רש"ש על בבא קמא ו׳

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על בבא קמא ה׳ ע״ב רש"ש על בבא קמא ז׳ ע״א »

1 רש"י על בבא קמא פתח ↗

דכח אחר מעורב בה - והוה ליה לאסוקי אדעתיה:

2 רש"י על בבא קמא פתח ↗

אי דאפקריה בין לרב בין לשמואל - דפליגי בהפקר בפ' המניח את הכד לקמן בבא קמא דף כח::

3 רש"י על בבא קמא פתח ↗

היינו בור - דתרוייהו אמרי כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב דכי היכי דחיובא דבור הוא ברה"ר דהוי הפקר כדאמרינן בפ' שור שנגח את הפרה לקמן בבא קמא דף מט: שעל עסקי כרייה ופתיחה באה לו אף כל תקלתו שהפקיר חייב דהא נמי תחילת עשייתן לנזק דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דסופו ליפול ברוח מצויה:

4 תוספות על בבא קמא פתח ↗

אי לרב דאמר כו' לא גרסינן כדפירשנו לעיל:

5 תוספות פתח ↗

לאתויי בור המתגלגל - בכל הספרים כתוב אי בהדי דקא אזלי קמזקי כחו הוא ופירש הקונטרס דלא גרס ליה וטעמא משום דאמרינן לקמן בהמניח בבא קמא דף כז: אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ובעל התקלה נמי אין לחייבו מטעם אדם המזיק אלא משום דחשיב כרוח מצויה והוי אשו ואין למוחקו בשביל כך דלענין כדי שלא ילכו כ"כ בחוזק שיתיזו ויזיקו דרכו להתבונן שפיר ולהכי פריך כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל ולא בעל . התקלה ואע"ג דלגבי כלב שנטל החררה והלך לגדיש כו' לקמן בבא קמא ד' כא: ופריך בגמרא ד' כג. וליחייב בעל הגחלת נמי שהוא בעל התקלה היינו משום דכלב לאו בר דעה הוא אבל הכא המקלקל בר דעה הוא תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חבירו או חפר בור ובא אחר ודחף שור חבירו לתוכו אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש והמגלגל ברגלי בהמה אם הזיק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה והא דאמרינן לקמן בפרק הפרה בבא קמא ד' נג: שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין דמשמע אפילו בעל הבור צריך לומר דמיירי אדם בלא כוונה דכיון דאין בכוונה כלל חייב בעל הבור כמו האדם והא דאמרינן שם לענין ד' דברים ודמי ולדות אדם חייב האי ד' דברים היינו נזק צער וריפוי ושבת אבל בושת אין חייב עד שיתכוין כדאמר בהחובל לקמן בבא קמא ד' פו. ולא הוי כארבעה דברים דלעיל דהתם לא חשיב נזק והא דאמר לקמן בבא קמא נג: לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב צ"ל דהיינו דוקא בכוונה אע"ג דלא הוי דומיא דאדם דבשלא בכוונה ליכא כופר ושלשים של עבד כדאי' בשילהי שור שנגח ד' וה' לקמן בבא קמא ד' מג.:

6 סנהדרין פתח ↗

הָאוֹמֵר: ״עֵרֶךְ כְּלִי זֶה עָלַי״ – נוֹתֵן דָּמָיו. מַאי טַעְמָא? אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין עֵרֶךְ לִכְלִי, וְגָמַר וְאָמַר לְשׁוּם דָּמִים. מִשּׁוּם הָכִי נוֹתֵן דָּמָיו. הַאי ״עֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין״? ״עֲרָכִין שֶׁל מִטַּלְטְלִין״ מִבַּעְיָא לֵיהּ! תְּנִי: עֲרָכִין שֶׁל מִטַּלְטְלִין. רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: בְּמַתְפִּיס מִטַּלְטְלִין לַעֲרָכִין. הַאי ״עֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין״? ״מִטַּלְטְלִין שֶׁל עֲרָכִין״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי: מִטַּלְטְלִין שֶׁל עֲרָכִין. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: בְּאוֹמֵר ״עֶרְכִּי עָלַי״, בָּא כֹּהֵן לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ מִטַּלְטְלִין – בִּשְׁלֹשָׁה, קַרְקָעוֹת – בַּעֲשָׂרָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: בִּשְׁלָמָא לְאַפּוֹקֵי מֵהֶקְדֵּשׁ בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה, אֶלָּא לְעַיּוֹלֵי לְהֶקְדֵּשׁ שְׁלֹשָׁה לְמָה לִי? אֲמַר לֵיהּ: סְבָרָא הוּא, מָה לִי עַיּוֹלֵי, מָה לִי אַפּוֹקֵי? אַפּוֹקֵי מַאי טַעְמָא: דִילְמָא טָעֵי. עַיּוֹלֵי נָמֵי דִּילְמָא טָעֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כּוּ׳. אָמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״כֹּהֵן״. אֶלָּא לְרַבָּנַן, ״כֹּהֵן״ לְמָה לְהוּ? קַשְׁיָא. הַקַּרְקָעוֹת תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה, חַד לְגוּפֵיהּ, הָנָךְ הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת, דַּאֲפִילּוּ תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן. מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: אֵימָא, חֲמִשָּׁה כֹּהֲנִים וַחֲמִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִים? קַשְׁיָא! וְאָדָם כְּיוֹצֵא בָּהֶן. אָדָם מִי קָדוֹשׁ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּאוֹמֵר ״דָּמַי עָלַי״. דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״דָּמַי עָלַי״ – שָׁמִין אוֹתוֹ כְּעֶבֶד הַנִּמְכָּר בַּשּׁוּק. וְעֶבֶד אִתַּקַּשׁ לְקַרְקָעוֹת. בָּעֵי רַבִּי אָבִין: שֵׂעָר הָעוֹמֵד לְיִגָּזֵז, בְּכַמָּה? כְּגָזוּז דָּמֵי, וּבִשְׁלֹשָׁה? אוֹ כִּמְחוּבָּר דָּמֵי, וּבַעֲשָׂרָה? תָּא שְׁמַע: הַמַּקְדִּישׁ אֶת עַבְדּוֹ – אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בִּשְׂעָרוֹ. וְקַיְימָא לַן דְּבִשְׂעָרוֹ הָעוֹמֵד לִיגָּזֵז פְּלִיגִי. שְׁמַע מִינַּהּ. נֵימָא: הָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי. דִּתְנַן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד? עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לָךְ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בַּעֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לִיבָּצֵר עָסְקִינַן. מָר סָבַר: כִּבְצוּרוֹת דָּמְיָין, וּמָר סָבַר: לָאו כִּבְצוּרוֹת דָּמְיָין. לָא, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם, כֹּל כַּמָּה דְּשָׁבְקַתְּ לְהוּ מִיכְחָשׁ כָּחֲשִׁי. אֲבָל שְׂעָרוֹ, כֹּל כַּמָּה דְּשָׁבְקַתְּ לְהוּ אַשְׁבּוֹחֵי מַשְׁבַּח. דִּינֵי נְפָשׁוֹת כּוּ׳. קָא פָּסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא רוֹבֵעַ זָכָר וְלָא שְׁנָא רוֹבֵעַ נְקֵבָה. בִּשְׁלָמָא רוֹבֵעַ נְקֵבָה, דִּכְתִיב: ״וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה״. אֶלָּא רוֹבֵעַ זָכָר, מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשׁוֹכֵב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לְנִשְׁכָּב. וְאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן שׁוֹכֵב, לְאַקּוֹשֵׁי נִשְׁכָּב לְשׁוֹכֵב: מָה שׁוֹכֵב – הוּא וּבְהֶמְתּוֹ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אַף נִשְׁכָּב – הוּא וּבְהֶמְתּוֹ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. שׁוֹר הַנִּסְקָל בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״. כְּמִיתַת הַבְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: מִמַּאי דְּהַאי ״וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״ לִכְמִיתַת בְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר הוּא דַּאֲתָא? אֵימָא לִקְטָלָא הוּא דַּאֲתָא! אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב ״וְגַם בְּעָלָיו״, וְלִישְׁתּוֹק! אִי כְּתַב רַחֲמָנָא הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא בִּסְקִילָה. בִּסְקִילָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ? קְטַל אִיהוּ – בְּסַיִיף, מָמוֹנוֹ – בִּסְקִילָה? וְדִילְמָא הַאי דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״יוּמָת״ לְאַקּוֹלֵי עִילָּוֵיהּ, לְאַפּוֹקֵי מִסַּיִיף לְחֶנֶק? הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חֶנֶק חָמוּר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חֶנֶק קִיל, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו״. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בַּר קְטָלָא הוּא, וְהָכְתִיב: ״לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ״! אַדְּרַבָּה, מִשּׁוּם הִיא גּוּפַהּ: קְטַל אִיהוּ – לָא תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּמָמוֹנָא אֶלָּא בִּקְטָלָא. קְטַל שׁוֹרוֹ – לִיפְרוֹק נַפְשֵׁיהּ בְּמָמוֹנָא. אֶלָּא, אָמַר חִזְקִיָּה וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא ״מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא״ – עַל רְצִיחָתוֹ אַתָּה הוֹרְגוֹ, וְאִי אַתָּה הוֹרְגוֹ עַל רְצִיחַת שׁוֹרוֹ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: שׁוֹר סִינַי בְּכַמָּה? מִי גָּמַר שָׁעָה מִדּוֹרוֹת, אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: ״אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה״ – מָה אִישׁ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אַף בְּהֵמָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. הָאֲרִי וְהַזְּאֵב כּוּ׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וְהוּא שֶׁהֵמִיתוּ, אֲבָל לֹא הֵמִיתוּ – לָא. אַלְמָא קָסָבַר: יֵשׁ לָהֶן תַּרְבּוּת וְיֵשׁ לָהֶן בְּעָלִים. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵמִיתוּ. אַלְמָא קָסָבַר: אֵין לָהֶם תַּרְבּוּת וְאֵין לָהֶם בְּעָלִים. תְּנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הַקּוֹדֵם לְהוֹרְגָן זָכָה. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, לְמַאי זָכָה? זָכָה לְעוֹרָן. אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ, לְמַאי זָכָה? כֵּיוָן שֶׁהֵמִיתוּ, שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן כְּמַאן דִּגְמַר דִּינַיְיהוּ, וְאִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ. מַאי ״זָכָה״? זָכָה לַשָּׁמַיִם. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: אֶחָד שׁוֹר שֶׁהֵמִית וְאֶחָד בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁהֵמִיתוּ – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שׁוֹר שֶׁהֵמִית – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, וּשְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁהֵמִיתוּ – כׇּל הַקּוֹדֵם לְהוֹרְגָן זָכָה בָּהֶן לַשָּׁמַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר וְכוּ׳. רַבִּי עֲקִיבָא הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ נָחָשׁ. אֵין דָּנִין כּוּ׳. הַאי שֵׁבֶט דַּחֲטָא בְּמַאי? אִילֵימָא שֵׁבֶט שֶׁחִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, אֵימַר דְּפַלֵּיג רַחֲמָנָא בֵּין יְחִידִים לִמְרוּבִּין לְעִנְיַן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, בִּשְׁאָר מִצְוֹת מִי פְּלִיג? אֶלָּא בְּשֵׁבֶט שֶׁהוּדַּח. לְמֵימְרָא דִּבְדִינָא דְּרַבִּים דָּיְינִינַן לֵיהּ? כְּמַאן: לָא כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה וְלָא כְּרַבִּי יוֹנָתָן! דְּתַנְיָא: עַד כַּמָּה עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת? מֵעֲשָׂרָה וְעַד מֵאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִמֵּאָה וְעַד רוּבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט. וַאֲפִילּוּ רַבִּי יוֹנָתָן לָא קָאָמַר אֶלָּא רוּבּוֹ, אֲבָל כּוּלּוֹ לָא. אָמַר רַב מַתְנָה: הָכָא

7 תוספות על בבא קמא פתח ↗

חב חייב מיבעי ליה - בשאר דוכתין לא דייק הכי כגון אין חבין לאדם אלא בפניו ותופס לב"ח במקום שחב לאחרים דהתם לא שייך לשון חיוב אלא לשון חובה:

1 גמרא מ"ש אש דכח אחר מעורב בו. עי' לעיל ג ב רש"י ד"ה דכח אחר ובמה שציינתי עליו:

2 רש"י ד"ה אי דאפקריה דפליגי בפרק המניח אה"כ. כצ"ל:

3 רש"י ד"ה היינו בור דהא נמי תחילת עשייתן לנזק דה"ל לאסוקי אדעתיה דסופן ליפול בר"מ. ק"ל א"כ אש נמי הוה תחלת עשייתו לנזק ולקמן י א אמרי' חומר בבור מבאש שתחלת עשייתו לנזק ולולי פירושו הנל"פ ה"נ תחילת עשייתן לנזק היינו בעת אשר נעשו בור ר"ל בשעה שנחו תיכף ראויין להזיק ולקמן ע"ב גבי כותל ואילן דק"ל אין תחלת עשייתן לנזק הוא משום דמיירי נמי בהזיקו בשעת נפילה ע"ש בתוס' ועי' לשון רש"י לעיל ג ב בד"ה ה"נ תחלת כו':

4 תד"ה אי לרב כדפי' לעיל. הוא בדף ג רע"ב

5 תד"ה לאתויי אין סברא שיתחייב בעל הבור כו'. כצ"ל:

6 גמרא אלא לאומר הרי עלי מנה לבד"ה כו' לא יהא כו'. ק"ל מדוע לא מוקי לה בנהנה מן ההקדש בשוגג דחייב קרן וחומש ולהרמב"ם בריש ה' מעילה אף במזיד משלם את הקרן וזה י"ל דאינו אלא מדרבנן עי' בתוס' והנ"ל מכאן ראיה למש"כ בסנהדרין טו דאינו משלם מקרקעי ע"ש:

7 תד"ה חב בש"ד כו' כגון א"ח לאדם כו' שחב לאחרים כו'. לכאורה ה"נ דחב הוא פועל יוצא שמחייב לאחרים וחייב הוא פועל עומד ולכן הני דמייתו שפיר תני להו בלשון חב דשם הם משמשים לפועל יוצא אבל הכא שהוא משמש לפ"ע שפיר מקשה חייב מב"ל ועי' בגליון המשניות ד"ו מש"כ הגר"א ז"ל בזה ואפשר לכוין זאת בתירוצם ודע דכתירוץ הש"ס הכא צריך לתרץ ג"כ במשנה הסמוכה כל שחבתי בשמירתו חבתי בתשלומי נזקו ולפי' הגר"א ז"ל צ"ע:

« רש"ש על בבא קמא ה׳ ע״ב רש"ש על בבא קמא ז׳ ע״א »