רש"ש על בבא קמא ע״ב

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על בבא קמא ע״א ע״ב רש"ש על בבא קמא ע״ג ע״ב »

1 בבא קמא פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: רֵישָׁא קָרֵינָא בֵּיהּ ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בְּאִיסּוּרָא, סֵיפָא לָא קָרֵינָא בַּיהּ ״וּטְבָחוֹ״ כּוּלּוֹ בְּאִיסּוּרָא.

2 תוספות פתח ↗

דאי ס"ד דאורייתא מכי שחיט בה כו' - משמע דאי הוה מדרבנן חשיב דמרה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה דאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב כיון דשחט פורתא אסרה אידך לא דמרה קטבח ואי דרבנן הוה חשיב שפיר דמרה ומיהו יש לדחות דתקרובת ע"ז אפי' לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפילו קידש בו. אין האשה מקודשת כדתנן בתוספתא דקדושין פ"ד המקדש ביין נסך ובע"ז בעורות לבובים כו' אע"פ שקדש בדמיהן אינה מקודשת. אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת לכך חשיב דמריה דבסוף האיש מקדש קדושין דף נח. קתני גבי חולין שנשחטו בעזרה רבי שמעון אומר מקודשת ופריך אלמא קסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כו' ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע"ז משום שחיטה שאין ראויה ואי איסור אכילה לא הויא אלא מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה דשבת למאן דאמר דרבנן וא"ל דאי אסור באכילה דאורייתא היינו על כרחך משום דהוקשו למת מהאי טעמא נמי תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה:

1 גמרא וטבחו כולו באיסורא. עי' לקמן עח ב איתיביה רבא לר"נ יכול כו' ת"ל וטבחו כולו בעינן וליכא:

2 תד"ה דאי ואי דרבנן הוי חשיב שפיר דמרא. ולע"ד י"ל דע"כ ל"א הכא דאי מדרבנן חשיב דמרא אלא כדי שלא יהא חוטא נשכר דרבנן לאחמורי אתו ולא להקל עי"ז לפטור החוטא והתם פריך שפיר משום דמוקמינן לה בטובח ע"י אחר דלא הוא החוטא דבכהת"כ אין שליח לד"ע:

« רש"ש על בבא קמא ע״א ע״ב רש"ש על בבא קמא ע״ג ע״ב »