רש"י על בבא מציעא ג׳

1 ואיכא למימר כוליה דמר - ועוד על כרחך או כוליה דמר או כוליה דמר אפילו הכי חולקין בלא שבועה:

2 הכא דליכא דררא דממונא - ועוד דאיכא למימר דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה:

3 לא כ"ש - דחולקין בלא שבועה:

4 ותוקף - אוחז:

5 דר' יוסי - לקמן בהמפקיד בבא מציעא דף לז.: שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי וקאמר ת"ק נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו אמר ר' יוסי א"כ מה הפסיד הרמאי ולמה יודה הרי קיבל את שלו אלא הכל יהא מונח ויפסיד הרמאי וה"נ יהא מונח:

6 הא נמי כשאר דמיא - דהתם על מנה השני הם דנין ואלו דנין על הטלית כולה:

7 דחד מינייהו הוא - ואין לומר יחלוקו:

8 הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא - ואין לחבירו חלק בה לא כ"ש דלית ליה יחלוקו:

9 מאי פסידא אית ליה - למי שאין לו חלק בה אם תהא מונחת:

10 דלודי - שאין לו חלק בה כשיודה מה יטול:

11 מקח וממכר מאי איכא למימר - הא אוקימנא דקיבל דמים מתרוייהו ואי הוה אמרינן יהא הטלית והדמים מונחים אית ליה פסידא לרמאי ויודה על האמת קודם שיפסיד:

12 התם היינו טעמא - דשניהם נשבעין ונוטלין דחנוני אומר לבעל הבית אנא שליחותא דידך עבדי ונתתי לפועלך ממון שצויתני:

13 מאי אית לי גבי שכיר - לערער:

14 לא מהימן לי - איני מאמינו בשבועה אני אומר שהוא רשע ואין לי להאמין אדם בשבועה על כרחי אלא אם כן האמנתיו מתחילה להפקיד אצלו או להתנות עמו:

15 את הימנתיה - ואתה הוא שקילקלת ואין לי להפסיד בקלקולך שיהיו מעותי מונחין עד שיבא אליהו:

16 וישבע על השאר - כדין מודה מקצת הטענה שאמרה תורה ישבע כדילפינן בשבועות דף לט: מכי הוא זה ואע"ג דזה לא הודה הרי יש עדים במקצת ולא תהא הודאת פיו גדולה לחייבו על השאר שבועה מהעדאת עדים:

17 מקל וחומר - לקמן מפרש מאי ק"ו:

18 ותנא תונא - ותנא דידן סייעתא לדידי:

19 זה אומר כו' - וקתני שניהם ישבעו:

20 אנן סהדי דמה דתפס האי - היינו פלגא:

21 דידיה הוא - שהרי מוחזק הוא בפנינו והרי הוא תובע את כולה וחבירו כופר את כולה שאומר כולה שלי ואף מה שאתה תפוס בידך ואנו מעידין אותו שיש לו בה מקצת ומחייבים את חבירו שבועה על השאר דהיינו חצי שעיכב לעצמו:

22 מאי לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים - מהיכי תיתי לן למידק דתיסק אדעתין דתהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים דאיצטריך לתנא למילף מק"ו דלא תהא הודאת פיו גדולה:

23 מפני מה אמרה תורה כו' - ולא חשבו כמשיב אבידה לפטרו שלא כפר בכולו:

24 והאי בכוליה בעי דלודי כו' - וכי תימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ולא נרמי עליה שבועתא לא חשיד אממונא לפי שברצונו היה מודה בכולו אלא שאין בידו לפרוע וסבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה:

25 דליכא למימר הכי - שהרי כפר בכולו ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא:

26 פיו שאינו מחייבו ממון - בהודאתו ולקמיה מפרש לה:

27 מחייבו שבועה - על השאר:

28 עדים שמחייבין אותו ממון - במה שהעידו:

29 אינו דין שיחייבוהו שבועה - על השאר:

30 הודאת בעל דין כמאה עדים - ברייתא היא בתוספתא דבבא מציעא בפרק ראשון:

31 פיו אינו מחייבו קנס - דילפינן ב"ק דף עה. מקראי דמודה בקנס פטור אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו:

32 פיו מחייבו קרבן - דכתיב והתודה אשר חטא והביא ויקרא ה׳:ה׳ עדים אין מחייבין אותו קרבן אם מכחישין אותו דכתיב שם ד או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים:

33 אמרו לו שנים אכלת חלב - שוגג:

34 והוא אומר לא אכלתי - פטור שהיה יכול לומר מזיד הייתי ויפטר מן הקרבן אף כשאמר לא אכלתי פטור דמה לו לשקר:

35 חומש ואשם - אם נשבע וכפר ממון והודה כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' שם ה:

36 אינו בהכחשה ובהזמה - אם הודה לו במנה ובאו עדים והכחישוהו לומר אינך חייב לו כלום אינו נפטר בכך דהודאת בעל דין כמאה עדים:

37 שישנן בהכחשה ובהזמה - שאם באו שנים עדים והכחישום או הזימום אין זה משלם ממון על פיהם:

38 מחייבו שבועה - טענו חבירו מנה לי בידך והוא אומר אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו שהוא חייב לו הרי זה נשבע להכחיש את העד דכתיב דברים יט לא יקום עד אחד באיש וגו' לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל לשבועה קם שבועות דף מ.:

39 מה לעד אחד - כלומר היכי ילפת שבועה דשנים משבועה דעד אחד מה לעד אחד שכן על מה שהעד מעיד הוא נשבע להכחישו: