו בביתו - אותן מעות שהוא אומר:

107 מותר - קס"ד דכיון דיש לו הוו להו חליפין דהחליף אלו באלו אותן שבביתו באלו ומחמת דוחקו אוזיל גביה לתת לו טריסית יותר ואין כאן משום רבית שהרי אין כאן שכר המתנה שהרי אין ממתין לו כלום שהרי הוא פורעו מיד דמשמשך את מעות השולחני נקנה לו הדינר שבביתו בכל מקום שהוא:

108 ואם לאו אסור - דכיון דאין לו הדינר בביתו אין כאן חליפין אלא כשאר מכר בעלמא שהוא מתחייב לו הדינר לאותו זמן וטריסית מוסיף לו בשכר מעותיו שהמתין:

109 ואי אמרת אין מטבע נקנה בחליפין - ואין מטבע נעשה חליפין אפילו יש לו נמי אין קנוין לו במקום שהם שם ואין זו אלא הלואה ואע"ג דדרך מקח וממכר הוא קי"ל לקמן כללא דרביתא כל אגר נטר ליה. אסור אלא לאו שמע מינה מטבע נעשה חליפין ונקנה בחליפין דהא הכא תרוייהו מטבע נינהו של שולחני נעשה חליפין ושל בעל הבית נקנה בחליפין:

110 אמר ליה - רבי אבא לעולא:

111 דלמא - מצית לתרוצינהו דאידי ואידי בין דשולחני בין דבעל הבית:

112 בפרוטטות - מעות של נחושת שהם עדיין בלא צורה כעין אסימון של כסף:

113 אמר ליה - עולא אין שפיר תרצת לה ודיקא נמי מדקאמר יפה דינר וטריסית דמשמע אעלה לך מפרוטטות שבבית שוה דינר וטריסית:

114 ולא קתני דינר יפה - דלישתמע דינר של כסף טוב וטבוע:

115 רב אשי אמר לעולם בפרוטטות - היא כדקאמרת מדקתני יפה דינר ומיהו טעמא לאו משום דנקנה בחליפין שאפי' התנה עמו בתורת דמים אין כאן רבית דאגר נטר ליה שאפי' הלואה אם יש לו בביתו מותר לתת לו עודף דהוה ליה הלויני עד שיבא בני:

116 כל הנעשה דמים באחר - משנה היא בקדושין דף כח. וקס"ד דה"ק כל הרגיל להיות ניתן דמים באחר דהיינו מטבע:

117 כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין - אם נתנה בעלים בתורת חליפין בחליפי שור ופרה כיון שמשך בעל הפרה את המטבע נתחייב בעל המטבע בכל אונסין שיולדו בחליפין מעתה אם מת השור מת לו אע"פ שלא משך כו' אלמא קנה בחליפין של מטבע:

118 כל הנישום דמים באחר - כל שרגילים לשום אותו כשנותנין אותן דמים באחר דהיינו כל המטלטלים אם בא אדם לתתם דמים בחפץ אחר דרכן לשומן בכמה ינתנו לו:

119 כיון שזכה זה כו' - אם נתנם בתורת חליפין כיון שמשכן זה כו' ואשמועינן דמטלטלי ופרי נעשין חליפין ולא בעינן כלי דשלף איש נעלו רות ד׳:ז׳ לאו דוקא דלקיים כל דבר דרשינן לקיים בכל דבר כדלקמן בבא מציעא דף מז.:

120 הכי נמי מסתברא - דלאו במטבע עסקינן דקתני סיפא כיצד החליף שור בפרה כו':

121 הכי קאמר ופירי נמי - כל מטלטלין אע"פ שאינו כלי עבדי חליפין כיצד כו' והכי מפרשינן לה כל העושה דמים באחר דהיינו מטבע אם נתנו בתורת חליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין כיצד חליפין ומהו חליפין כגון המחליף שור בפרה ואשמועינן אגב אורחיה בסיפא דפירי עושים חליפים החליף שור בפרה גרסינן ול"ג בשר שור:

122 הניחא לרב ששת כו' - בין למאי דסליק אדעתין מעיקרא בין למאי דשני רב יהודה סיפא דמתני' אשמעינן דפירי עבדי חליפין ולא בעינן כלי והא פלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא לקמן בשמעתין בבא מציעא דף מז. הניחא לרב ששת כו':

123 ה"ק יש דמים שהן כחליפין - רישא וסיפא חדא היא ואשמעינן דיש תורת דמים שהמעות קונות בלא משיכה כחליפין של סודר:

124 כיצד החליף דמי שור בפרה - מכר לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו המעות א"ל הלוקח פרה יש לי שאני נותן לך בדמי השור וניאותו יחד וקבל עליו נתחייב בעל הפרה לתת לו את הפרה ואין אחד מהם יכול לחזור והכי קאמר כל הנישום דמים באחר כל המטלטלין שאדם שם לחבירו ונותן לו שומת דמיהן בשביל חפץ אחר שהיה לו ללוקח כיון שזכה זה לוקח ראשון במטלטלין הראשונים שמשכן ואפילו בתורת דמים על מנת להקנות לו חפץ שלו בדמים נתחייב זה לוקח שני בכל אונסי החליפין לפי שקנו לו מעותיו כל אונסי החליפין:

125 כיצד החליף דמי שור בפרה - שם לו השור בדמים ע"מ שיתן לו זה פרה באותן מעות קנה:

126 מאי טעמא דרב נחמן - דאמר דמים כי האי גוונא קנו ואנן תנן מעות אינן קונות:

127 סבר לה כר' יוחנן - דאמר לקמן בבא מציעא דף מז: דבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו:

128 ומפני מה אמרו משיכה קונה - ולא מעות:

129 גזרה שמא - יניחם לוקח בבית מוכר זמן מרובה ותפול דליקה בשכונת המוכר ולא יחוש לטרוח ולהציל לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו אם ירצה דכיון שאם יתייקרו ברשותו יתייקרו ויחזור בו מן המכר ויהא השכר שלו כי דידיה חשיב להו וטרח ומציל וכיון דתקנתא דרבנן בעלמא הוא במכר דשכיח עבוד רבנן תקנתא במכר דלא שכיח כגון האי שיהיו שמין דמי מטלטלין במטלטלין לא עבוד רבנן תקנתא במשיכה:

130 ולריש לקיש דאמר - לקמן בפרקין בבא מציעא דף מז::

131 משיכה מפורשת מן התורה - וכיון דמדאורייתא מעות לא קנו לא שנא מכר דשכיח ולא שנא מכר דלא שכיח מעות לא קנו הניחא אי סבר לה כרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין מתרץ לה למתני' כרב ששת וכדשני רב יהודה כל הנישום דמים באחר כגון מטלטלין ופירי שאדם רגיל לשומן כשנותנן דמים באחר היכא דעשאם חליפין כיון שזכה זה כו':

132 אלא אי סבר לה כרב נחמן דאמר - כלי בעינן:

133 ומטבע - בתורת דמים נמי לריש לקיש לא קני דנישני כרב נחמן דאמר יש דמים שהם כחליפין דהא לריש לקיש מדאורייתא יליף דמעות אינן קונות ואפילו דמכר דלא שכיח נמי:

134 היכי מתרץ להאי - החליף שור בפרה דמתניתין לא בחליפין ולא בדמים:

135 ואפי' כיס מלא מעות - ועל כרחך בחליפין קאמר דאי בתורת דמים מעות לא קנו ש"מ מטבע נעשה חליפין ונקנה בחליפין:

136 תרגמא רב אחא - בששתיהן מעות פסולות דהוה ליה כשאר מטלטלין מחליף כיס מלא דינרי אניקון בכיס מלא של דינרים אניגרא:

137 אחד מהם פסלתו מלכות ואחד מהם פסלתו מדינה - המלך גזר שלא יוציאו ובני מדינה לוקחין אותו בהצנע ואחד מהם פסלתו מדינה בני מדינה שנאוהו אבל המלך לא צוה ומוציאין אותם בשאר מדינות המלך:

138 דלא סגי כלל - לשון הילוך הוא:

139 מכור לי באלו - אחז בידו מעות ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הם וקיבלם מיד הלוקח:

140 קנה - לוקח החפץ במעות הללו ואין אחד מהם יכול לחזור:

141 ויש לו לחבירו עליו דין אונאה - אם אין במעות כדי דמי החפץ שפחתו שתות:

142 כחליפין דמי - ולקמיה פריך והא אין מטבע נעשה חליפין:

143 דמכור לי קאמר - לשון ממכר ולא לשון חליפין:

144 הא אמר - דקני בלא משיכה:

145 דמכור לי קאמר - לשון ממכר ולא לשון חליפין:

146 פשיטא לן דמים ואין מקפיד עליהן - נתן לו מעות או חפץ בשביל חפץ אחר בתורת דמים ולא הקפיד עליהן לראות אם ישנן כדי שויין:

147 חליפין ומקפיד עליהן - נתן לו חפץ בחפץ בתורת חליפין לקנות כדין קנין שקונין בסודר וזה מקפיד לראות שיהא הסודר שוה כל כך:

148 מהו - מי קנו תרוייהו במשיכה דחד מינייהו או דלמא הואיל והקפיד עליהם הרי הן כדמים והוי להו מעות ואין קונות עד שימשוך גם השני:

149 פרתך למה - הבאת בשוק:

150 אמר רבא אטו חליפין - דקרא:

151 בשופטני עסקינן - דלא קפדי לדעת שיהו שוות קצת דמים שייטב בעיניו לתת לו את שלו כנגדו ואפי' הכי קאמר קרא דקנה:

152 לימא קסבר רב הונא כו' - דהא יהב טעמא למלתיה משום דכחליפין דמו:

153 סבר לה כרבי יוחנן - כלומר אין מטבע נעשה חליפין והני לאו חליפין נינהו אלא דמים דהא מכור לי קאמר ודמים כי האי גוונא קנו בלא משיכה כחליפין דקנין סודר משום דזביני דלא שכיח נינהו וכרבי יוחנן כו':

154 אתון הכי מתניתו לה - לדרב הונא דמספקא לכו אי סבר ליה מטבע נעשה חליפין ואם לאו ודחיתו דחוי בעלמא:

155 אנן - בהדיא מתנינן רב הונא בהדי הנך רבנן דלעיל בבא מציעא דף מו. וכן אמר רב הונא כו' ולא מספקא לן הכא מידי דודאי טעמיה משום דס"ל כרבי יוחנן הוא:

156 במה קונין - קנין חליפין דכתיב בקרא שלף איש נעלו מי שלף ונתן:

157 דליהוי מקנה קונה - את הכלי:

158 קא קני ארעא אגב גלימא - הנותן קרקע לחבירו בקנין סודר והמקבל מתנה מושך הסודר מיד הנותן ונקנה לו הקרקע עם הסודר במשיכת הסודר שנקנה במשיכה:

159 א"כ הוו להו קרקעות נקנין עם מטלטלין במשיכה בדבר שהוא קנין למטלטלין ואינו קנין לקרקע:

160 נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות - בדבר שהוא קנין לקרקע ואינו קנין למטלטלין כדקתני בכסף ובשטר ובחזקה:

161 מפיק לאפך פולסא דנורא - ניצוצות של אור אשטנצל"ש שהן עגולות כפולסא דאמרי' לקמן אסימון פולסא ולשון שמתא קאמר ליה שחשדתו בזו:

162 מי סברת - דאמר ליה אגב שעל ידי משיכת הכלי שנקנה לו במשיכה יקנה לו הקרקע עם הכלי אין אלו אלא כחליפין כאילו זה מוסר לו חפץ אחר תחת קרקע ומהו מסירתו הנאת קבלתו ממנו מתנת הכלי שחשבו לקבל ממנו מתנה נוח לו כאילו נותן לו זה הקונה מתנה רבה וגמר נותן ומקנה לו הקרקע:

163 גאולה זו מכירה - שמכר לו מכירה גמורה בדמים ולא קיבל מעות ובאין לקיים דברי מכירתן על ידי קנין:

164 זו חליפין - שמחליף כלי זה בחפץ שכנגדו:

165 לא שנו - דקונין קנין אלא בכלי:

166 אבל בפירי - כל דבר שאינו כלי:

167 לא - ואפילו שוה הרבה:

168 לקיים כל דבר - לקיים בכל דבר:

169 ההוא לקיים כל דבר - גאולה ותמורה במנעל:

170 המסויים - שלם:

171 מרוקא - כלי העשוי מגללי בקר:

172 למקניא - משמע לקנות בו ולא משמע להקנות בו אלמא כליו של קונה קאמר:

173 ביה - משמע מיעוט בו ולא בדבר אחר:

174 לא אצטריך - למימר דלא קני:

175 הניתנות בסימן - הבלן מקבל סימנין מיד הנמנין לרחוץ בבית המרחץ לדעת כמה הם ולפיהם יחם המים ויכין אלונטיאות ונותנין לו מעות פחותות ורעות בסימן:

176 פולסא - מחוסר צורה וקורין לו פלדו"ן:

177 ואזדא רבי יוחנן לטעמיה - מדאוקי לרבי ישמעאל דפליג על כל דבר שאין עליה צורה להתיר חילול עליו דאמר כר' דוסא אשמועינן רבי יוחנן דאסימון דר' דוסא דבר שאין עליו צורה הוא:

178 למעוטי קרקע מאונאה - דאישתעי ביה קרא אתי דכיון דאינה נקחת מיד ליד אין בו אונאה:

179 נכתוב כי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו - מאי או קנה להכי כתביה למסמך קנין למיד לומר שאין נקנה עד שיצא מיד זה ליד זה:

180 תרתי גמר מיניה - אונאת מוכר מאו קנה אל תונו ומשיכה מדסמך מיד ללשון קנין ולא סמכיה לממכר:

181 כל שהכסף בידו - פליג אדרבנן דאמרי נתן לו. מעות יכול לחזור בו זה וזה ופליג ר' שמעון ואמר לא יחזור אלא מוכר:

182 אי אמרת בשלמא דבר תורה מעות קונות - ומשיכה תקנתא דרבנן היא אתא ר' שמעון למימר דיינו אם אמרינן חזרה במוכר דמכי מוקמת להו ברשותיה לחזור בו אם הוקרו מסר נפשיה לאצולינהו מימר אמר עדיין שכרי תלוי בהם שאם יתייקרו אחזור בי ולוקח לא מצי הדר ביה דמעות קונות אלא אי אמרת מן התורה מעות אינן קונות לוקח נמי יחזור:

183 אליבא דר' שמעון ודאי לא קאמינא - דר' שמעון סבירא ליה משיכה תקנתא דרבנן היא:

184 כי קאמינא אליבא דרבנן - דאמרי לוקח נמי חוזר משום דמעות אינן קונות כלל:

185 בשלמא לריש לקיש - דאמר לרבנן משיכה דאורייתא היא:

186 היינו דאיכא בין ר' שמעון לרבנן - כלומר בהא פליגי והאי טעם יהבו למלתייהו דרבנן סברי משיכה דאורייתא והלכך לא שנא מוכר ול"ש לוקח מצי הדרי ור' שמעון סבר משיכה תקנתא דרבנן היא משום דנטרח בהו הלכך למוכר הוא דעבוד רבנן תקנתא דליהדר ולא לוקח:

187 אלא לרבי יוחנן - דאמר לרבנן נמי משיכה תקנתא דרבנן היא:

188 מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן - כלומר במאי קמיפלגי ומה טעם נותנים לדבריהם:

189 כדרך שתקנו משיכה למוכרין - לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח:

190 כך תקנו חכמים משיכה ללוקח - לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך דכ"ש כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי ולקמן בבא מציעא דף מט: אמרה רב חסדא גבי ההוא דיהב זוזי אחמרא שמע דבעו למינסביה דבי פרזוק רופילא והדר ביה:

191 ואין דינר זהב קונה טלית - דלגבי פירות הוי דהבא טבעא:

192 מ"מ - כלומר אף לפי פורענות העתידה לבוא על החוזר:

193 כן הלכה - שאין בית דין יכולין לעכב בידו:

194 אין רוח חכמים נוחה הימנו - אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה אין דעתם נוחה עליהם הימנו על ידו:

195 אנו אין לנו - קללה אחרת אלא אינו הגון בעיני חכמים:

196 קאי באבל - משום דברים שבאו על כך לכלל מעשה אבל מעות לא קנו מדאורייתא ונפקא מינה לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוו קדושין דמדאוריי' קנייה ודידיה הוא לריש לקיש לא הוו קדושין:

197 מסייע לר"ל - דמדאוריי' נמי לא קנו מעות להדיוט:

198 תשומת יד - הלואה ואמר רב חסדא כגון שיחד לו הלוה כלי עליה דהוי דומיא דפקדון דאילו כפר בהלואה גרידתא לא מיחייב קרבן שבועה הואיל וניתנה להוצאה:

199 עשק - שכר שכיר:

200 שיחד לו כלי לעשקו - ואי לא לא מיחייב אכפירת שכר שכיר קרבן שבועה דלא מייחד ליה באפי נפשיה כפקדון וגזל ואבידה:

201 וכי אהדריה קרא - להישבון לאחר שהודה כי יחטא ואשם:

202 לאו משום דמחוסר משיכה - אותו כלי ולא קנאו מלוה:

203 מעושק דאהדריה קרא - מכיון דאהדריה קרא לעושק דמחסר נמי משיכה לא אצטריך לאהדורי לתשומת יד דמעושק נילף ליה:

204 הכא במאי עסקינן - עושק דאהדריה קרא משתעי בשנטלו שכיר לכלי ממנו וחזר והפקידו אצלו:

205 אי הכי - דמאי דאהדר קרא מוקמת בדלא מחוסר משיכה נהי נמי דמשיכה בעינן ליהדריה קרא נמי לתשומת יד ונוקמה בהכי:

206 אי אהדריה קרא לא הוה גמרינן לא תיובתא ולא סייעתא - דר' יוחנן לוקמה בדלא משך וריש לקיש לוקמיה בשמשך:

207 השתא דלא אהדריה מסייע ליה - דמדאהדריה לעושק ופקדון וגזל ואבידה ולא אהדריה לתשומת יד איכא למילף תשומת יד במחוסר משיכה ועשק כשמשך:

208 בהדיא מיהא לא אהדריה קרא - שיהא חייב להשיבו ולהביא קרבן וכי הדר רבייה קרא דומיא דפקדון רבייה בשנטלו הימנו וחזר והפקידו אצלו:

209 נתנה - לפרוטה של הקדש בשוגג:

210 לבלן - בשכר שירחצנו בבית המרחץ:

211 מעל - ואע"פ שעדיין לא רחץ: ואמר רב גרסינן:

212 דוקא בלן - קתני דמעל הנותן משום דשכירות גמורה היא בנתינת הפרוטה ואין יכול לחזור בו שאין כאן למשוך אבל אם נתנה על דבר שיש בה מה למשוך הימנו לא מעל עד דמשיך:

213 הא בעי למשוך - האי שוכר התספורת דבכל מידי דאית ביה מה למשוך לא קני עד דמשיך:

214 נכרי - לא שייך ביה דין משיכה דמיד עמיתך כתיב ויקרא כה:

215 קשיין אהדדי - ספר אספר:

216 וכן אמר רב נחמן - כר' יוחנן:

217 ובדקה לוי במתניתיה - הגיהה והוסיפה בתוספתא שסידר ושנה בה:

218 נתנה לסיטון מעל - סיטון חנוני גדול ומוכר פירות הרבה לחנונים עניים ונותנין לו המעות על יד על יד כשהם מוכרים ובתחלת הקנייה נותנין לו ערבון דמים מועטין על הכל:

219 מעל - אע"ג דלא משך כל הפירות שהרי הרבה פוסק עמו בבת אחת:

220 אלא קשיא - הך מתני' דלוי לריש לקיש:

221 ר' שמעון היא - דאמר במתני' לוקח לא מצי הדר ביה דקסבר מעות קונות:

222 מודעינן ליה - דע שאם תחזור סופך להפרע ממך:

223 בעושה מעשה עמך - בעמך דרשינן הכי והאי לאו עושה מעשה עמך הוא דכתיב צפניה ג׳:י״ג שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב:

224 אייקר מלחא - ורצה לחזור:

225 בר אודועי הוא - בתמיה וכי היה צריך להודיעו שהוא נפרע מן השקרנים והלא תלמיד חכם היה:

226 ערבון - מקצת המעות נתן לו על פיסוק מרובה:

227 הוא סבר כנגדו הוא קונה - אי מכירת קרקע הוא שנקנית בכסף קונה קנין גמור ואי מכירת מטלטלין הוא קונה כנגדו להתחייב במי שפרע:

228 ור' יוחנן אמר כו' - בקרקע לקנין גמור ובמטלטלין לקבל מי שפרע:

229 הנותן ערבון - לא דמי לההיא דלעיל דזה אינו פריעת מקצת מעות שקורין אייר"ש אלא ערבון ומשכון לקנוס את החוזר בו פרמנינ"ן בלע"ז:

230 רבי יוסי לטעמיה דאמר - בבבא בתרא בפרק גט פשוט בבא בתרא דף קסח.:

231 אסמכתא קניא - הבטחת גוזמא שאדם מבטיח את חבירו לסמוך עליו שאם לא יקיים תנאו יתן כך וכך:

232 דין שיקנה כו' - לא זה ימחול ולא זה יכפול אלא לא זה ולא זה יכולין לחזור מלקיים מן המכירה כנגד הערבון וחוזרים על השאר:

233 בד"א - שאינו קונה אלא כנגד ערבונו:

234 בזמן שאמר לו ערבוני יקון - יקנה שלא נתנה לו בתורת תחילת פירעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שערבון זה יקנה את הכל והא לאו מלתא היא:

235 אבל מוכר לו כו' - ונותן לו מהן ה' מאות זוז לשם פירעון או סתם קנה כו' וההיא דאיפלגו בה רב ורבי יוחנן כי האי גונא הוא שזה הערבון תחילת הדמים הפירעון של פיסוק כי יהב ליה סתם:

236 מאי לאו - כי היכי דאמר רשב"ג בקרקע הקנוי בכסף לגמרי דמכי יהיב ליה מקצת מעות סתם קנה לגמרי והוא הדין למטלטלי הקנוים בכסף לענין מי שפרע בסתמא קני ליה ערבון לכוליה לחייבו במי שפרע:

237 ומאי שנא - מטלטלין לענין מי שפרע מקרקע לענין קנין גמור ומשנינן קרקע דיפה כח הכסף בקניינה לקנות לגמרי קנין גמור מלחזור יפה נמי כח מקצת פריעתו לקנות הכל אבל מטלטלין שהורע הכסף בהן דאי פרע הכל לא קני אלא לקבל מי שפרע בסתמא נמי לא קני פרעון מקצת לכולו לקבל מי שפרע על השאר אלא כנגד הערבון:

238 לא קני ליה כוליה - לקבל מי שפרע אם נתן לו כנגד ערבונו:

239 המלוה על המשכון אין שביעית משמטת - דלא קרינא ביה לא יגוש שהרי אינו תובעו כלום:

240 אלא פלג - חצי החוב:

241 אינו משמט - לקמן מפרש לה:

242 אילימא - דאינו משמט כנגד חצי החוב שהוא תופס משכון עליו אינו משמט אבל משמט הוא השאר:

243 מכלל דר' יהודה הנשיא - אתא למימר דכיון דאינו משכונו כנגד הלוואתו משמט כל החוב בתמיה:

244 אלא משכון דתפס - למאי תפס אם לא להיות משכון תחת שוויו ובההיא מיהא לא קרינא ביה לא יגוש:

245 אינו משמט בכולו - כלומר אינו משמט כלל:

246 מכלל דר' יהודה כו' - קושיא הוא:

247 במאי דנקיטת זוזי הב להו - ואי לא מקבלת מי שפרע:

248 ואידך - המותר:

249 דברים נינהו - בלא מעות רב לטעמיה דאמר כנגדו הוא קונה:

250 הין בכלל איפה - שההין י"ב לוגין ואיפה שלשה סאין שהן ע"ב לוגין:

251 אלא שיהא הן שלך כו' - כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם:

252 שלא ידבר אחד בפה כו' - בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה:

253 אבל אמרו חכמים כו' - סיפא קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא יש בהן משום מחוסרי אמנה:

254 תנאי היא - דאשכחן רבי יוחנן בן מתיא דפליג:

255 מעשה בר' יוחנן כו' - משנה היא בהשוכר את הפועלים שצוה את בנו לחזור בתנאו עד שלא יתחילו המלאכה ולפסוק להם מזונות קלים:

256 לא סמכא דעתייהו - על דברי הבן:

257 מימר אמר קמיה - כבר הודיעו מה פסק לנו ונתרצה:

258 מי אמר רבי יוחנן הכי - דיש בדברים משום חסרון אמנה:

259 יכול לחזור בו - וקשיא לן יכול פשיטא דהא לא משך ואין כח בב"ד לכופו:

260 אלא - ודאי על כרחך מותר לחזור בו קאמר ואשמעינן דאפילו חסרון אמנה ליכא:

261 מודה ר' יוחנן במתנה מועטת - שאין מותר לחזור משום דסמכא דעתיה דמקבל אדיבוריה וכי אמר מותר לחזור בו במתנה מרובה קאמר דלא סמכא דעתיה דמקבל דלקיימיה לדיבוריה:

262 לבן לוי - כל לוי קרוי בן לוי:

263 כור מעשר יש לך בידי - שעישרתי מפירותי ואתננו לך:

264 תרומת מעשר - שהלוי מפריש מעשר לכהן מעשר מן המעשר:

265 משום הכי רשאי - שיש לו לסמוך על מה שכתוב צפניה ג׳:י״ג שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא יתננו ללוי אחר והא מתנה מועטת היא שאין לישראל במעשר זה אלא טובת הנאה שהיה בידו מתחילה לתת לכל בן לוי שירצה:

266 אין לו עליו - אין לו לבן לוי ראשון על ישראל זה:

267 אלא תרעומת - שהבטיחו בתוחלת נכזבה:

268 אלא ש"מ בדלא נטלו - ויש בדברים משום חסרון אמנה:

269 אפילו שומר חנם נמי לא הוי - ואפילו פשעו בשמירתן פטורין:

270 והא בעי לקבולי כו' - ודלמא לא הוי מקבל ואישתכח דזוזי דידיה הוה:

271 הכי נמי - או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע:

272 בדידי הוה עובדא - אותו מעשה דשומשמין על ידי היה ולא כן היה שאילו קיבלתים לתת את השומשמין לא הייתי חוזר בי בכל חללו של עולם ולא על כן באנו לדין אלא כך היה:

273 אמרי ליה והא אמרו ליה רבנן לרבא - רבינא אמר להא מילתא אמרתי לו לההוא מרבנן היכי אמרת דלאו חזרת מקח וממכר הוא והא אמרו ליה לרבנן לרבא איבעי ליה לקבל מי שפרע:

274 אימתי - יש חזרה בדבר:

275 בזמן שהכסף ביד המוכר - דיכול מוכר לחזור בו דאוקמינהו רבנן ברשותיה לחזרה כי היכי דליטרח ולציל:

276 מפני שכספו בידו - משמע שהלוקח קיבל כבר כספו:

277 פשיטא - הרי משיכה יש ואפילו רבנן מודו:

278 מושכרת ביד מוכר - והיו הפירות מונחין ביד הלוקח ולא שתקנה לו חצירו בנתינת המעות דכיון דקיבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצירו של מוכר הוא אלא ר' שמעון אית ליה מעות קונות דבר תורה כדאמרינן לעיל בבא מציעא דף מז: ומשיכה תקנתא דרבנן היא והכא לא איצטריך תקנתא דטעמא מאי תקון רבנן כו':

279 א"נ שמא תפול כו' - לא גרס ליה אלא לישנא אחרינא הוא והיא היא:

280 פרזק - שם השר:

281 רופילא - משנה למלך:

282 כדרך שתקנו משיכה - לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח:

283 כך תיקנו משיכה - לחזור בהן הלקוחות:

284 מתני' האונאה ארבעה כסף - מעות כסף שהם שש בדינר:

285 מעשרים וארבעה כסף לסלע - אם היה המקח בדמי הסלע שהוא כ"ד מעות דהשתא הויא אונאה שתות למקח חייב להשיב לו כל אונאתו ארבעה כסף:

286 עד מתי מותר להחזיר - מי שנתאנה והא דנקט לשון מותר לאשמועינן דליכא אפילו מי שפרע להחזיר המקח או שיתן לו אונאתו:

287 עד כדי שיראה המקח לתגר או לאחד מקרוביו - ואם שהא יותר מחל על אונאתו:

288 ושמחו תגרי לוד - שהיו בקיאין בסחורה ומוכרין ביוקר:

289 גמ' שתות מקח שנינו - דוקא קתני מתני' שתות למקח שאם האונאה שתות לשויו של מקח הויא אונאה אבל אם פחות או יותר היא אף על פי שישנה שתות אצל מעות שנתן זה אין זה קרוי שתות להיות בו דין אונאה וזהו דין אונאה שתות להיות המקח קיים ואין אחד יכול לחזור אלא מחזיר אונאה אבל אם פחות משתות מחילה היא ואין מחזיר לו כלום ואם יותר על שתות שניהם חוזרין אפילו רצה להחזיר לו האונאה הרשות ביד שניהם לחזור הכי מוקמינן לה לקמן בבא מציעא דף נ::

290 ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו - מתני' דקתני שתות למקח לאו אשויו של מקח דוקא קאי אלא כל התנאי קרוי מקח בין מעות שניתנו בו בין דמי החפץ וכל צד שאתה מוצא שם שתות אונאה בין לצד מעות ובין לצד שויו של חפץ יש שם אונאה ואין כאן לא מחילה ולא ביטול מקח והשתא מפרש פלוגתייהו:

291 שוי שיתא בחמשא - ונתאנה מוכר או שוי שיתא בשבעה ונתאנה לוקח:

292 כולי עלמא - בין לרב בין לשמואל אונאה הוא דהא שתות היא לצד מקח ושמואל שתות מעות נמי קאמר וכל שכן שתות מקח:

293 כי פליגי שוי חמשא בשיתא - ונתאנה לוקח בזוז שהוא חומש למקח ויותר משתות הוא זה אבל אצל מעות שנתן שתות הוא אי נמי שוי שבעה בשיתא ונתאנה מוכר בזוז לגבי מקח אין כאן שתות אלא שביעית ופחות משתות היא ולגבי מעות הוי שתות:

294 אידי ואידי - בין שוי שבעה בשיתא בין שוי חמשא בשיתא:

295 משני צדדין - באחד משני צדדין:

296 מאי לאו דזבין שוי עשרים בעשרים וארבע - ונתאנה לוקח דהוה ליה חומש לגבי מקח ארבעה הוי חומש של עשרים וקרי ליה אונאה ולא קרי ליה ביטול מקח:

297 לא דזבין שוי עשרים וארבע בעשרים - דהוה ליה שתות למקח: ופרכינן ומי נתאנה מוכר בתמיה:

298 לא שנו - דבכדי שיראה ותו לא אלא לוקח:

299 אלא דזבין כו' - דהוה ליה שתות למקח ונתאנה לוקח:

300 אבל אם נתאנה מוכר לעולם מוכר חוזר - ולקמן מפ' טעמא:

301 תניא כוותיה דשמואל - דבין שתות מקח בין שתות מעות:

302 מי שהוטל עליו - מי שהאונאה עליו מי שנתאנה:

303 שוה שש בחמש - שתות מקח שוה חמש בשש שתות מעות:

304 לאלתר הויא מחילה - אפי' יחזור לאלתר:

305 ואם תמצא לומר בכדי שיראה לתגר או לקרובו מאי איכא כו' - ואם באת לומר דודאי פשיטא דלאלתר הויא מחילה דאי בכדי שיראה מאי איכא בין שתות כו':

306 איכא דאילו שתות - קתני מתני' מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה חוזר בו:

307 ואילו פחות משתות - אם חזר בתוך כדי שיראה לתגר או לקרובו קנה ומחזיר לו אונאה:

308 חזרו לדברי חכמים - גבי תגרי לוד במתני':

309 סברוה - רבנן דבי מדרשא דבעו למיפשט מינה בעיין:

310 פחות משליש לרבי טרפון - לאו אונאה היא אלא כפחות משתות לרבנן:

311 אי אמרת בשלמא - מחילה דרבנן בכדי שיראה הוא כי אמר להו ר' טרפון במחילה דידיה כל היום דהיינו מפרוטה ועד שליש:

312 משום הכי חזרו - מעיקרא שמחו דשתות ויתר על שתות עד שליש לרבנן הויא חזרה בתוך כדי שיראה ואם רצה לחזור מן המקח חוזר וחשיב ליה איהו מחילה וקנה ומחזיר אונאה וכי אמר להו כל היום מפסיד להו טובא דפחות משתות או שתות דלרבנן בכדי שיראה משוי ליה איהו כל היום וצריכין להחזיר אונאה ואי משום דלרבנן הויא שתות ויתר על שתות חזרה ולדידיה קנה ומחזיר אונאה נוח להם שתהא חזרה בתוך כדי שיראה ואם לא בא בכדי שיראה הויא מחילה מקנה ומחזיר אונאה והיה לו שהות כל היום:

313 ולרבי טרפון נמי לאלתר הוי מחילה - פחות משליש:

314 אמאי חזרו - הא כל היום דר' טרפון בשליש הוא דקאמר להו ויזהרו מאונאת שליש ויהא הכל מחילה לאלתר:

315 משתות ועד שליש לרבי טרפון - הויא אונאה כשתות עצמה לרבנן ואינו חולק על חכמים אלא דבטול מקח דידהו משוי להו אונאה וידו על העליונה ואליבא דרבנן שניהם חוזרין:

316 אי הכי - דר' טרפון אבטול מקח לחודיה פליג:

317 במאי שמחו - מעיקרא:

318 תפשוט - דמדשמחו:

319 ביטול מקח לרבנן - דמיבעיא לן לקמן אי לעולם חוזר או בכדי שיראה. תפשוט דמדשמחו דלרבנן לעולם חוזר וכי אמר להו ר' טרפון אונאה והם היו סבורין דבכדי שיראה ס"ל באונאה שמחו:

320 כי אמר להו כל היום חזרו - חדא דבין לעולם חוזר ובין שהות כל היום הנאה פורתא היא לדידהו דשהות הרבה יש לימלך כל היום ועוד אונאה יתר על שתות לא שכיחא וקמפסיד להו בשתות עצמה לרבנן בכדי שיראה ולדידיה כל היום:

321 דאי ס"ד בטול מקח לרבנן - כאונאה בכדי שיראה ואין בין אונאה לבטול מקח אלא דבאונאה ידו על העליונה ובבטול מקח שניהם חוזרין כי משוי רבי טרפון לבטול מקח אונאה אין זו טובה להם:

322 שמחו בשתות עצמה כו' - דהא דאמרן משתות ועד שליש לר"ט כשתות לרבנן משתות ומעלה אמרו ולא שתות עצמה:

323 אם תמצא לומר כו' - כלומר אם באת לומר פשיטא דלעולם חוזר דאי בכדי שיראה מאי איכא כו':

324 איכא דאילו שתות כו' - כי נמי אמרינן תרוייהו בכדי שיראה עדיין יש חילוק זה ביניהם:

325 משום הכי חזרו - מעיקרא כי שוי להו ר' טרפון יתר על שתות אונאה דלרבנן בטול מקח ולא הרחיב זמן החזרה שמחו בשתות עצמה דמחילה לאלתר כדאמרן וכי הדר אמר להו כל היום חזרו דהחמיר להם ביתר על שתות ופגם להם יותר ממה שהשביחם בשתות עצמה כדפרישית:

326 אלא אי אמרת לעולם חוזר - נהי נמי דשתות עצמה משוי להו אונאה כרבנן דהאי דאמר לעיל שמחו בשתות עצמה שינויא דחיקא הוה משום שמחה דמעיקרא דקשיא לן במאי שמחו והשתא אמרת לי דשמחה מעיקרא משום בטול מקח היא דהואי דלרבנן לעולם ולר' טרפון היו סבורין בכדי שיראה כדין אונאה דרבנן כי הדר אמר להו כל היום אכתי שמחה איכא דלרבנן לעולם ולר' טרפון כל היום ותו לא ואי משום שתות עצמה דלרבנן בכדי שיראה ולדידיה כל היום הרבה הוא שבח שמשביח רבי טרפון ביתר על השתות מפגם שפוגם בשתות עצמה שהרי יכולין ליזהר בשתות עצמה יפחתו לו מעט ותהא מחילה נמצאו משתכרין בשל רבי טרפון כל אונאה שיתר על שתות:

327 בטול מקח לא שכיח - ואין שבח זה חשוב להם במידי דלא שכיח וכי מיקרי והוי נמי הרי נתן לו שהות כל היום לחזור ורוב הנמלכים נמלכים בו ביום הלכך פגם דשתות עצמה עדיף להו:

328 הלכתא פחות משתות נקנה מקח - לאלתר:

329 יתר על שתות בטל מקח - ושניהם חוזרין:

330 שתות קנה - ואין אחד מהן יכול לחזור:

331 ומחזיר אונאה - ולית ליה לרבא ידו על העליונה דמתניתין דס"ל כר' נתן דברייתא דקיימא לן ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא בפרק הבית והעלייה לעיל בבא מציעא דף קיז: ובב"ק נג.:

332 זה וזה - אונאה ובטול מקח:

333 יד מוכר על העליונה - אם נתאנה מוכר והוא הדין אם נתאנה לוקח יד לוקח על העליונה והכי מוקמינן לה לקמן בבא מציעא דף נא מאי דשייר במתניתין תני בברייתא:

334 זה וזה - אונאה ובטול מקח:

335 לא שנו - בכדי שיראה:

336 אלא לוקח - שמקחו בידו ויכול להראות':

337 מוכר - שאין בידו מה להראות ולימלך אינו מכיר באונאתו עד שיראה טלית אחרת כדמותה נמכרת בדמים יקרים הלכך לעולם חוזר אם לא נתייקרו טליתות בינתים:

338 משום הכי חזרו - שהם היו מוכרין ואינן נהנין בהרחבת זמן החזרה דר' טרפון שהרי אפי' לרבנן לעולם חוזרים:

339 אמאי חזרו - לדידהו נמי מהני הרחבת זמן החזרה דאי טעו אינהו נהדרו בהו:

340 ורשכי - קשורי משי שקורין בינדיל"ש:

341 קרי שיתא - שואל בדמיהם ששה זוזים:

342 מבעל הבית - תכשיטין וכלי תשמיש שלו חביבין עליו ואינו מוכרן אלא ביוקר והוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרינן לקמן אין לו עליו אונאה כך מצאתי בשאילתות דרב אחאי פ' בהר סי' קיג:

343 כיפי - נזמים:

344 הוי מחילה - לאלתר דהוה ליה פחות משתות:

345 ואתבעיה בדינא - בכדי שיראה לתגר:

346 בצדרייתא - בגדי קנבוס העומדים לימכר:

347 מתני' ר' יהודה אומר אין אונאה לתגר - לקמיה מפרש לה:

348 מי שהוטל עליו - מי שנתאנה:

349 תן לי מעותי - אם נתאנה לוקח:

350 גמ' דאי כתב רחמנא מוכר - שהוא מוזהר בבל תונו:

351 דקים ליה בזבינתיה - כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה:

352 זבנת קנית - אם לקחת חפץ המתקיים שכר הוא אצלך שלא הוצאת המעות ביציאה והרי הוא מתקיים לך:

353 זבין אוביד - מכרת חפץ שלך הרי אתה נפסד שיכלו המעות ביציאה:

354 ספסר - קונה ומוכר מיד תמיד:

355 מידע ידע זבינתיה כמה שויא - הרי לא שהה בין קנייתה למכירתה:

356 שאפי' פחות מכדי אונאה חוזר - אם נתאנה דחייו תלויין בכך ותקנו לו שיחזור:

357 תניא כוותיה דרב נחמן - דאפי' בכדי אונאה אינו חוזר בו ואין מחזירין לו אונאה מדתלי טעמא מפני שהוא בקי כגון ספסר:

358 קתני רצה - דידו על העליונה:

359 ברייתא - בדרבי נתן:

360 לא קתני רצה - אלא על כרחו קנה ומחזיר לו אונאה:

361 מתני' קתני לוקח - היכא דנתאנה לוקח קתני דידו על העליונה כדקתני תן לי מעותי:

362 ברייתא - בר' יהודה הנשיא:

363 קתני מוכר - דהיכא דנתאנה מוכר הוא דידו על העליונה אבל אם נתאנה לוקח לא:

364 אונאה זו - משנתינו זו:

365 ותני נמי בברייתא - בר' נתן רצה ובלוקח ומוכר הוא דפליגי:

366 דיקא נמי - דמתניתין במוכר נמי ס"ל הכי ומפרש ללוקח ולא פירש למוכר:

367 לימא רב דאמר כר' מאיר - דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אפילו בדבר שבממון:

368 ר' יהודה אומר בדבר שבממון - כגון שאר וכסות ניתן למחילה והרי מחלה אבל עונה שהיא צער הגוף לא ניתן למחילה:

369 מי ידע - דאיכא אונאה הוא סבור דאין בו אונאה:

370 דודאי עקר - בשעת התנאי עוקר דברי תורה שהטילה עליו שאר כסות ועונה וזה עוקר החובה מעליו ואפי' הוא נותן לאחר זמן מתנה בעלמא הוא:

371 אבל הכא מי יימר דעקר - שמא לא יהא בו אונאה:

372 אין לו עליו אונאה - כדפרישית דמי יימר דעקר:

373 שאין בו אונאה - אם אמר לו בלשון זה אין זה לשון מחילת אונאה אלא לשון תביעת אונאה דע"מ שאין בו אונאה אמר והרי יש בו ומקח טעות נמי הוי ואם רצה לחזור חוזר לגמרי:

374 הנושא ונותן באמנה - מכור במה שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני והנני סומך עליך ונותן לו שכר טרחו כדלקמן:

375 אין לו עליו אונאה - לומר יותר היה שוה ואם מכר זה בדמים רבים אין זה יכול לומר לא אתן אלא דמיו:

376 מחוורתא כו' - ורב מוקי לה כרבי יהודה דאפי' היכא דלא ידע ומחיל נמי אמר:

377 סתם - ע"מ שאין לך עלי אונאה דלא ידע דניחול:

378 מפרש - שפירש לו יודע אני שיש אונאה ואני מוכרו לך ע"מ שאין לך עלי אונאה דבהא אמר רבי יהודה דמתנה ותנאו קיים דדמי לשאר וכסות:

379 במה דברים אמורים - דיש אונאה לזה על זה:

380 בסתם - מכר:

381 אבל במפרש - כגון מוכר כו':

382 הנושא ונותן באמנה כו' - כדפרישית:

383 הרי זה לא יחשוב לו את הרע באמנה ואת היפה בשוה - להיות לו המתנת מעות היפה בשכר טרחו כגון היה לו שני יינות יפה שיש לו עליו קופצים ללקחו בבת אחת והרע שאינו נמכר אלא בחנות לא יאמר לו הרי לך יפה בשוויו ע"מ שתמכור לי הרע בחנות כמה שתוכל ולכשימכר תן לי מעות שניהם ופוטר עצמו בהמתנת מעות של דמי היפה מלתת שכר טרחו על הרע והוי כרבית:

384 אלא או זה וזה באמנה - ויתן לו כדרך הנותן באמנה ששכר קצוב היה להם כדמפרש לקמן ארבעה למאה:

385 או זה וזה בשוה - והשכר יהא של מקבל:

386 ונותן לו שכר כתף שכר גמל - אם נתן באמנה כשיבואו לחשבון ינכה לו שכר כתף המוליכו מביתו לחנות ואם הוצרך לגמלים נותן לו שכר גמל:

387 בצדרויי - מוכרי בגדי קנבוס ששכר קצוב להם ליתן ארבעה למאה למי שטורח במכירתן:

388 מתני' כמה תהא הסלע חסירה - מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר כמה תחסר ואם הוציאה לא תהא אונאה:

389 ד' איסרין - לסלע:

390 איסר לדינר - והוא אחד מכ"ד בו דו' מעה כסף דינר מעה שני פונדיונים פונדיון שני איסרין ובגמ' מפרש מאי שנא דגבי שאר סחורה אמרי' שתות וכאן יש אומרים כך ויש אומרים כך:

391 ארבעה פונדיונים - אחד משנים עשר:

392 שמונה פונדיונות - שתות כשאר אונאה:

393 בכרכים - שיש שם שולחני עד כדי שיראה לשולחני:

394 בכפרים - שאין שם שולחני:

395 עד ערבי שבתות - שבא להוציאה בערב שבת לסעודת שבת אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו:

396 ואם היה - הנותן מכירה:

397 אפילו לאחר י"ב חודש כו' - בגמרא פריך הא אמרת עד ערבי שבתות:

398 ואין לו עליו אלא תרעומת - מפרש בגמרא:

399 ונותנה - בחילול מעשר שני ובגמ' מפרש אם בשויה אם בסלע יפה לפי שאינה מדה זו של פוסלי מטבע בשביל חסרון מעט אלא נפש רעה:

400 גמ' ורמינהי כמה תהא סלע חסירה ויהא בה אונאה - אלמא בהני שיעורי הויא אונאה ומתני' קתני ולא יהא אלמא בהני שיעורי לאו אונאה היא עד דאיכא טפי:

401 אמר רב פפא - לעולם אימא לך בהני שיעורי הויא אונאה ולא יהא דמתני' לאו אשיעורא קאי אלא אפחות מכשיעור קאי:

402 מלמטה למעלה קחשיב - וה"ק סלע הפוחתת והולכת עד כמה יכול להוציאה עד שתפחת שיעור כך וכך ומכיון שהגיעה לשיעור הזה יהא בה אונאה:

403 ותנא ברא - דנקט ויש בה:

404 מלמעלה למטה חשיב - סלע שפחתה כמה פחתה להיות בה אונאה מפרש כל פחיתה גדולה שבה כגון שבע איסרות או שש או חמש הויא אונאה עד ד' והיא בכלל אבל לתנא דידן אין ארבעה בכלל לא יהא ועל כרחך לא מיתוקמא אלא בהכי:

405 ומאי שנא בטלית - סתם סחורה דתנן בהו לעיל בבא מציעא דף מט: שתות למקח:

406 ר"ש היא - דגבי סלע אית ליה שתות:

407 עשיק לגביך - הצריך לכסות גופך וגביך קנה ביוקר:

408 ושוי לכריסך - למאכלך לא תקנה אלא בשווין:

409 עשיק - לשון יוקר הוא וחבירו באיזהו נשך לקמן בבא מציעא דף עד. באתרא דאמימר עשיק עפרא:

410 כיון דלא סגי ליה - שאינו יוצא בהוצאה:

411 יתר על כן מוכרה בשוויה - לקמיה מפרש לה יתירה על כן שלא פחתה כדי אונאה:

412 מוכרה בשוויה - בסלע יפה:

413 בסלע עד שקל - סלע הטבוע ופוחת והולך עד שקל מותר לקיימו שאין עשוי לרמות בו בני אדם למוכרו בסלע יפה לפי שפחת שלו ניכר אבל משפחת משקל לא יקיימנו לפי שבא לרמות ולמוכרו בתורת שקל שאין פחת שלו ניכר לגבי שקל מתוך שהוא רחב שבתחילה היה סלע אינו נראה חסר משקל שקל הוא מטבע של חצי סלע ודינר מטבע קטן שנים מהם יש בשקל:

414 בדינר עד רובע - ואם היה דינר נפחת עד שעמד על רובע מותר לקיימו קס"ד רובע דינר קאמר ולקמיה פריך מאי שנא סלע דלא מצי לשהויי אלא עד חציו ודינר עד רובע משחסר ועמד על פחות מרובע לא יקיימנו דאתי לאפוקיה ברובע:

415 פחות מכאן איסר אסור - לקמיה מפרש:

416 לא ימכרנה - זו שאמרו אסור לקיימה לא התירו לו שימכרנה בדמיה לא לתגר:

417 ולא לחרם - אדם אנס:

418 ולא להרג - רוצח:

419 שמרמין בה את אחרים - ומיראה יקבלוה מידם ביפה:

420 רובע שקל - מטבע קטן של חצי דינר והוא הקרוי בגמרא סלע מדינה:

421 למה ליה למתלייה לדינר בשקל - לימא בדינר עד חצי זוז:

422 דאתי משקל - אם פיחת השקל עד חציו ונעשה דינר:

423 מותר לקיימו - ולהוציאו בדינר:

424 דינר הבא מסלע אסור לקיימו - אפי' להוציאו בדינר דמתוך שהוא בא ממטבע עבה ורחבה טועין בו לאמדו בשקל ואתי לקבולי בתורת שקל:

425 מאי קאמר - הא ליכא למימר פחות מיכן דאם עמד סלע על פחות משקל או אם עמד דינר על פחות מרובע איסר אסור לקיימו דמאי איריא איסר אפילו משהו נמי דהא אמר בסלע עד שקל ותו לא:

426 יתר מכדי אונאתה - לר"מ כדאית ליה לרבי יהודה כדאית ליה:

427 אסור להוציאה - ביפה:

428 טמאה - מקבלת טומאה מעתה שהרי עשאה כלי:

429 יקוץ - יחתכנה לשנים דאתי לאפוקה בשקל:

430 יתר על כן יקיים - דלגבי סלע מנכרא פחיתתה ולא מחליפה בסלע:

431 יתר על כן מוכרה בשויה - לעיל קתני לה גבי סלע שפיחתה מוכרה בשויה לפי דמיה ולא ביפה אלמא מותר לקיימה:

432 יתר על כן - על כדי אונאה דלא פחתה כדי אונאה לכל חד וחד כדאית ליה:

433 מוכרה בשוויה - ביפה:

434 מאי לאו דפחת' פורתא פורתא - וקאמר מותר לקיימה עד שקל אלמא לא מיחלפא בסלע ותיובתא דרב הונא:

435 גרוטותיו - שברי כלי כסף:

436 מן הצד לא יקבנה - לפי שהרמאי שימצאנה יקוץ אותה סביב עד שיוציא את הנקב ומרמה בה את האחרים ויוציאנה בשקל:

437 ה"ג או יקוץ או יתוך - לשון התכה ולא גרסינן יחתוך:

438 באמצע - יקבנה דמשנקבה לא סגיא:

439 דמפליג - בין כפרים לכרכים:

440 ומאי שנא טלית דלא מפליג - דקתני בכדי שיראה לתגר או לקרובו לא שנא כרך לא שנא כפר:

441 דסלקין לשוקא - לקנות צורך סעודת שבת:

442 מדת חסידות - וה"ק אם חסיד הוא מקבלה:

443 למאן - מי המתרעם:

444 אם לחסיד - קאמר דיש לו תרעומת על המחזיר מי כופהו לקבל שיתרעם טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו:

445 ואחר שאינו חסיד - ולא רצה לקבלה אין לזה עליו אלא תרעומת דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירו בזמנו:

446 דמוקי אזוזא - מעמיד עצמו מלקבלם כשמוצא בהם פגם:

447 מסייע ליה - מתני' דקתני נותנה למעשר שני:

448 בא לפורטה - בא להחליף סלע חסירה בפרוטות:

449 פורטה בשויה - לפי חסרונה ולא ירמה את חבירו לפורטה ביפה:

450 בא לחללה - לחלל מעשר שני עליה:

451 מחלל עליה - מעשר בדמי סלע יפה:

452 ביפה - כאילו היא יפה:

453 מאי קאמר - בא לפורטה פורטה בשויה מתניתין אתא לאשמועינן דכיון דפיחתה כדי אונאה אסור להוציאה ביפה:

454 ה"ק - אע"פ שכשבא לפורטה בירושלים בפרוטות ליקח סעודת מעשר על כרחו יפרטנה בשויה ולא ביפה אפילו הכי סלע שמה שאינה אלא נפש רעה וכשחילל מעשר עליה מחלל ביפה ואשמועינן חזקיה דמתני' דקתני נותנה למעשר שני כאילו היא יפה קאמר:

455 דמזלזלינן - לצמצם דמי פדיונו:

456 שאין בו שוה פרוטה - ואין בו כח לתפוס פדיונו שיתן פרוטה ויחללנה כדאמר לקמן ממעשרו ולא כל מעשר כו':

457 אומר הוא וחומשו - שאני צריך להוסיף עליו:

458 יהא מחולל על מעות הראשונות - שחיללתי עליה מעשר שני ועודן בידי יהא אף זה מחולל על אותו מעשר:

459 שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו - לחלל בשווין בצמצום שמתוך שהוא ירא מלפחות ונמצא אוכלו בלא חילוף הוא מוסיף על דמיו הילכך פחות משוה פרוטה זה מחלל על אותו עודף אלמא לא פרקינן בצמצום וכ"ש בפחות:

460 בתורת יפה - בשויה וה"ק כשם שכשבא לפורטה בירושלים לא יקבלוה הימנו להדיא אלא בשויה ויש מזלזלין בדמיה יותר מכדי פחתה כך כשבא לחללה מחללה בשויה דמים פחותים:

461 בתורת יפה - משחלל עליה כפי דמים ודאין שלה כך לא יחלל על זו אלא בדמים ודאין שלה:

462 דתרי זילי לא מזלזלינן ביה - דאע"ג דתנן נותן למעשר שני חד זילותא אשמועינן דמתחלל על סלע חסירה ולא אמרינן הרי הוא כאסימון או כמעות הניתנות באסימון אבל תרי זילי לחלל עליה מעשר בדמי סלע יפה לא:

463 ביכורים - הוקשו לתרומה דקרינהו רחמנא תרומה דאמר מר מכות דף יז. ותרומת ידך אלו ביכורים:

464 חייבין עליהן מיתה - זר או כהן טמא האוכלו במזיד:

465 וחומש - זר האוכלן בשוגג דכתיב ויקרא כ״ב:י״ד ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו':

466 ואסורים לזרים - בלא יאכל ואצטריך למתנייה משום דבעי למתנייה מה שאין כן במעשר דאפי' איסור ליכא:

467 והן נכסי כהן - לקדש בהן את האשה:

468 משא"כ במעשר - סתם משנה כרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא והמקדש בו לא קידש:

469 וטעונים רחיצת ידים - לפירות שהידים טמאות שניות גזרו בהן רבנן ושני עושה שלישי בתרומה מה שאין כן במעשר שאין טעון רחיצת ידים לפירות דאמר מר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח והכי מוקמי' לה בחגיגה בפ' שני דף יח::

470 והערב שמש - לטומאה דאורייתא משא"כ במעשר דאמר מר טבל ועלה אוכל במעשר ומקרא ילפינן לה ביבמות בפרק הערל יבמות דף עד::

471 ועולין באחד ומאה - צריכין אחד ומאה לבטל ואין בטלין ברוב משא"כ במעשר דבטיל ברוב ולא בעי אחד ומאה ועל כרחך במעשר שאין לו תקנתא לא בפדייה ולא להעלותו לירושלים קאמר דאי אית ליה תקנתא אמור רבנן דבר שיש לו מתירין לא בטיל והכא כגון שנטמא דלית ליה תקנתא באכילה ואין בו שוה פרוטה דלאו בר פדייה הוא אם איתא לדחזקי' כו':

472 דלגבי תרומה - משנה זו במסכת בכורים פ"ב מ"א שנויה הלכך חשיבותא דידה קא מני ואזיל ולאו קולי דידה שתהא היא עולה ומעשר אינו עולה:

473 לא ס"ד - דלא בטיל כלל אלא ודאי בטיל ברוב קאמר:

474 ושנכנס לירושלים ויצא - לקמן מפרש דלית ליה תקנתא לא באכילה ולא בחילול:

475 דלא פריק - לא פדה מעשר עד הנה שיהו מעות מעשר בידו:

476 וניתי מעשר - שוה חצי פרוטה:

477 ונצרף - יביאנו אצל המעורב ויאמר המעורב וזה מחוללים על פרוטה זו ואשתכח דיש לו מתירין:

478 דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי - לתפוס פרוטה זו בקדושת מעשר שהמעורב מן התורה בטל ברוב דכתיב שמות כ״ג:ב׳ אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאמרו היכא דיש לו מתירין לא ליבטול הלכך אין איסור מעשר בזה אלא מדרבנן הילכך אין מצטרף עם זה לתפוס פדיונו נמצא שוה חצי פרוטה שהביא נאכל בלא חילול אבל דחזקיה מעות הראשונות כבר נתפסו:

479 וניתי - חצי שוה פרוטה דמעשר שני של דמאי הלקוח מעם הארץ דאיסורו ופדיונו דרבנן דמדאורייתא כל אדם נאמן על המעשרות:

480 דלמא אתי לאתויי ודאי - ואז נמצא שוה חצי פרוטה שאינו מעורב נאכל בלא חילול:

481 וניתי שתי פרוטות - נחושת:

482 ויחלל עליהן מעשר שוה פרוטה ומחצה - ונחלליה להאי מעורב על היאך חצי פרוטה יתירא דהויא ליה כדחזקיה:

483 מי סברת שוה פרוטה ומחצה - מעשר:

484 תפסה שתי פרוטות - בקדושה דנמצי היאך לאיצטרופי בהדייהו שכבר נתפסו:

485 פרוטה תפסה שוה פרוטה - מן המעשר:

486 חצי פרוטה - הנותר במעשר:

487 לא תפסה - לפרוטה שניה וא"ת המעורב בו יצטרף להשלים הדר הוה ליה דאורייתא ודרבנן ואם באת לומר דחזקיה נמי היכי משכחת שיש עודף על ידי מי נתפס משכחת ליה במחלל מעשר בסלע שלם או בשקל או באיסר שאפי' לא היה המעשר שווה אלא שלש פרוטות נתפס כל האיסר:

488 וניתי איסר שלם - ויחלל עליו מעשר בפחות מדמיו:

489 גזירה דלמא אתי לאתויי ב' פרוטות - ומעשר בפרוטה ומחצה ונמצא שוה חצי פרוטה נאכל בלא חלול הלכך טוב לו שיבטל ברוב:

490 וליעייליה - עם תערובתו ויאכלנו בירושלים:

491 וניפרקיה - קס"ד ביש בו שוה פרוטה נמי קאמר:

492 ואפי' בירושלים - שאין מעשר טהור נפדה שם דכתיב דברים יד כי ירחק ממך וגו' ונתת בכסף ולא כשהיה בירושלים:

493 בלקוח - מעשר זה ולא הוא עצמו היה מעשר אלא צרכי סעודה שלקח בירושלים בכסף מעשר:

494 יקבר - דקא סבר לא אלים למיתפס פדיונו:

495 אלא לעולם בטהור - בין מעשר בין לקוח ודקאמר נעייליה וניכליה:

496 מאי יצא - נמי דקאמר דנפול מחיצות חומת ירושלים ושוב אין מעשר נאכל שם עד שיעמדו מחיצות דבעינן לפני ה' תאכלנו שם יב ובפדייה נמי לא דקלטוהו מחיצות מלפדותו עוד משנכנס לתוכו:

497 והאמר רבא - במסכת מכות דף כ.:

498 מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן - מחיצה שנאמרה בתורה לא הוזכרה אלא לאכול בתוכה ושאמרו במשנה מחיצות קולטות אותם מלפדות עוד אם יצא דרבנן היא:

499 וכי גזור רבנן כו' - לאו רבא קאמר לה אלא המקשה קאמר מדאמר רבא קליטת מחיצות מדרבנן בעלמא היא והשתא דנפול מחיצות ליתא לההיא גזירה דכי גזור רבנן היכא דאיתנהו וזה הוציא את המעשר לחוץ אבל כי ליתנהו לא גזור הלכך ניפרקיה ואמאי בטלי:

500 ומשני לא פלוג רבנן - בין יוצא מתוכן לנפלו דקליטת מחיצות גזרו בסתם בין איתנהו בין ליתנהו:

501 רב הונא ברבי יהודה אמר - הא דאותבת לחזקיה מרישא דקתני באיזה מעשר אמרו שאין בו שוה פרוטה וקשיא לך ליעבד כדחזקיה לא קשיא:

502 חדא קתני אין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלים ויצא - דקליטת מחיצות מעכבת מלחללו עוד על מעות הראשונות:

503 וניהדר ונעייליה וניכליה - בירושלים עם תערובתו:

504 דנפול מחיצות - והיינו יצא דקתני:

505 אפי' יש בו שוה פרוטה - נמי לאו בר אכילה ולאו בר חילול הוא ואמאי תני באיזה מעשר אמרו בשאין בו שוה פרוטה כו':

506 לא מבעיא יש בו - דכיון דבר פדייה הוא חיילא עליו קליטת מחיצות דרבנן ולא מיפרוק תו אבל אין בו אימא בכה"ג לא לגזור רבנן קליטת מחיצות לפדייה דמילתא דלא שכיח היא לחללו על מעות הראשונות וניעבד ליה כדחזקיה קמ"ל:

507 פרט לשאין בו שוה פרוטה - שאינו בכלל גאולה ולימדך שאינה תופסת פרוטה:

508 רב אמי אמר אין בו שוה פרוטה - שנינו אבל אם יש בו שוה פרוטה בר גאולה הוא ותופס פדיונו:

509 ורב אסי אמר אין בחומשו שוה פרוטה - שנינו דלאו בר גאולה הוא עד שיהא בו שוה ארבע פרוטות כדי שיהא ראוי לתוספת חומש דכתיב בהאי קרא:

510 דיו שיאמר כו' - כדחזקיה ולא אמרינן ימתין עד שיעלנו לירושלים או ימתין עד שיצרפנו עם אחר דכיון דבחומשיה ליכא פרוטה לא קחשיב ודיו בכך:

511 אלא למ"ד אין בו מאי דיו - מאי רבותיה דאצטריך למתני דיו ליתני אומר הוא וחומשו כו':

512 חומשא מלגיו - על שוה עשרים זוז מוסיף ארבע שהן חומשו של קרן:

513 או חומשא מלבר - על ארבעה רבעי' מוסיף החמישית מן החוץ דהוו להו לעשרים זוז חמשא זוזי:

514 הבעלים אומרים בעשרים - גבי מקדיש ופודה הקדשו תנן לה במסכת ערכין דף כז.:

515 מפני שמוסיפין חומש - ועשרים שלהן הוו כ"ה דאילו שאר כל אדם לא יוסיף חומש:

516 הבעלים נותנין - על כרחן עשרים ושש שאי אפשר לתת לזה באחד ועשרים שנמצא הקדש נפסד בחמשה סלעים ולבעלים נמי לא פחתינן מן הקרן ששמאה איש אחר הלכך נותנין כ"א לקרן וחמשה לתוספת חומש ועל עילויו של זה שהעלה בדמיו סלע אין מוסיף חומש אלא על קרן ששמאה הוא:

517 עשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים - והתם ערכין ד' כז: פריך ונימא לגיזבר אתא גברא בחריקאי הרי בא אחר תחתינו שחפץ ליתן כמה שעולה קרן וחומש שאמרתי ואין הקדש נפסד ולמה נכוף את זה לתת שלשים וסיום המשנה אמר אחד הרי הוא שלי בעשרים ושש. אומר הגעתיך:

518 ש"מ חומשא מלבר - מדקתני חומש על עשרים סלעים חמש סלעים הרי חומש מן החוץ:

519 הוא וחומשו חמשה - היינו חומש מלבר שהוא רביע של קרן:

520 חומש מעכב - אכילה חוץ לחומה עד שיתן החומש:

521 אכנפשיה - מאיליו אינו בכלל הפדיון שארבעה הזוזים פדו מעשר שהוא כנגדם:

522 או דלמא ארבעה בחמשה פריק - כך הוא גזירת הכתוב שהחומש מן הפדיון הוא ואין שוה ארבעה נפדין בפחות מחמשה:

523 הדמאי - מעשר שני של דמאי שחייבו חכמים להפריש הלוקח מעם הארץ:

524 אין לו חומש - אם פודהו בעליו:

525 ואין לו ביעור - בשנה שלישית שנצטוו ישראל לבער כל מעשרותיהם מן הבית ולתת למי שהם רוצים כדכתיב דברים יד מקצה שלש שנים וגו':

526 הא קרן יש לו - דכל זמן שלא פדאו אסור לאוכלו חוץ לחומה:

527 מ"ט - אין לו חומש ויש לו קרן:

528 דמעכב מדאורייתא - במעשר דאורייתא:

529 איתיה בדרבנן - במעשר דמאי דרבנן:

530 בשבת - מפני כבוד שבת לא יעכב מלאכול בשביל חומש:

531 מדקאמר רבי נראין דברי ר' אליעזר בשבת - אבל בחול אינו רואה את דבריו:

532 מכלל דאיהו אפילו בחול - אמר יאכל ובמעשר ודאי קאמר:

533 דכ"ע חומש לא מעכב - שיהא האוכלו לוקה עליו משום לא תוכל לאכול בשעריך שם יב:

534 והכא בחוששין לפשיעותא - הא דקאמר רבי יהושע לא יאכל מדרבנן קאמר שמא יפשע ויתיאש ולא יתן חומש עוד:

535 הואיל וגזברין תובעין אותו - את החומש וליכא למיחש לפשיעותא:

536 נראין דברי רבי אליעזר בהקדש - הואיל וגזברין תובעין אותו:

537 הרי אמרו - במסכת בכורות בפרק בתרא ד' נא.:

538 ונתן הכסף - ואם המקדיש יגאל וגומר ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו:

539 תרומה - זר האוכלה בשוגג:

540 אינה משתלמת - מעות אלא פירות חולין שהתשלומין נעשין תרומה כדכתיב בו את הקודש מה שהוא נותן לו נעשה קודש אלמא מידי דחזי להכי בעינן:

541 שלא מן החולין - מעות או בגדים שוה כסף:

542 עליו - בכולהו חומשין כתיב יוסף עליו:

543 ולא אכלה - דהיא חוזרת בעין:

544 משלם את הכפל - של קנס גניבה במעות:

545 דמי תרומה - כמה שהיא שוה לימכר בשוק ודמיה פחותין מדמי חולין שאינה ראויה אלא לכהנים ואינה ראויה בימי טומאתו ואם מטמאה אסורה באכילה לפיכך דמיה מועטים והיינו דקאמר דמי תרומה:

546 אכלה - בשוגג דלא ידע שהיא תרומה:

547 שני קרנין - אחד לקרן ואחד לכפל וחומש בשביל אכילתה:

548 מן החולין - פירות מתוקנין:

549 והקרן - השני שהוא בא מחמת כפל של קנס גניבה משלם נמי דמי תרומה כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק:

550 ש"מ חומשו כמותו - דמשתלם פירות ולא מעות:

551 גבי גזל כתיב - גבי אשם גזילות כתיב אם גזל וכפר ונשבע לשקר חמישיתיו חמישיות הרבה:

552 ותנן - נמי זימנין דאיכא טובא:

553 נתן לו את הקרן - לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש ונשבע לו על החומש שחזר וכפר את החומש ואמר נתתיו לך ונשבע והודה הרי זה מוסיף חומש על חומש שכפר וכן אם חזר ונתן לו חומש ראשון שנשבע עליו וחזר וכפר ונשבע על חומש שני והודה מוסיף חומש על חומש שני וכן לעולם:

554 עד שיתמעט הקרן - חומש שהוא מחוייב כבר וחוזר וכופרו קרוי קרן עד שתהא כפירת שבועתו בפחות משוה פרוטה:

555 גבי תרומה - אוכל תרומה בשוגג:

556 כתיב חמישיתו - דלא משמע אלא חד חומש ואפ"ה תנן בה חומשא דחומשא כגון אם נתן קרן וחומש מן החולין כמשפטו ונעשו התשלומין תרומה וחזר ואכל אותו חומש משלם אותו וחומשו:

557 ואחד הסך - שמן של תרומה דסיכה כשתייה ושתייה כאכילה דאמרינן בפ' בתרא דיומא דף עו.: שתייה כאכילה מואכלת לפני ה' וגו' וכתיב ביה תירושך וסיכה כשתייה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו אבל אם ביערה על ידי דבר אחר אינו משלם חומש דאיש כי יאכל קדש כתיב פרט למזיק את התרומה על ידי דבר שאינה אכילה:

558 גבי מעשר - גבי פדיון מעשר שני דכתיב ביה נמי וחמישיתו יוסף עליו:

559 לא מכתב כתיב ביה - משמעות דחמישיות הרבה:

560 ולא מיתנא תנא ביה - חומשא דחומשא כגון אם חזר וחילל את החומש הראשון:

561 ולא איבעויי מיבעיא לן - אם מוסיף חומש על חומש אם לא דפשיטא לן דלא מוסיף דלא אשכחן ביה רמז בקרא כדאשכחן בתרומה רמז פורתא כדבעינן למימר קמן דבתרומה כתיב ויסף חמישיתו ולא כתיב יסף כדגבי מעשר ולשון ויסף משמע שתי תוספות יוסיף וחוזר ויוסיף אבל יסף חדא משמע:

562 גבי הקדש - הפודה את הקדשו כתיב ואם המקדיש יגאל ויסף חמישית כסף ערכך:

563 הכי גרסינן ותנן הפודה את הקדשו מוסיף חומש - ובמתני' דפירקין הוא ולא גרסינן הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה כו' דההיא במעילה קא מיירי וגבי מעילה לא כתיב ויסף אלא יסף ולא כתיב חמישית אלא חמישיתו ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וגו':

564 מאי - אם חזר וחילל את החומש מהו שיוסיף חומש מי אמרינן האי דגבי תרומה אע"ג דלא כתיב חמישיתיו תנן בה חומש דחומשא משום דכתיב ויסף דמשמע שתי תוספות אי טעמא משום משמעותא הוא הכא נמי כתיב ויסף וחייב להוסיף:

565 או דלמא - טעמא דתרומה לאו משום משמעותא הוא אלא משום דקיימא לן גורעין ומוסיפין ודורשין הלכך ויסף דגבי תרומה כי שקלת לה ו' דויסף ותיקרי ביה יסף חמישיתו ושדי ליה בסוף חמישיתיו אתקרי חמישיתיו בשני ווין ונשתמע חמישיות הרבה אבל הכא גבי הקדש דלא כתיב אלא חמישית אע"ג דשקלת כו'. ואם תאמר נישדייה באמצע תיבה ונקרי חמישיות כסף ערכך לא אשכחן גורעין ומוסיפין להפסיק את התיבה אלא או בראשה או בסופה כדאמרינן בסדר יומא דף מח.: ולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו:

566 תיפוק ליה כו' - מאי קמבעי' ליה לרבא תיפוק ליה דאם חזר וחילל את החומש הראשון אין מוסיף חומש דהוה ליה הקדש שני אפילו חזר וחילל קרן עצמו שהתפיס תחת הראשון אין מוסיף חומש:

567 וא"ר יהושע בן לוי כו' - ויליף לה מקרא בשמעתא:

568 חומש כתחלת הקדש דמי - שהרי מאיליו ניתוסף ולא נתפס תחת הראשון הלכך בעיין מטעם דהקדש שני לא תיפשוט ליה משום הכי מספקא ליה:

569 המתפיס - זה תחת הראשון שהשני נתפס בקדושה של אחר ולא מחמת עצמה באה לו:

570 ואם בבהמה הטמאה - הוה ליה למכתב ואם בהמה טמאה כו' ואם בבהמה מאי היא אלא הכי קאמר בהקדשות שהן כבהמה טמאה קאמר לך קרא ויסף חמישיתו:

571 מה בהמה טמאה תחלתה הקדש - ולקמיה פריך מי לא משכחת לה נמי שתהא הקדש שני שיתפיסנה לבדק הבית תחת בדק הבית אחר:

572 וכולה לשמים - שאין לבעלים בה כלום דסתם הקדש בהמה טמאה לבדק הבית היא:

573 ומועלין בה - השתא קס"ד דמעילה ממש קאמר ולא אפשר ליה לאוקומא הכי חדא דקרא לא במעילה משתעי ועוד דאפילו לית גבה כל הני שייכא מעילה לענין הקדש:

574 דלמא לענין חומש קאמרת - הך מעילה לאו מעילה ממש קאמר ולא בנהנה מן ההקדש אלא בחומש קאמר ובבא לפדות הקדש קאמר וקרי לחומש מעילה משום דבמעילה נמי שייך חומש ולמעוטי הקדש שני אתא וכדרבי יהושע בן לוי:

575 באמצע הקדש ליתא - נהי דבסוף הקדש לא משכחת לה משום דלאו למזבח חזיא ולא לשקעה בבנין מיהו בהקדש שני משכחת לה שמתפיסה תחת אחר וחוזר ופודה אותה:

576 לפי שאינה בסוף הקדש - ומשום הכי אימעיט אמצע הקדש מינה כדמפרש ואזיל:

577 סוף הקדש אמצע הקדש מדמינן לסוף הקדש:

578 מה סוף הקדש - נפקא לן מינה דממעט מחומש:

579 אף אמצע הקדש כו' - וסוף הקדש ודאי בלא מיעוטא דקרא נמי לא שייך ביה חומש דהא לא פריק ליה מיהו אהני מיעוטא דקרא לדמויי ליה אמצע הקדש דבלאו מיעוטא לא מצית למיגמר אמצע הקדש מסוף הקדש דהתם משום דלא שייכא ביה חומש הוא:

580 כדאמר רבא כו' - כלומר בהדיא אימעיט אמצע הקדש מינה כדאמר רבא בסדר יומא דף לד.:

581 העולה - דכתיב גבי סדר המערכה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה ה' יתירה דריש שתהא היא ראשונה שלא יהא הקטר קודם לתמיד של שחר:

582 הקדשו פדוי - אע"פ שלא שם דמים קצובין דקיימא לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאיתהנויי מיניה ומיהו יד הקדש על העליונה שאם דמים הללו יתירים על דמי ההקדש קנה הקדש ואם הקדש יתר עליהם ישלים על כרחו:

583 טלית זו בחמש סלעים כו' הקדשו פדוי - אע"פ שאינו שוה ולא תימא הואיל ושם לה דמים ואינה שוה כמה שאמר אין דבריו כלום אלא הקדש פדוי והוא ישלים:

584 על הקדש שני - אם חזר ופדה את זה:

585 מתני' האונאה ארבעה כסף - למקח סלע וכדאמרן דהוה ליה שתות:

586 והטענה שתי כסף - שאין שבועת דיינין על הטענה פחותה משתי מעות כסף שיטענו שוה שתי כסף יש לי בידך וזה יודה לו מהם שוה פרוטה ויכפור השאר או יודה הכל ויכפור פרוטה:

587 וההודאה שוה פרוטה - כדפרשינן להיות הודאה במקצת ויתחייב שבועה:

588 המוצא שוה פרוטה כו' - אבל בציר מהכי לא כדאמרן לעיל בבא מציעא ד' כז. מאשר תאבד ממנו פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה:

589 ויוליכנו אחריו - אם הודה שנשבע לשקר דלא הויא ליה כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא לשלוחו כדכתיב במדבר ה׳:ז׳ ונתן לאשר אשם לו:

590 גמ' וניתני נמי האונאה פרוטה - כגון אם היה המקח בשש פרוטות:

591 אין אונאה לפרוטות - בפחות מאיסר שהוא מטבע של כסף:

592 וגזל בפרוטה - לחייבו קרבן שבועה אם נשבע לשקר ולהוליכו אחריו:

593 וישיבת הדיינין בפרוטה - למי שיש לו עדים או שחייב מודה ודוחהו מלשלם ישבו הדיינין ויכופו אותו:

594 תנא גזל - מכיון דתנא גזל בפרוטה ש"מ ממונא הוא וכפינן:

595 הנך אצטריך ליה גזל - לאשמועינן דיוליכנו אחריו:

596 אע"ג דזל - בין מציאה להכרזה:

597 ליתני מעשר בפרוטה - דבציר מהכי לא תפיס פדיונו:

598 לרבות פחות כו' - ואת דריש דכל אתין וגמין ריבויין:

599 אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה - בין תובע לנתבע:

600 גומרין אפילו בפחות - אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו ב"ד משם נזקקין לו:

601 מתני' האוכל תרומה - בשוגג תרומה גדולה:

602 ותרומת מעשר - מעשר מן המעשר:

603 ותרומת מעשר של דמאי - שהלוקח מעם הארץ צריך להפריש מספק אבל תרומה גדולה של דמאי ליכא דלא חייבוהו חכמים להפריש כדאמרי' בסוטה דף מח. לפי ששלח בכל גבול ארץ ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד אלמא זהירין היו בה:

604 מוסיף חומש - דכל הני איקרו תרומה בתרומת מעשר כתיב במדבר י״ח:כ״ו והרמותם ממנו תרומת ה' בחלה כתיב שם טו חלה תרימו תרומה בבכורים כתיב דברים י״ב:י״ז ותרומת ידך ואמר מר אלו בכורים מכות דף יז. וכל הני חד נינהו דמשם אחד הן באין:

605 נטע רבעי - מוסיף חומש בפדיונו דפדיון נטע רבעי קדש קדש גמר ממעשר בפ' שני דקדושין דף נד:: גבי נטע רבעי כתיב קדש הלולים וגבי מעשר כתיב כל מעשר הארץ מזרע הארץ וגו' והני תרי נמי חד חשיב להו דמחד קרא נפקי דחומש בנטע רבעי לא כתיב אלא ממעשר יליף:

606 שלו - דוקא נקט שאם חילל של אחרים אין מוסיף חומש איש ממעשרו כתיב ויקרא כז:

607 הקדשו - ולא של אחרים המקדיש כתיב:

608 הנהנה - בשוגג דחייב קרבן מעילה וחומש:

609 גמ' קשיא ליה לר"א - משנתינו היתה קשה לר"א בן פדת:

610 עשו חכמים חיזוק - להוסיף על תרומת מעשר של דמאי חומש שאין הפרשתו אלא מדבריהם:

611 המביא גט ממדינת הים - לאשה שעשאו בעלה שליח להוליכו לגרש הצריכוהו לומר בפני נכתב ונחתם והתם מפרש לפי שאין בקיאין לשמה ואין עדים מצויין לקיימו:

612 יוציא - מי שנשאה על ידי גט זה:

613 מחללין אותו - גבי מעשר שני של דמאי קתני לה:

614 נחושת על הפירות - ואפי' חוץ לירושלים:

615 ויחזור ויפדה את הפירות - ויעלה הכסף לירושלים דכתיב דברים יד וצרת הכסף:

616 וחכ"א יעלו פירות ויאכלו בירושלים - ולא הזקיקוהו לכך לחזור ולחללן ואם רוצה מעלה הפירות עצמן דהקילו בו:

617 ומי מחללינן כו' - מסקנא דתיובתא דאותיב רב ששת היא והכי קאמר שמענו לר"מ דמיקל בפדיון דמאי לחללו כסף על כסף כסף על נחושת ובמעשר ודאי מי מחללינן כי האי גוונא אפילו כסף על נחושת דדמי לפדיון והתנן כו':

618 שנתערבו - ורוצה ליהנות בשל חולין:

619 מביא בסלע מעות - נחושת מביא בדמי סלע ואומר כל מקום כו' נמצאו שתיהן חולין והמעות מעשר:

620 ובורר את היפה שבהן - ומחלל עליה המעות הללו ותהא היא מעשר והמעות והסלע השני חולין כבראשונה:

621 מפני שאמרו - כלומר לפיכך הזקיקוהו לכל אלה לחללו תחילה במעות וחוזר ומחלל המעות ולא אמרו שיטול היפה שבהן ויאמר אם זו של מעשר הרי טוב ואם זו של חולין הרי של מעשר מחוללת על זו מפני שאמרו: מחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף לאו דרך חילול הוא ואפי' מדוחק נמי לא וכיון דאף כסף על נחושת לא התירו אלא בדוחק הלכך לא שיקיים כן שבזיון מעשר הוא ועוד שהפרוטות מחלידות:

622 קתני מיהת - גבי מעשר ודאי מדוחק אין שלא מדוחק לא וכיון דאמר כסף על נחושת מדוחק אין שלא מדוחק לא וגבי דמאי תנא מחללין אלמא לרבי מאיר לא עשו בו חיזוק:

623 מחמיר הוא באכילתו - של מעשר שני של דמאי ומתניתין באכילה קאי:

624 לא התירו למכור דמאי - לא התירו לחבר הלוקח דמאי שימכרנו לאחרים עד שיעשר:

625 אלא לסיטון בלבד - סיטון חבר לא הצריכוהו לעשר אלא מוכרו כשהוא דמאי והלוקחו ממנו יפריש מעשרותיו שהכל יודעין שהסיטון מכמה עמי הארץ לוקח שהסיטון מן המשפיעין למכור במדה גסה הוא דרכו לקנות פירות מרובין ומוכרן לחנוונים:

626 ובעל הבית - הלוקח מעם הארץ:

627 בין כך ובין כך - בין שבא לחזור ולמכור במדה גסה לחנוונים כסיטון בין שבא לחזור ולמכור במדה דקה כחנוונים בחנות פרוטה פרוטה צריך לעשר קודם שימכור לפי שהלוקח ממנו סבור שהן מפירות ארצו וכיון שהוא חבר מחזיקין אותו בחזקת שעישר ואין מפרישין:

628 וחכמים אומרים אחד סיטון ואחד בעל הבית - שבא למכור במדה גסה כדרך המשפיעין וכדרך הסיטונות מוכר ושולח לחבירו שחזקה כל המוכרים ונותנין במדה גסה בחזקת שלא עישרו דמאי הם והלוקח מהם מעשר ואוכל ובמסכת דמאי פ"ב מ"ה מפרש איזו מדה גסה ביבש שלשה קבין בלח. שוה דינר:

629 מן הנחתום - עם הארץ:

630 מעשר דמאי מן החמה כו' - ואפילו מן דפוסין הרבה אין הככרות דומות זו לזו וי"ל שנחתום הזה לקח ככרות של דפוס זה מאיש אחד וככרות של דפוס זה מאיש אחר ועמי הארץ יש מהם שמעשרין ויש מהן שאין מעשרין ושמא זה לא עישר וזה עישר והמפריש מזה על זה מפריש מן החיוב על הפטור ואין שם מעשר חל עליו ונתן טבל לכהן או מן הפטור על החיוב ואין שם מעשר חל עליו ונמצא שאין שכנגדו מתוקן לא חיישינן בדמאי להכי ותלינן למימר מחד גברא זבין ואי עשו חיזוק כשל תורה בשלמא מן הצוננת על החמה אע"פ שהחמה יפה מן הצוננת לא חיישינן כדרבי אילעאי:

631 אלא מן דפוסים הרבה ניחוש דלמא מפריש מן הפטור כו':

632 קשיא לא גרסינן דאביי תרוצי קא מתרץ:

633 אמר אביי ר' אלעזר דקשיא ליה - וכי עשו חיזוק כו' שפיר קשיא ליה:

634 ושמואל דשני - הא מני ר' מאיר היא ואייתי ראיה מן המביא גט:

635 לא שפיר שני ליה - כדמפרש ואזיל:

636 דקשיא ליה לרבי אלעזר - וכי עשו חיזוק בתרומת מעשר של דמאי שהיא קלה שאפילו תרומה ודאית אינה אלא במיתה בידי שמים זר האוכלה:

637 ומשני ליה שמואל - שעשו חיזוק לדבריהם באשת איש שאיסור תורה שבה מיתה בידי אדם והיא חמורה:

638 ורב ששת - דאותביה לשמואל מחילול שלא עשו בו חיזוק בחילול של דמאי:

639 לאו שפיר אותביה - דהא חילול כי לא עביד ליה שפיר. לאו בעלמא הוא דלא תוכל לאכול וגו':

640 ולמאי דאותיב רב ששת רב יוסף שפיר שני ליה - דאע"פ שמיקל ר"מ בפדיונו כו':

641 פלטר - הוא לענין ככרות כסיטון לענין תבואה לוקח ככרות הרבה ומוכר לחנוונים ולנחתומים:

642 מעשר מכל דפוס ודפוס - אלמא חייש דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור:

643 אלא מאי אית לך למימר - מאי שנא דחייש על הפלטר משום דמתרי תלתא זבין:

644 נחתום נמי - דלא חייש ליה ר"מ לא תקשי לך דקסבר נחתום מתוך שאינו לוקח הרבה ביחד. תלינן למימר מחד גברא זבין ויש אדם אחד עושה ככרות בדפוסין חלוקין:

645 מתני' אלו דברים שאין להם אונאה - בגמרא מפרש טעמא:

646 השטרות - המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכו ויטלנו לעצמו:

647 וההקדשות - גזבר המוכר הקדש או המוכר עולתו שנפל בו מום:

648 ולא תשלומי ארבעה וחמשה - אם טבח או מכר ומשום הקדשות אצטריך למיתנייה דאילו עבדים ושטרות וקרקעות לא שייך למימר דאילו תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד:

649 אינו נשבע - שלא פשע שלא הזקיקתו תורה לישבע עליהן:

650 אינו משלם - אם נגנבו ממנו:

651 קדשים שחייב באחריותן - אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה:

652 יש להן אונאה - דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דידיה היא ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה:

653 ושאינו חייב באחריותן - כגון דאמר הרי זו:

654 אף המוכר ספר תורה כו' - מפרש טעמא בגמרא בברייתא:

655 גמ' דבר הנקנה מיד ליד - הזהיר עליו בבל תונו:

656 שהוקשו לקרקעות - דכתיב והתנחלתם אותם וגו' ויקרא כה הוקשו לאחוזה:

657 מכאן אמרו - מדלא אמעוט שטרות אלא משום דאין גופן קנוי ומכור:

658 המוכר שטרותיו לבשם - לצור בהם אבקת סממנין נמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופן הוא:

659 יש להן אונאה - דגופן קנוי ומכור:

660 פשיטא - מאי שנא מכל מטלטלי דעלמא:

661 לפרוטות - סתם מוכר שטרות לבשם אין שם המקח של איסר ביחד אלא של פרוטות:

662 ידו ממש הוא - דקדייקת לעיל מיד עמיתך מטלטלים דוקא הנקחין מיד אל יד:

663 הכא נמי מרשות - עמיתך קאמר ואפילו קרקעות נמי במשמע:

664 אין לי - שיתחייב כפל:

665 אלא - בזמן שלקחה בידו:

666 גגו חצירו קרפיפו מנין - שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגנבה מנין שקנתה לו חצירו ומתחייב כפל:

667 ת"ל ונתן מ"מ - מדלא כתיב ובידה יתננו:

668 ושאני התם - ויקח את כל ארצו:

669 יש להם אונאה - אם מכרן:

670 בטלינהו אגב ארעא - ואין אונאה לקרקעות ובשלא השרישו קאי:

671 שדאי - זרעתי בה שש סאין:

672 חוזר - דמקח טעות הוא דהא בהדיא פי' בחזקת כן ואינו כן וכיון שהמקח טעות הוא אפי' בטיל להו אגב ארעא חוזר דנהי דאימעיט קרקעות מדין אונאה מדין מקח טעות לא אימעיט שהרי אין זה מכר דאדעתא דהכי לא זבן:

673 כדבעי לה - כמה שצריך לקרקע דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה:

674 נשבעין עליהן - אם הודה במקצת כגון טענו פסקת עמי לזרוע ו' שמסרתי לך וזרעת חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה:

675 עומר מתירן - קס"ד אגידולין דידהו קמיבעיא ליה ולהכי קמהדר אי דאשרוש קודם לעומר:

676 תנינא - דעומר מתיר את גידוליהן במסכת מנחות דף עא. והתם מפרש טעמא:

677 ואי דלא אשרוש - בשעת הבאת עומר:

678 תנינא - דאין עומר מתירן:

679 דחצדינהו - מן החדש והיו צריכין שיתירם עומר לאכילה:

680 וזרעינהו קודם לעומר - וחלף ליה עומר עלייהו בדלא אשרוש:

681 מהו למינקט מינייהו ומיכל - כלומר אגידולין דידהו לא מבעיא לן שהרי אפי' התיר עומר של אשתקד את הזרעים קודם שנזרעו וזרעם קודם העומר ולא השרישו הוו הגידולין אסורין עד שיבא עומר הבא כי קא מיבעי ליה לנקוטי מן הזרעים שבקרקע ומיכל לאחר העומר:

682 ושרינהו עומר - שהעומר מתיר את התלושין חדשים של שנה זו ואת גידולין המחוברין שהשרישו:

683 או דלמא בטלינהו אגב ארעא - וכקרקע בעלמא דמו ולא שייך עומר גבייהו למשרינהו:

684 בעי ר' אמי אונאה - הא תנן לה במתניתין דאין להו לכל הנך דמתני':

685 ביטול מקח - יותר משתות:

686 יש להן או אין להם - מי אמרינן מאל תונו ויקרא כה הוא דאימעוט והא לאו בכלל אונאה הוא אלא מקח טעות הוא או דלמא כיון דלאו דבר שבמדה הוא ולא אטעייה בדיבוריה כשאר דין אונאה הוא:

687 ר' יונה ור' ירמיה - מילתא באפי נפשייהו אמרי ולאו אדרבי אמי קיימי אלא ר' ירמיה אקרקעות ורבי יונה אהקדשות אמרי משמיה דר' יוחנן אונאה אין להם ביטול מקח יש להן:

688 מ"ד אהקדשות - אמרה ר' יוחנן:

689 כ"ש - דאקרקעות נמי אמר דכיון דאשמועינן דביטול מקח לאו בכלל אונאה הוא מהיכא אימעיט אי דהקדשות קחשיב ליה מקח טעות אע"ג דליכא טעות כלפי שמיא ואפ"ה אמרינן ביטול מקח כל שכן דלגבי חבריה דאיכא למימר טעה ואדעתא דהכי לא אקנייה כל שכן דהדר:

690 מ"ד אקרקעות - אמרה:

691 אבל אהקדשות לא - דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה ואדעתא דהכי לא אקני אבל אהקדש ליכא למימר הכי וכיון דליתנהו בדין אונאה טעות נמי לא אמרינן בהו כדשמואל:

692 מחולל - כדאמרן דאימעוט מאונאה וטעות נמי ליכא בהו דמאן טעה:

693 תנן התם - במסכת תמורה דף כו::

694 אם היה קודש בעל מום - רישא דמתני' הכי האומר הרי זו תחת זו זו תמורת זו זו חלופי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו לא אמר כלום שאין קרבן תמים מתחלל ואם היה קודש בעל מום יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים אם אין זו של חולין יפה כשל הקדש מוסיף עליה מעותיו עד כדי דמי הקדש:

695 יצא לחולין דבר תורה - ואפי' אין זו יפה כמותה כדאמר דאמעיט באונאה:

696 אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה - דגבי הקדשות ערכך כתיבא בכולהו וקסבר ערכך שוויו משמע ור' יוחנן סבר ערכך כל דמים שיערכוהו משמע ליה אם זול אם יוקר:

697 והא"ר יונה אהקדשות כו' - לר' יונה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן:

698 ואיפוך - אליבא דר' יונה אבל אליבא דרבי ירמיה לא תיפוך דהא לר' ירמיה אליבא דרבי יוחנן הקדשות אין להם בטול מקח דמ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא כדשמואל וה"נ איתא בתמורה לרבי יונה איפוך וקמיפלגי ר"ל ור' יוחנן מ"ד אין להן ביטול מקח אית ליה דשמואל דכיון דאימעיט מאונאה לא שנא שתות לא שנא יתר משתות דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה אבל בהקדש ליכא למימר טעות:

699 ומר לית ליה דשמואל - קסבר כיון דאיכא יתר משתות לאו דרך מקח הוא וכיון דלגבי מקח לאו מידי הוא גבי חילול נמי לאו מידי עבד:

700 שחיללו אין - דהא אימעיט מאונאה לא שנא גדולה ולא שנא קטנה:

701 לכתחילה לא - ודבר תורה דערכך שוויו משמע:

702 ומר סבר אפי' לכתחילה - ערכך כל דהו משמע הלכך לאפקועי איסוריה ואפילו מדרבנן שרי ומיהו לאחר זמן ישלם:

703 לעולם בכדי אונאה - וקאמר דבר תורה ואפילו בכדי אונאה צריך לעשות דמים דבר תורה:

704 ולא תיפוך - דאי מפכת לה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דאילו לדידיה לא מצי לתרוצי אין להן אונאה דמתני' כרב חסדא דפחות מכדי אונאה חוזר מדא"ר יוחנן: אונאה אין להן ביטול מקח יש להן מכלל דאונאה אין להן דקאמר אין מחזירין להן אונאה הוא אבל ר"ל כי מותבת ליה ממתניתא מוקי לה כרב חסדא:

705 מאי אין להן אונאה - דגבי הקדשות דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר:

706 ואין רבית ואונאה להקדש - אין איסור אונאה ואיסור רבית נוהג בהקדש ולקמיה מפרש היכי דמי רבית דהקדש:

707 דין אונאה להדיוט - שתות:

708 ואין דין אונאה להקדש - דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר:

709 היינו דקתני כו' - בתמיה והא חומרא דהקדש הוא:

710 ומשני כי קתני חומר דהדיוט ארבית קאי:

711 אאונאה - ומשום אונאה ליתני נמי זה חומש בהקדש:

712 אלא הקדש זה חומר ותו לא - בתמיה:

713 דאוזיף - שהלוה להדיוט:

714 והלא מעל - שהוציא מעות הקדש לחולין ולא הכניס תחתיהן להקדש כלום ושוגג הוא אצלו כסבור שמותר משום שכר הקדש:

715 והוו ליה דהדיוט - של גזבר שהרי עליו לשלם להקדש קרן וחומש:

716 הכא במאי עסקינן - האי דקתני אין רבית להקדש לאו בהלואה קאי אלא בהדיוט שקיבל מעות מן הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור ארבע סאין בסלע והוקרו ועמדו משלש סאין בסלע דאילו הדיוט אסור לפסוק על פירות עד שיצא השער וכאן אפילו לא יצא השער עדיין לארבע פוסקין:

717 רב פפא אמר - לעולם בהלואה דאוזיף מאה במאה ועשרין ודקשיא לך הלא מעל:

718 באבני בנין - עסקינן שהלוה הגזבר מהן להדיוט דאין בהן מעילה ואין על הגזבר לשלם אלא שליח בעלמא הוא:

719 דאמר שמואל בונין בחול - כשהן בונין בניני הקדש לא היו קונין האבנים והטיט ממעות הקדש כדי שלא יבואו האומנין והעם לידי מעילה אם ישבו עליהם או אם יהנו מהם אלא לוקחין בהקפה והרי הן חול עד שיבנו בחומה ומשהן בנויות בחומה נותנין מעות הקדש ולוקחין אותן והוא הקדשן או אם התנדב אדם אבנים נותנן לבנאי ואינו קורא שם הקדש עליהן עד שיתננו בבנין הלכך לא מעל הגזבר:

720 על כל דבר פשע - סיפיה דקרא משתעי בטוען טענת גנב או בגנב עצמו:

721 ולא תשלומי שלשה וארבעה - שלשה לשה וארבעה לשור דכיון דאימעיט מכפל בצר להו חדא שהכפל בטובח ומוכר בכלל תשלומי ד' וה':

722 וכי יתן וגו' - לקמן בהשואל בבא מציעא דף צד: אמרינן פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר וכתוב בפרשה ראשונה ונקרב בעל הבית וגו' ואוקימנא לשבועה בהמפקיד לעיל בבא מציעא דף מא::

723 שקליהן - שקלים של אדר לקרבנות צבור:

724 ונגנבו - מן השלוחין:

725 אם משנתרמה התרומה - אם כשבאו לדין כבר נתרמה התרומה שהיו תורמין הלשכה בג' קופות:

726 נשבעין לגזברים - שלא פשעו בהן שהן בעלי הדין דמכיון שתרמו את הלשכה אין אחריות אבידה על הבעלים אלא על ההקדש כדאמרינן לקמן תורמין על האבוד שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ואבד ואינו יודע עכשיו שאבד:

727 ואם לאו - שנודע להם מקודם לכן שוב אין תורמין עליהם אלא על מנת שישלחו להם אחרים תחתיהם לפיכך בני העיר הן בעלי הדין של שלוחים:

728 נמצאו - קאי אאבדו:

729 שהחזירום - קאי אנגנבו:

730 אלו ואלו שקלים הם - דכיון דקדוש קדוש:

731 הכא בנושא שכר עסקינן - כלומר שבועה זו לא ליפטר מתשלומין היא דלאו שומר חנם נשבע על הפשיעה ולא נושא שכר משלם גניבה ואבידה כי מתני' ושבועה זו. כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן וגובין שכרן מן בני העיר ולקמיה פריך והא כיון דשומר שכר יש עליו לשומרו מגניבה ואבידה ולא שמר לא השלים עבודתו אין לו ליטול שכר:

732 נשבעים לגזברים - בתמיה והלא אין שכרן אלא על בני העיר:

733 נשבעים לבני העיר - ליטול שכרן ובמעמד הגזברים מפני שההפסד על ההקדש:

734 והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי - דאימעיט הקדשות מתשלומי שומרים:

735 אגרייהו מיהא לפסיד - שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה ועל מנת כן היו נוטלין שכר והרי לא השלימו מלאכתן:

736 בלסטים מזוין - דאונס הוי ולשמירה זו לא קבלו עליהם:

737 הא מני ר"ש היא - במסכת שבועות דף מב::

738 יש להן אונאה - בכדי גרס לה ומאן דגריס לה. לא ידע שאמר ר"ש בהדיא לגבי שבועה והוצרך ללמדה ממשנתנו:

739 שחייב באחריות - שהמפקיד חייב באחריות הלכך כדידיה דמי לר"ש והכא נמי חייבין כל בני העיר לשקול אחרים תחתיהן:

740 תורמין על האבוד - כשהיו ממלאים שלש קופות מכסף הלשכה והיא תרומה ליקח מכסף הקופות כל קרבנות צבור ותורמין אותן ע"מ שיהו שלש קופות ראש ותרומה לשיריים שיהו אותן שהביאו שקלים הנשארים בלשכה זוכים בתרומת הקופה להיות הקרבנות גם עליהם ותורמין אותן אע"פ ששלח שקלו ואבד לו ואין ידוע לו:

741 ועל הגבוי - ועודנו בדרך:

742 ועל העתיד לגבות - מי שנאנס ולא שלח שקלו באדר היה משלחו כל השנה כולה ונותנין בשופר שכתוב עליו תקלין חדתין והלשכה היתה נתרמה ג' פעמים בשנה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג וכשמגיע זמן לתרום נותנין מעות השופר בלשכה ותורמין וכשתורמין תרומה ראשונה מתנין אף על העתיד לגבות וגם בשניה ובשלישית והמביא אחר שנתרמה השלישית נותנו לשופר ששמו תיקלין עתיקין ונופל לשירי הלשכה ומהן באין חומת העיר ומגדלותיה:

743 אלא אר"א - לעולם שבועה זו ליפטר מן התשלומין היא ובשומר חנם ודקשיא לך מתני' דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן:

744 השוכר את הפועלים - גזבר של הקדש ששכר פועלים משל הקדש:

745 לשמור את הפרה - אדומה שלקחוה ושומרין אותה שלא תיפסל בעליית עול או במום:

746 לשמור את התינוקות - שלא יטמאו שהיו מגדלין אותן לפרה בחצירות הבנויות בסלעים ותחתיהן חלל כדאמרינן בסוכה בהישן תחת המטה דף כא. לפי שעשו מעלה בכהן השורף את הפרה שתהא פרישתו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעה כדאמרינן בסדר יומא דף ח: והתינוקות הללו שלא נטמאו מעולם ממלאים מים למקדשין ומזין עליו כל שבעה:

747 ולשמור הזרעים - שדה המבכרת וזרועה לעומר קודם לפסח שבעים יום כדאמרינן במנחות דף פה. אי נמי בשביעית ספיחים לעומר ושתי הלחם:

748 אין נותנין לו שכר שבת - אם שכיר יום הוא:

749 לפיכך אין אחריות שבת עליו - אם אירע בהן קלקול בשבת אין חייב לשלם:

750 שכיר שבת - שבוע:

751 שכיר שבוע - שמיטה שלימה:

752 נותנין לו שכר שבת - שנבלע בשכר שאר הימים ואינו מפורש לשבת:

753 בשקנו מידו - שאם יקלקל שמירתו ישלם הא ודאי שלם שהרי הוריד עצמו לכך ושיעבד נכסיו:

754 תני תנא - לענין שבועת הפקדון אשם גזילות:

755 קדשים שהבעלים חייבין באחריותן - כגון דאמר הרי עלי והפרישן והפקידן לזה וכפר ונשבע והודה חייב קרבן שבועה:

756 שאני קורא בהן בה' וכחש - קס"ד טעם דחיובא משום דהן של גבוה קרינן בהו ומעלה מעל בה' וכחש:

757 ושאינן חייבין הבעלים באחריותן פטור - הנשבע שאני קורא בהן בעמיתו וכחש מפני שהם קרוין של עמיתו ודעמיתו פטור דבעינן בה':

758 כלפי לייא - כלפי היכן הדבר נוטה. לייא היכא כגון ברכות דף נח.: חצבי לנהרא כגני לייא:

759 איפכא מסתברא - כל הדברים נראין הפך דשאינו חייב באחריותן דה' נינהו טפי משחייב באחריותן ואם באת לחייבו בשל גבוה ולפוטרו בשל הדיוט. כן היה לו לומר קדשים שחייב באחריותן פטור שאני קורא בהן בעמיתו וכחש שאינו חייב באחריותן חייב שאני קורא בהן בה' וכחש ועוד דהדיוט הוה ליה לחיובי טפי דהא שומרי הקדשות פטורין מן השבועה ומכל הבא על ידה:

760 איסמייה - אסיר משנה זו מגירסתי:

761 הכי קאמר כו' - האי שאני קורא בהן בה' וכחש לא משמע בה' וכחש ולא בעמיתו ולחיוביה משום שהן של הקדש אלא הכי קאמר קדשים שחייב באחריותן חייב קרבן שבועה לפי שהן של עמיתו ואם באת לפוטרו לפי שהן של הקדש להכי אתא בה' וכחש לרבויינהו אף אם יש בהן צד גבוה:

762 ושאין חייב באחריותן פטור - לפי שאני קורא בהן למעטן בעמיתו וכחש והכא ליכא עמיתו ואימעט מבעמיתו וכחש:

763 לזווגן - מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול שהמצמיד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא וכן מרגלית נאה עם חבירתה למלאות עם חבירתה בזהב מן היחידית:

764 חשיבי ליה - וחביב לו זיווגן:

765 ועד כמה - לא הוי אונאה:

766 כדי דמיהם - כפליים:

767 חטיטום - מגן:

768 במלחמה - בתוך המלחמה:

769 שהרי דבר המסור ללב - ולפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך האי שהרי ליתן טעם למה נאמר בו יראה נקט ליה והכי קאמר שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של עושה הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות ויכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה הייתי סבור שיש לך תבואה למכור או הייתי חפץ לקנות מקח זה:

770 וכל דבר המסור ללב - של אדם נאמר בו הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה:

771 הכל ס"ד - וכי הכל יורדין:

772 ה"ג כל היורדין לגיהנם עולין:

773 דדש ביה - כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין:

774 כדדרש רבא - דטובה מעשה של דוד ובת שבע משלהם וספק אשת איש היא שהיוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו על מנת שאם ימות שתהא מגורשת מעכשיו ולא תיזקק ליבם וכל אותן הימים היא ספק מגורשת אם מת מגורשת מתחילה ואם לא מת לא נתגרשה:

775 ובצלעי - בשביל אשתי זו שמתחילה חטאתי בה כמו בראשית ב ויבן את הצלע: שמחו ונאספו:

776 קרעו ולא דמו - אם קרעוני לא מצאו דם:

777 היא מוצאת והיא שלחה - אע"פ שהיו מוציאין אותה לשריפה לא אמרה להם ליהודה נבעלתי אלא שלחה לו למי שאלה לו אנכי הרה ואם יודה הוא מעצמו יודה:

778 עמיתו - עם אתו:

779 באונאת אשתו - באונאת דברים לצערה:

780 אונאתה קרובה - לבא פורענות אונאתה ממהר לבא:

781 שמעה תפלתי - אין לשנותו מלשון בקשה שמבקש מאת הקב"ה שישמע תפלתו אבל אל תחרש יש לשנותו מלשון בקשה ולומר בזו אני בוטח שאין דרכך לשתוק ולא להחריש אל תחרש אל תעשה אל תתן משמשין לשון בקשה ומשמשין לשון עתיד כגון תהלים קכא אל יתן למוט הרי לשון בקשה ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה בראשית ל הוא לשון עתיד:

782 רק לא היה כאחאב - סיפיה דקרא אשר הסתה אותו איזבל אשתו:

783 אתתך גוצא - אשתך קטנה כפוף עצמך ושמע דבריה:

784 כל השערים - של תפלה ננעלו:

785 חוץ משערי אונאה - הצועק על אונאת דברים אין השער ננעל בפניו:

786 הכל ע"י שליח - נפרעים על כל עבירות ע"י שליח:

787 ובידו - לא מסרה לשליח:

788 פרגוד - מחיצה שבין שכינה לצבא מרום:

789 אינו ננעל - להפסיד ראייתן מן המקום אלא תמיד רואה אותם עד שיפרע:

790 ובידו אנך - משמע שהיא תמיד אצלו ומשמש בה:

791 על פני - לפני ואין מחיצה בינו לבין העבירה:

792 אימתי גבולך שלום - כשחלב חטים ישביעך הקב"ה:

793 מכדא - כד שנותנים בו שעורים:

794 נקיש ואתי תגרא - התגר מקשקש ובא ואני שמעתי הכד מקשקש כדרך כלי ריקם שנשמע בו קול הברה כשמקשקשין עליו:

795 וידל ישראל - לעיל מיניה כתיב ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ:

796 מחוזא - עיר שהיה רבא דר בתוכה כך שמה:

797 אוקירו נשייכו - כבדו נשותיכם:

798 חתכו חוליות - תנור העשוי חוליות מצרפו בכבשן כדרך כלי חרס ואח"כ צירף החוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא:

799 ר"א מטהר - שאין זה כלי חרס אלא בנין כעין כלי גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה:

800 וחכמים מטמאין - דאזלי בתר חוליות שאר תנורים שלהם היו עשוים כעין קדירות גדולות ופיו למעלה וצורף בכבשן כשאר קדירות ומטלטלים אלא שהיה מושיבו על הארץ או על הדף ומדביק את טפילות הטיט סביב על כולו לעשותו עב שיקלוט ויחזיק את חומו:

801 עכנאי - נחש דרכו לעשות בעגולה להכניס זנבו אצל פיו:

802 כל טהרות שטיהר ר"א - על ידי מעשה שאירע נשאלה הלכה זו בבית המדרש שנפלה טומאה לאויר תנור זה וחזרו ועשאו על גביו טהרות וטיהרם ר"א והביאום ושרפום לפניו:

803 לבש שחורים - ענין צער ואבל:

804 אף הוא קרע בגדיו - שהמנודה חייב בקריעה:

805 וחלץ מנעליו - שהמנודה אסור בנעילת הסנדל במו"ק דף טו::

806 ונשמט - מן הכסא:

807 טפח - נתקלקל:

808 אך גדול - מכה גדולה:

809 ר"ג - נשיא היה ועל פיו נעשה:

810 שלא ירבו מחלוקות - שלא ירגיל היחיד לחלוק על המרובין:

811 אימא שלום - כך שמה:

812 בין מלא לחסר - סבורה היתה שיהא החדש חסר וקבוע ביום ל' ולא יפול ביום החדש על פניו והיה מלא ולא נקבע עד יום שלשים ואחד ולא נזהרה בו ביום ל' ונפל על פניו:

813 מבית אבי אבא - מבית אבי המשפחה שבת נשיאים היתה והם מבית דוד:

814 חוץ משערי אונאה - לפי שצער הלב היא וקרוב להוריד דמעות:

815 המאנה את הגר - אונאת דברים:

816 הלוחצו - דוחקו:

817 לוחצו נמי תלתא כתיב ביה - וגר לא תלחץ ולא תלחצנו ולא תהיה לו כנושה:

818 לא תהיה לו כנושה - לחץ הוא שדוחקו לתבוע חובו:

819 ה"ג מאי שנא מאנה דכתיב ביה תלתא וגר לא תונה ולא תונו אותו ולא תונו איש את עמיתו וגר בכלל עמיתו הוא:

820 מום שבך אל תאמר לחברך - כיון דגרים הייתם גנאי הוא לכם להזכיר שם גירות:

821 מאן דאית ליה זקיפ' בדיותקיה לא נימא לחבריה זקיף ביניתא - מיש שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו או לבן ביתו תלה לי דג זה שכל שם תלייה גנאי הוא לו:

822 מתני' אין מערבין פירות בפירות - בעל הבית שאומר פירות שדה פלוני אני מוכר לך כך וכך סאין לא יערבנו בפירות שדה אחרת:

823 ואין צ"ל חדשים בישנים - פסק למכור לו ישנים לא יערב בהן חדשים שהישנים יבישים ועושין קמח יותר מן החדשים:

824 מפני שמשביחו - קשה משביח את הרך לפיכך פסק עמו רך מערב בו קשה ודוקא קתני קשה ברך ולא רך בקשה פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך וכן אין צריך לומר חדשים בישנים דוקא אבל ישנים בחדשים שפיר דמי:

825 אין מערבין שמרי יין ביין - בגמרא מפרש לה:

826 ימכרנו בחנות - פרוטה פרוטה:

827 אלא א"כ הודיעו - לכל אחד ואחד מהן שמים מעורבין בו:

828 ולא לתגר - ימכרנו ביחד ואף על פי שמודיעו:

829 לפי שאינו לוקחו אלא לרמות - ולמכרו בחנות:

830 מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו - דכיון שנהגו אין כאן טעות שכל היינות בחזקת כן:

831 התגר נוטל מחמש גרנות וכו' - שהכל יודעין בו שלא גדלו בשדותיו ומבני אדם הרבה לוקח ובחזקת כן לוקחין:

832 מגורה - אוצר שאוצרין בו תבואה גורן הוא שדשין וזורין בו את התבואה ודרך התגר לקנות מבעלי בתים בשעת הגורן ולהכניס למגורה שלו:

833 שלא יתכוין לערב - ולהוציא קול לקנות הרוב ממקום משובח לערב בו ממקום אחר ושכיניו סבורין שכל הפירות מאותו מקום:

834 גמ' ת"ר אין צריך לומר חדשות מארבע - סאין בסלע:

835 וישנות משלש - סאין בסלע:

836 דאין מערבין - חדשות בישנות דהואיל ובחזקת ישנות מוכרן נמצא מאנהו ומוכר לו זולות בתורת יקרות:

837 אלא אפי' חדשות משלש וישנות מארבע אין מערבין - ואע"פ שהחדשות יקרות מהן:

838 מפני שאדם רוצה לישנן - מפני שעילוי דמיהן של חדשות אינן מפני שהן טובות כישנות אלא שאדם רוצה לישנן וזה שפסק עמו על הישנות אינו רוצה לישנן לפיכך אסור לערב בהו חדשות ואפי' מעולות בדמים:

839 עדא אמרה - זאת אומרת כל עדא כמו הדא:

840 באמת הלכ' - מדיהב טעם למילתי' מפני שמשביחו ואין לגמגם בדבר ונקט בה למתניתין באמת ש"מ כל היכא דתני באמת הלכה ואין לחסם ולגמגם בדבר:

841 ובין הגיתות שנו - דמשביחו שתוססין זה עם זה ונעשים טעם אחד אבל לאחר הגיתות שכבר קלט כל אחד ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו:

842 דידעי - הכל יודעים שהוחזקו לערב:

843 בדבר הנטעם - שאדם טועם קודם שלקחו ויכול להבחין שנתערב בו:

844 והא מדקתני סיפא - ומפליג בין הודיעו ללא הודיעו מכלל דרישא דקתני אבל נותן לו את שמריו אע"ג דלא אודעיה:

845 של אמש - מיין ששפה אמש ונשארו השמרים אין מערבין אותו ביין ששפה היום ששמרי יין זה מקלקלין יין אחר:

846 אבל נותן הוא לו את שמריו - של יין עצמו ויום ואמש לאו דוקא והוא הדין ליום ויום משתי חביות אלא אורחא דמילתא נקט דסתם יום ואמש משתי חביות:

847 השופה יין - כל דבר הצלול הנזרק בנחת מכלי אל כלי שלא יתערבו בו שמרים קרו לה שפייה:

848 מזגיה - נתן בו מים שכן דרכו:

849 בסים - מבוסם וטוב:

850 והא אנן תנן ולא לתגר שאינו אלא לרמות כו' - וחנווני היינו תגר ויחזור חנווני זה וימכרנו בחזקת יין בחנות והרי המים מעורבין בו ואתה מכרת לו ואיכא לפני עור ויקרא יט:

851 מזיגא דידי מידע ידיע - שאני נותן בו מים הרבה:

852 וכי תימא מייתי חמרא חייא ומערב ביה - עד שלא יהא ניכר טעם המים:

853 א"כ - דלכולי האי חיישינן:

854 אין לדבר סוף - שאף המים לבדם אסור למכור לחנווני שמא יערבם ביין ולא חשו אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשוי לרמות בו כמות שהוא עכשיו:

855 למחצה לשליש ולרביע - הכל כמנהג המדינה יטיל מים אם מחצה מחצה אם שליש שליש:

856 מתני' ולא יפחות את השער - למכור בזול מפני שמרגיל לבא אצלו ומקפח מזונות חבירו:

857 זכור לטוב - שמתוך כך אוצרי פירות מוכרין בזול:

858 גריסין - פולין גרוסות בריחים אחת לשתים:

859 לא יבור את הפסולת - לפי שמתוך שנראות יפות הוא מעלה על דמיהם הרבה מדמי הפסולת שנטל מהם:

860 וחכמים מתירין - טעמא מפרש בגמרא:

861 ומודים שלא יבור מעל פי המגורה - למעלה להראות יפות ואת הפסולת שבתוכו לא בירר:

862 לפי שאינו אלא כגונב את העין - בברירה זו:

863 ואין מפרכסין - מפ' בגמרא:

864 לא את האדם - עבד כנעני העומד לימכר:

865 גמ' שיסקי - פרונ"ש:

866 מאי טעמא - נקט זכור לטוב לשון ברכה:

867 משום דמרווח תרעא - ואוצרי פירות יראו שהוזלו וימכרו בזול:

868 מתיר בדבר הנראה - הלא יכול הלוקח לראות ולהבין מה דמי הפסולת הנברר מאלו שישנו באחרים וטוב לו להעלות בדמיהן של אלו יתר על כן מפני הטורח:

869 משרבטין - לשון שרביט כדמפרש לקמיה שזוקף שער הבהמה כשרביט שתראה שמינה:

870 ואין נופחין בקרביים - בני מעיים הנמכרים בבית הטבח שיראו רחבים וגדולים:

871 ואין שורין בשר במים - שמלבין והכחוש נראה שמן:

872 מיא דחיזרא - משקין אותה מי סובין והם נופחין מעיה ושערה נזקף:

873 מזקפתא - קירצוף אשטלי"ר בלעז:

874 למימרא תומי לסרבלא - פרנזי"ש לייפותו עושין לו תלאי מחוטי משי סביב:

875 לכסכוסי אנפרייש"ר בלעז במי סובין:

876 קרמי - בגדים המצויירים אוברי"ץ בלעז:

877 למידק צרדי - להדק בגדי קנבוס במקבות עץ שיראה חוטן דק:

878 לצלומי גירי - לצייר חיצים:

879 דיקולי - סלים:

880 בחדתי - מותר. שאינו אלא ליפות והרוצה להוסיף על דמיהם בשביל יופיים. מוחל הוא:

881 בעתיקי - אסור שגונב את העין שנראים כחדשים:

882 צבעיה - שהיה זקנו לבן וצבעו שחור ונראה כבחור:

883 זיבנן - קנה אותי לעבד ונכרי היה דעבד עברי אסור לאחר חורבן שאין היובל נוהג:

884 ויהיו עניים בני ביתך - משנה היא אבות פ"א מ"ה טוב לי לפרנס עניי ישראל וישמשוני:

885 דיקניה - זקנו:

886 צדיק מצרה נחלץ - זה רבא: