רש"י על בבא מציעא ב׳ א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

1 מהר"ם שיף פתח ↗

אזכיר לפניך איזה סברות שחשבתי לי בחילוקי קשה דלמא בהיפך אי קתני אני מצאתיה ה"א דאתא לידיה כלישנא דקרא ומצאתה וראיה לא קני קמ"ל כולה שלי לגלויי ארישא דמצאתיה ראיתיה י"ל דאין זה המכוון כאן להשמיענו דין מציאה ובשלמא אי ראיה לא קני מוכרח לומר שלא תימא מצאתיה ראיתיה ועם כל זה קתני יחלוקי ויהיה הדין שלפנינו דלא כהלכתא לכך הוצרך למיתני כולה שלי אך ז"א דהא קאמר אי קתני כולה שלי ה"א בעלמא קניא. מיהו אין זה קישיא דא"כ הול"ל זה אומר ראיתי כו' ב' בבות למה לי:

1 חידושי הרי"מ פתח ↗

מתני' שנים אוחזין בטלית. רש"י דוקא ששניהם כו' כח יותר כו' ליטול בשבועה. ותמוה פי' דרבותא יותר שיהי' מוחזק פטור משבועה. גם התחיל שאין לזה כח יותר ואח"כ שאלו הי' ביד א' לבדו. גם מ"ש עליו להביא ראיה בעדים הלא פשוט הממע"ה ולמה ליה כאן הך בעדים. ולענ"ד כוונתו גם לסומכוס דס"ל חולקין לחד מ"ד גם בברי וברי. ואף שפי' רש"י ע"ב במציאה לא חשיב דררא דממונא שאין חסר. מ"מ מודה רש"י לפי' תוס' ב"ק סוף המניח דהחילוק דררא דממונא להיות חולקין הפי' בלא טענותיהם ס' לב"ד דכן פי' להדיא לקמן ו' ע"א אידך מסרך כו' מודה סומכוס דסרוכי לאו כלום ואין שור שחוט לפניך ול"ד לנמצא עוברה כו' והיינו פי' תוס' הנ"ל. גם פי' שם אפילו לסומכוס כו' דכה"ג מודה דאפילו בשבועה לא שקיל דהא לאו ממון המוטל בספק הוא עכ"ל דהא ש"ס קרי ליה אנן סהדי דמה דתפיס דידיה כו' והחזקה כל שביד אדם שלו אלים שאינו ספק כלל כשלא איתרע רק במשנה לענין שיהי' חולקין יש כאן דררא דממונא בתפיסי בכרכשתא דבלא טענותיהם בחזקת שניהם. רק לענין שבועה הוכרח רש"י לפרש דאינו דררא דממונא היזק ממון אף שבלא טענותיהם ספק כנ"ל מ"מ מודה סומכוס במתני' דצריך שבועה. וא"כ לכאורה אף שא' תפיס בכולו וא' תפיס בכרכשתא כיון דחשיב תפיסה בכר' למוחזקת וספק בלא טענותיהם א"כ היו חולקין דבשלמא לרבנן כל א' נוטל עד מקום שידו מגעת דהוי מוחזק ואף דיש דד"מ הממע"ה. משא"כ לסומכוס בדד"מ חולקין אף שא' מוחזק וכאן חשיב דד"מ. וכן משמע קצת מדאמר אפילו לסומכוס סרוכי לאו כלום אבל תפוס קצת שוב חשיב דררא דממונא וספק דחולקין בכולו. אך באמת ס"ל לרש"י דז"א דקרי ליה סרוכי כה"ג דכל מה שהוא תפוס לגמרי אינו מוטל בספק כלל כנ"ל דחזקה ואנן סהדי כו'. א"כ גם לסומכוס כל אחד נוטל ע"מ שידו מגעת ואין הלה נאמן ליטול בשבועה שיהי' הדין חולקין ובמציאה יהיו חולקין בשבועה דלענין זה מודה סומכוס דאינו דד"מ לענין שבועה. והוא הלשון רבותא עצמה שכ' רש"י ז"ל גבי סרוכי כו' איצטריך לאשמועינן לסומכוס דאפי' בשבועה לא שקיל ע"ש. וטעם החילוק דבנמצא עוברה או שור שהי' רודף הספק לב"ד על כל החיוב הוי דד"מ. וחולקין לסומכוס דאיתרע כל החזקה וא"כ כאן בשניהם תפיסי בכרכשתא הוי ג"כ בחזקת שניהם בלא טענותיהם. משא"כ בתפיס א' יותר אינו ספק כמ"ש רש"י כנ"ל. ומדויק כל הלשון דוקא אוחזין כו' אין כח כו'. היינו דתפיסי בכרכשתא דלענין מוחזקין חשיב בחזקת שניהם שאלו הי' ביד אחד לבדו היינו אף דהב' הי' תפוס בכרכשתא מ"מ היה אידך מוציא כו' ועליו להביא ראיה בעדים שלענין מה שלגמרי בידו כל שאינו מביא עדים גמורים אנן סהדי דדידיה ולא הוי ספק כלל להיות חולקין לסומכוס רק כודאי ולכך א"י להוציא רק בעדים ממש ולא ליטול מחצה אף בשבועה היינו במציאה דמודה בשבועה דאינו דד"מ מ"מ אינו נוטל כלום כמו בסרוכי וממילא כשיש לזה כח יותר נוטל ע"מ שידו מגעת גם לסומכוס כנ"ל. רק בזה י"ל דצריך שבועה להפ' לקמן דע"י גלגול מהשאר צריך לישבע גם על מה שתפוס. וקמ"ל רבותא דאף דלענין שבועה לא חשבינן כודאי מה שתפוס מ"מ לענין שהמוציא יטול שפיר לא הוי ספק כנ"ל. ומשום דמוקי למתניתין גם כסומכוס ויקשה א"כ למה תנן שנים אוחזין דהיינו בשוה הא גם בזה תפוס יותר חולקין ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאינו כן דלכ"ע דוקא שאין לאחד כח כו'. שוב ראיתי בשיטה ז"ל האריכו בפי' דברי רש"י ז"ל הנ"ל. והרשב"ץ מפרש כעין מ"ש. וב"ה:

2 בבא מציעא פתח ↗

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, זֶה אוֹמֵר: ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, וְזֶה אוֹמֵר: ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״. זֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״, וְזֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״. זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ – וְיַחְלוֹקוּ.

3 בבא מציעא פתח ↗

4 בבא מציעא פתח ↗

1 מתני' שנים אוחזין בטלית - דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו ואינו נאמן זה ליטול בשבועה:

2 זה אומר כולה שלי - בגמרא מפרש למאי תנא תרתי:

3 זה ישבע - מפרש בגמרא דף ג. שבועה זו למה:

4 שאין לו בה פחות מחציה - בגמרא דף ה: מפרש אמאי תקון כי האי לישנא בהך שבועה:

1 פני יהושע פתח ↗

בפרש"י ד"ה שנים אוחזין בטלית דוקא אוחזין כו' שאילו היתה ביד א' לבדו הוי אידך המע"ה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי קמ"ל בפירושו וכי עד השתא לא ידעינן דהמע"ה בכל דוכתי ולכאורה יש ליישב משום דהא דפשיטא לן בכל דוכתי המע"ה היינו דאף ע"ג דלגבי התובע איכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו מ"מ לגבי נתבע נמי איכא חזקה דאחזוקי אינש בגזלנא לא מחזקינן ועוד דאוקי ממונא אחזקתיה ואמרינן חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו אבל הכא דאנן אמרינן דקושטא דמילתא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא שכל אחד אמר בדדמי שהוא הגביה קודם דא"א לצמצם וא"כ סד"א דאע"ג דעכשיו הוא ביד א' מהם אלא שמודה דמעיקרא היו שניהם מתעסקים בהגבהתה ושניהם היו אוחזין בה אלא שגברה ידו בכח וחטפה ובא בטענה לומר אין חטפתי ודידי חטפתי שאני הגבהתי קודם במעט רגע וא"כ י"ל דאפי' בכה"ג יחלוקו בשבועה דאף ע"ג דאית ליה מגו דאי בעי אמר לא חטפתי מ"מ י"ל דאיהו גופא סובר שאומר אמת כיון דאמר בדדמי וכמ"ש התוספ' לקמן ויותר יש לנו לומר דשניהם בחזקת כשרים הם ממה שנאמר דאחד מהם בודאי משקר שהוא נגד החזקה דאין אדם תובע וחזקת מרא קמא נמי לא שייך כל כך כיון שעל החזקה גופא נחלקו וא"כ הוצרך רש"י לפרש דבכה"ג נמי הוי המע"ה ולא אמרינן יחלוקו אלא היכא ששניהם אוחזין בפני הב"ד ועי"ל בפשיטות דכוונת רש"י למעוטי היכא דראו עדים מעיקרא דשניהם אוחזין בה והיו מתקוטטים בענין זה כ"א אומר כולה שלי מ"מ כיון דעכשיו יצאה מתחת יד אחד מהם דיינינן המע"ה כנ"ל ודו"ק:

1 מהר"ם שיף על בבא מציעא פתח ↗

ברש"י בד"ה שנים אוחזין כו' שאלו היתה ביד אחד לבדו כו'. וה"ה אם שנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' והכא אוחזין מוקמי דתפיסי בכרכשתא:

רש"י על בבא מציעא ב׳ ע״א:ב׳ »