רש"י על בבא מציעא ק״ב

1 בגובתא דקניא - ותולה אותה:

2 ארישא - שוכר מישראל הוה דתניא רישא לא יטלנה בידו ויצא:

3 ותורי דמשכיר - דכיון דלא אוגריה ליה. מסתמא דתורי דמשכיר הוו בה:

4 בחצר דמשכיר - שלא השכיר את החצר:

5 ותורי דאתו מעלמא - וסתם גללים אפקורי מפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן:

6 יצא לו שם מציאה בעיר - שיצא קול בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו או מן הנהר הציף לתוכה דגים:

7 והקולט מן האויר - שקיבל גללים לתוך כלי שנתן כלי באויר וקיבל גללים בתוכו:

8 שלו - של השוכר:

9 ושברפת ושבחצר - קס"ד בחצר שלא השכירה לו המשכיר:

10 בשולי פרה - סמוך לנקביה דליכא אויר:

11 זרק ארנקי - והפקירה לכל הקודם:

12 תרתי - בתמיהה תרתי איצטריכא לתנא למיתני ליתני חדא כיון דבשלא השכירה עסקינן מה לי רפת ומה לי חצר:

13 שברפת שבחצר - המושכרת לשוכר כל הזבל שברפת שבה לבעל הבית ואשמעינן דהמשכיר את החצר לא השכיר רפת שבה:

14 יוני שובך - שמבקשים מזונותיהן בשדה וקניהן בשובך ואין אלו יוני הרדסיאות הגדילים בבתים:

15 חייבין בשילוח - הקן אם רובצת על הביצים דקרינא בהן כי יקרא פרט למזומן דלאו מזומן נינהו:

16 קרי כאן כי יקרא פרט למזומן - וכיון דהביצים שלו הוה ליה הקן מזומן דקן הוא הביצים:

17 מיציאת רובה - קרינא בהן או ביצים ואם היה בא לתפוש קודם שתיגמר יציאתה חייב לשלח האם וליקח הבנים:

18 אמאי אסורות משום גזל - כיון דלא נפלה לחצרו:

19 אאמן - כלומר גזל דדרכי שלום אפילו אאמן נמי קאמר דדעתו של בעל השובך עליהם דבטוח הוא דחוזרים למקומן לערב:

20 ואי בעית אימא - אביצים ולא אאמן:

21 אפילו דנפלה לחצרו - חייבות בשילוח הקן ולא מזומן הוא כל זמן שאם רובצת עליהן ולא תיקשי לרבי יוסי בר' חנינא דכל היכא דאיהו וכו':

22 אסורות מפני דרכי שלום - ותו לא בתמיהה:

23 אי דשלחה - מי שנטלן:

24 גזילה מעליא הוא - דהא קניא ליה חצרו:

25 ואי דלא שלחה - הא בעי שלוחה ואיכא איסור שלח תשלח והדר את הבנים תקח לך וכו' מאי איריא גזל:

26 הכי גרסינן בקטן - הא דקתני דרכי שלום ותו לא בדלא שלחה ובקטן דלאו בר שילוח הוא דאינו חייב במצות:

27 מתני' נתעברה לשוכר - לא ירבה לו שכר חודש שהעיבור בכלל שנה:

28 גמ' מעשה לסתור - רישא תנא או כוליה דשוכר או כוליה דמשכיר ומייתי מעשה דיחלוקו:

29 ואם אמר לו וכו' - דאיכא תרתי לישני לשנה ולחדשים:

30 יחלוקו - דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון:

31 אסתירא מאה מעי מאה מעי - אם אחד אומר לחבירו בכמה חפץ זה אמר לו אסתירא מאה מעי ונתרצו מאה מעי חייב לו:

32 ואם אמר מאה מעי אסתירא - חייב לו אסתירא תפוס לשון אחרון:

33 אי מהתם - הוה אמינא טעמא לאו משום דאית ליה תפוס לשון אחרון אלא דהאי כוליה לשון חד אלא פרושי קמפרש סלע גדול שהוא שוה מאה פרוטות וכי אמר מאה מעי אסתירא הכי א"ל מאה פרוטות רעות שאינן שוות אלא סלע אסתירא סלע מדינה והוא חצי דינר שהוא שמיני שבסלע צורי כדאמרינן בהחובל ב"ק צ. בהתוקע לחבירו משלם לו סלע והוא חצי דינר וחצי דינר צ"ו פרוטות שהפרוטה. אחד משמונה באיסר וחצי דינר שלש מעה כסף שהן ששה פונדיונין ופונדיון שני איסרין הרי י"ב איסרין לחצי דינר תן לכל איסר ח' פרוטות הרי צ"ו וכי אמר ליה אסתירא מאה מעי סלע שהוא יותר ארבע פרוטות קאמר ליה דסתם מעות פרוטות נינהו אי לא פירש מעות כסף ואי אפשר לומר דמאה מעות כסף קאמר שאין לך סלע כזה שאפילו סלע צורי אינו אלא כ"ד מעות:

34 ושמואל אמר - מתני' דתני יחלוקו:

35 בבא לבית דין באמצע החדש - ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חדש זה וכי מספקא לן איזהו לשון נתפיס אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס ומה שלא עבר מן החדש או יצא או יתן לו שכרו העמד קרקע על חזקתה בחזקת בעליה:

36 כולן למשכיר - העמד קרקע בחזקת בעליה:

37 בסוף החדש כולו לשוכר - העמד ממון על חזקתו:

38 יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה - ואע"פ שמשך אינה משיכה דכוליה חד מקח הוא ועד דמשך כוליה לא קני מידי:

39 ראשון קנה - כיון דא"ל סאה בסלע כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח ומשיכת כל אחת קנאה:

40 התם משום דתפיס הוא - ולעולם מספקא ליה לשמואל הלכך מכי תפיס אין בנו כח להוציא מידו העמד דבר על חזקתו:

41 ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת - ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר:

42 אע"ג דאפיך מיפך - ואמר ליה מעיקרא דינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה קאמר רב נחמן כולו למשכיר דטעמא לאו משום דתפוס לשון אחרון הוא אלא ספוקי מספקא ליה וספיקא שדי ליה אתחילת החדש וקרקע בחזקת בעליה תעמידנו:

43 שוכר אומר נתתי - שכר שנה:

44 בתוך זמנו - שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והוא ביום אחרון של שנה:

45 הכי גרסינן דתנן מת האב בתוך שלושים יום - בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ובבכורות תני לה גבי בכור דכתיב ביה במדבר י״ח:ט״ז מבן חדש תפדה הלכך מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו הלואי שיפרע אדם חובו בזמנו וחייב הבן לפדות עצמו:

46 ומת לאחר שלשים - סתמיה פדוי דפדאו האב בזמנו:

47 עד שיאמרו - השכינים ידוע לנו שלא פדאך אביך שהוא צוה בשעת מותו וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי אמר ליה לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר ולהכי תני עד שיאמרו לו ומשיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו:

48 לא צריכא שתבעו לדין ביומא דמשלם זמניה - והוא אומר לו נתתיו בבקר: