רש"ש על בבא קמא ל׳

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על בבא קמא כ״ט ×¢×´× רש"ש על בבא קמא ל״א ×¢×´×‘ »

2 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה. ובו טו סעיפים:מים שנשתנו מראיהן בין מחמת עצמן בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומם פסולים: עשה במים מלאכ' או ששרה בהם פתו אפי' נתכוין לשרות בכלי זה ונפל לשני פסולים ואם צינן יין במים פסולים ואם הדיח בהם כלים פסולים ואם היו כלים מודחים או חדשים כשרים. ואם הטביל בהם הנחתום הגלוסקין פי' ככרות לחם פסולי' אבל אם טבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין או שחפן מהם בחפניו המים הנשארים לא נעשה בהם מלאכה לפיכך כשרים אם לא נשתנו מראיהן וה"ה מים שהנחתום מדיח ידיו בהם מן הבצק הדבוק בידיו בשם ר' ירוחם: מים שלפני הנפח אעפ"י שלא נשתנו מראיהן פסולים מפני שבידוע שנעשה בהם מלאכה דהיינו שכיבה בהם הברזל ושלפני הספר אם נשתנו מראיהם פסולים ואם לאו כשרים: מים ששתו מהם התרנגולים או שלקק פי' שתיית הכלב נקרא לקיקה מהם הכלב יש מי שפוסל ואין דבריו נראין אלא בין באלו בין בכל שאר בהמה חיה ועוף יש להכשיר: אין המלאכה פוסלת אלא במי' שאובים בין שהם בכלים בין שהם בקרקע אבל לא במי מקוה או מעיין בעודם מחוברים: חמי האור נוטלים מהם לידים אפילו הן חמין שהיד סולדת פי' כל שכריסו של תינוק נכוה הימנו בהם: חמי טבריה יכול להטביל בהם את הידים אבל ליטול מהם בכלי לא ואם המשיך אותן בארץ דרך חריץ חוץ למקומן והפסיקן מהמעין הנובע חם אם יש בהם שיעור מקוה מטבילין בהם הידים ואם אין בהם שיעור מקוה לא ואם חריץ זה מימיו מחוברים למי המעין הנובע חם לרש"י והרשב"א אין מטבילין בו את הידים ולהר"ר יונה מטבילין בו את הידים: טעם פיסול חמי טבריה לנטילה מפני שהם מרים ואינם ראוים לשתיית הכלב אבל אם ימצאו מים חמין נובעין שהם ראוים לשתיית הכלב נוטלין מהם לידים: מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין הכלב יכול לשתות מהם פסולים לנטילת ידים אע"פ שכשרים למי מקוה לטבילה ואם הם עכורים מחמת טיט שנתערב בהם אם הכלב יכול לשתות מהם כשרים בין לנטילת ידים בין למקוה ואם אינו יכול לשתות מהם פסולים לשניהם: נוטלים ידים בכל דבר שתחלתו מן המים כגון יבחושים פי' תולעים אדומים או שומן דג ונראה דוקא אם רסקן דלא עדיף משלג וכו': מים שיש לו ספק אם נעשה בהם מלאכה או לאו או שיש לו ספק אם יש בהם כשיעור אם לאו או אם הם טמאים או טהורים או ספק אם נטל ידיו או לאו טהור וכל ספק טהרה בידים טהור טור ויש מי שאומר שעם כל זאת אם יש לו מים אחרים יטול ידיו ויוציא עצמו מן הספק: הגה מי שלא נטל ידיו ונגע במים לא נפסלו אותן מים לנטילה ולא מקרי מים טמאים אבל אסור לרחוץ ידיו ממים שנטל בהם חבירו כבר: תרומת הדשן סי' רנ"ט: השלג והברד והכפור והגליד פי' המים הנקפי' מרוב הקור והמלח אם ריסקן עד שיעשו מים נוטלין מהם וטובלין בהם אם יש בהם כשיעור עיין בי"ד סי' ר"א ס"ל יש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים אלא במים בלבד וי"א שהיין כשר לנטילת ידים בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים אלא שאסור לעשות כן לכתחלה כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנו לעילוי פירוש לשבח עד שקובע ברכה לעצמו וי"א דוקא יין לבן אבל אדום לא מרדכי פרק אלו דברים ויש מי שאומר שכל מי פירות ראוים לנטילת ידים בשעת הדחק: וכ"ש דמותר ליטול ידים בשעת הדחק בשכר או במי דבש המבושלין דעיקרן מים הגהות אשר"י: צריך שיהא במים רביעית והני מילי לאחד אבל לב' שבאו ליטול כאחד האחרון א"צ ואפילו בזה אחר זה ובלבד שלא יפסיק הקילוח כיצד היה רביעית מים בכלי ופשט אחד ידיו ואחר יוצק על ידיו ובא שני ופשט ידיו למטה ממנו סמוך ליד הראשון וקילוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנו ידי שניהם טהורות אע"פ שפיחת שיעור הרביעית כשהם מגיעים לידיו של שני ידיו טהורות מפני שהם באים משיורי טהרה ויש מתירים אפי' כשנוטלים זה אחר זה הואיל ובשעה שהתחיל הא' ליטול מהם היה בהם רביעית גם לשני זה עולים מפני שבאו משיורי טהרה ועל דרך זה נוטלים מחצי לוג לג' ולד' ומלוג לכמה בני אדם כ"ז שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידו ג' פעמים והוא הדין שיכולים להניח ד' וה' ידיהם זה בצד זה או זה על גב זה וליטול כאחד ובלבד שירפו ידיהם בענין שיגיעו המים לכל אחד: צריך שיהא רביעית מכונס במקום אחד שאם נטל משמינית וחזר ונטל משמינית ידיו טמאות כשהיו: רביעית שאמרו בין לידיו של גדול בין לידיו של קטן נטלו ב' בני אדם זה ידו אחת וזה ידו אחת ואח"כ חזר השני ונטל ידו השניה הרי אלו כג' ב"א לפיכך אם היה בכלי חצי לוג ידיו טהורות ואם לאו אין ידו השניה טהורה שאין נוטלין בפחות מחצי לוג יותר משני בני אדם:

2 פסחים פתח ↗

וְנָטַל סְפִיחֵי כְרוּב וְאָכַל וְנָתַן לִי, וְאָמַר לִי: בְּנִי, בְּפָנַי — אֱכוֹל, שֶׁלֹּא בְּפָנַי — לֹא תֹּאכַל. אֲנִי שֶׁרָאִיתִי אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי שֶׁאָכַל — כְּדַי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי לִסְמוֹךְ עָלָיו בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו. אַתָּה — בְּפָנַי אֱכוֹל, שֶׁלֹּא בְּפָנַי — לֹא תֹּאכַל.

1 במשנה השופך כו' חייב בנזקו. עי' בנ"י שכתב דאליבא דהלכתא אפי' בדאפקרינהו ומשמע בדבריו דהטעם דלא הוה מאונס והא דכ' לעיל דבמתכוין להשליך אע"ג דמחמת אונס חייב היינו כשהזיק בשעת נפילה וכמש"כ שם:

2 גמרא א"ל רב כו' והכא בהלכה וא"מ כן קמיפלגי כו'. הנה הרמב"ם בפי"ג מהל' נ"מ הי"ד השמיט הא דא"מ כן וכ' הכ"מ דסובר דזה דחויא בעלמא דפליגי בהל' וא"מ כן ר"ל אלא דפליגי בקנסו גופן אטו שבחן ורב כרשב"ג וכן רב אדא ב"א ע"כ כוותיה ס"ל ולהכי פסקינן כוותיה ולא כת"ק ומסתמא סבר דמורין כן נמי ועמש"כ בשו"ע או"ח סי' קס ולכן קושיות הלח"מ עליו אינו כלום רק דדברי הכ"מ תמוהים מצד אחר דהא ר"ה אמר משמיה דרב להדיא דהלכה ואמ"כ וזה ודאי דהלכה כרב נגד ראב"א וכמו שפסק הרמב"ם ברפ"ז דל"א צד תמות במקומה עומדת כרב נגד ראב"א וכ"פ הרא"ש כאן כרב דאמ"כ אך מטעם אחר ע"ש ול"נ ליישב פסק הרמב"ם כראב"א משום דעביד עובדא כשמעתי' וקי"ל מעשה רב והנך רואה שהרמב"ם פסק כמעשה נגד כללי דהלכתא והרא"ש והטור אחריו לא שבקי כללי דהלכתא משום מע"ר וכן הר"ן בפג"ה גבי פלוגתת רב ולוי בריחא. כתב ואי עובדא דרבא מפרזקיא כו' דמימרא דרבא כו' עדיפא לן וראיתי לחכם א' שנסתפק בזה ונ"ל דדבר זה יש להכריע מהא דאיתא בפסחים נא ב אני שראיתי את רשב"י שאכל כדי הוא רשב"י לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה בפני אכול של"ב לא תאכל ע"ש:

2 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

לֹא יוֹצִיא אָדָם תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים כְּדֵי שֶׁיָּדוּשׁוּ וְיַעֲשׂוּ לוֹ זֶבֶל. וְאִם הוֹצִיא קְנָסוּהוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ כְּהֶפְקֵר וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה מֵעֵת שֶׁנִּדּוֹשׁוּ וְהִשְׁבִּיחוּ. וְאִם קָדַם אָדָם וְזָכָה בָּהֶן מִשְּׁעַת הוֹצָאָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּהֶפְקֵר אִם הֻזַּק בָּהֶן אָדָם אוֹ בְּהֵמָה הֲרֵי זֶה הַמּוֹצִיא חַיָּב לְשַׁלֵּם:

« רש"ש על בבא קמא כ״ט ×¢×´× רש"ש על בבא קמא ל״א ×¢×´×‘ »