רש"ש על בבא קמא ב׳

1 תד"ה לא הרי פי' אין קולתו כו' ואין פירושו כש"מ שבתלמוד לא ראי זה כו' אין חומרא כו'. תימה לי דהלא בסנהדרין סו איתא לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו כו' ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו כו' וכן בריש תו"כ ובמ"ר פ' נשא בסופה לא הרי דבור הסנה שהוא תחלה לדברות כו' לא הרי דבור הר סיני שהוא בכל ישראל כו' וע"כ פירושם כדהכא ונראה דכל לא ראי דבש"ס נוכל לפרש כן וצ"ע:

2 תד"ה ולא זו"ז בסופו. וק"ק דמשמע דהיו עונשין ממון מ"ה. לכאורה כאן לא רצה התנא ללמוד מק"ו רק כמו כל התולדות דקאמרה הגמרא לקמן עליהן מ"ש קרן כו' וכן בכולהו תולדות דשארי אבות וכן לרב באבנו סכינו כו' דיליף במה"צ משור ובור לקמן ג ב ובתוס' שם ולקמן ו' בפיסקא דהצד השוה יליף ג"כ כה"ג ובדף ה ב א"ר וכולהו כו' אתיא במה"צ והלא בשבת איתא נמי תולדות והיו עונשין עליהן סקילה כדלקמן והנה רש"י בסנהדרין עג כתב טעם דא"ע מה"ד משום דאדם דן ק"ו מעצמו אבל היקש לא ניתן לידרש מעצמו אמנם לדעת התוס' בסוכה לא דכה"מ אדם דן מעצמו לבד גז"ש ואפ"ה ע"י היקש עונשין ע"כ צריך לחלק מטעם אחר עי' כ"מ בפ"כ מהל' עדות ה"ב ועמש"כ לקמן כד ב בס"ד:

3 בא"ד ובמכילתא תניא כו'. כצ"ל:

4 בא"ד ומיהו בפרק הפרה כו'. והנה כיון דהש"ס שלנו סובר דעונשין ממון מה"ד ראוי לפסוק כן ותמיהני על פסקי התוס' שכ' דא"ע ממון מה"ד:

5 בתוי"ט ד"ה תשלומי נזק בסופו וה"ה היכא דשבחה כו' דניזק הוי נ"י. ותמוה דהא הלכה כר"י לקמן לד ב דל"ל לניזק אלא פלגא בשבחא:

6 רש"י ד"ה רביצה ורבצה עליהן כדי לשברן. לכאורה ה"נ דאפי' רבצה להנאתה כיון דלאו אורחה לרבוץ על כלים הוה תולדה דקרן כמו כלבא דאכיל אימרי רברבי לקמן טו ב וכתב שם הנ"י מכאן שמענו דכ"מ דלאו אורחיה אע"ג דיש הנאה להזיקו תולדה דקרן ושם לקמיה במתני' דה' תמין כתב לא לרבוץ לשברם וכ"מ לקמן טז פיסקא ולא לרבוץ דאמר ר"א ל"ש אלא פכין גדולים אבל קטנים אורחיה היא ואי במתכוין לשברם מאי שנא עי' לקמן מד תד"ה הכא נמי ופרש"י ז"ל י"ל דלמ"ד פ"נ ממונא פי' כן וע"ד פי' התוס' שם טו ב ד"ה והשתא והכריחו הא דאמר לקמן הני נמי כוונתן להזיק אבל הנ"י קשה ועי' לקמן מד ב דמשמע דזה פלוגתת ר"י ור"ש בניזקין שלא בכוונה:

7 רש"י ד"ה כתיב כי יגח דודאי כו' ובא עליו בכח אבל נגיפה כו' שמצאו עומד כו'. אולי יכוון דיגח הוא מלשון מגיח ממקומו שופטים כ ופי' שמשך עצמו השור ממקום רחוק שמכה אז בכח גדול משא"כ נגיפה שהוא לשון הכאה ממקום קרוב שאיננה בכח כ"כ:

8 רש"י ד"ה ואגב אורחיה דמשמע דנוחה היא הבהמה כו' משמיענו דשור המועד להרוג אה"ב כו'. לכאורה תמוה דמאי איריא משום דבהמה ל"ל מזלא הלא אף מועד לעכו"ם דא"ל מזלא א"מ לישראל כדתמה הש"ס לקמן מא ומועד לעכו"ם הוי מועד לישראל ואולי שיטתו כאן כהרמב"ם פ"י מהל' נ"מ ה"ג דמועד לעכו"ם או לטרפה הוה מועד לישראל שלם ובמועד לבהמה לא ס"ל כוותיה וכדתמה באמת הה"מ שם ע"ד הרמב"ם בזה ולולי פירושו יל"פ פה בנזקין לא במיתה:

9 בא"ד שמשלם אה"כ דמי נהרג. לכאורה באין הכרח פי' כמ"ד לקמן ספ"ב דפדיון נפשו דמי ניזק:

10 תד"ה ומילתא אבל נגח שור וחמור וגמל כו'. מדשבקי לאדם למחשביה בתוכם כבקודם דהיתה רבותא טפי ועמש"כ בחדושי להרמב"ם פ"י מהל' נ"מ ה"ג בס"ד משמע דבהאי גוונא ה"ל מועד גם לאדם ואולי לשון מועד לאדם דחקם דמשמע דבאמת הוה מועד לאדם אבל הנ"י לקמן שם בשם הרמ"ה חולק בזה וע"ש בהג"ה: