1מפני הפסד אוכלין. שבמעיו ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל:2אלא בסם. דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנין:3אבל ביד. להכניס ידו לתוך גרונו עד שיקיא מותר:4לפופי ינוקא. כמו שעושין לקטן שיתיישבו איבריו ולא יתעקם:5בחומרי שדרה. חוליות של שדרה ואחר זמן קא מיירי דאי ביום שנולד הא אמרינן בסוף מפנין דף קכט: כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת:6הלכה מחזירין את השבר. סבר ליה לשמואל מחזירין תנן:7סליקו להו חבית.8ובלבד שלא יאמר הלויני. מפרש טעמא בגמרא:9שחל להיות בשבת. ולא נזכר מערב שבת לקנות:10לאחר יום טוב. ליום השלישי:11גמ' הלויני אתי למכתב. פי' משום דהלויני לזמן מרובה משמע דקיימא לן במסכת מכות דף ג: סתם הלואה שלשים יום ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי לפלוני כדי שלא ישכח וכך פרש"י ז"ל:12ושמעינן מינה לפי פירושו ז"ל דשאלה אין לה זמן אלא כל זמן שהמשאיל רוצה ליטול את שלו נוטלו לפיכך הצריכוהו לומר כך השאילני שאע"פ שאינו חוזר בעין וכל שאינו חוזר בעין לא שייך ביה שאלה אלא לשון הלואה ה"ק ליה הריני מחזירו לך כל זמן שתרצה כדינה של שאלה. וא"ת והא אמרינן בפרק התכלת דף מד. טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית אלמא סתם שאלה נמי שלשים יום יש לומר התם היינו טעמא לפי שדרך המשאילין להשאיל כליהם בפירוש עד ל' יום ולפיכך כל הזמן הזה אע"פ שאינו מטיל בה ציצית לא אתו למחשדיה דמימר אמרי טלית שאולה היא ובתר הכי איכא חשדא אבל לעולם משאיל סתם תובע מה שהשאיל אפילו בתוך שלשים יום:13אבל ר"ת ז"ל ורב בעל העטור ז"ל סוברים דסתם שאלה נמי שלשים יום ומוכחי' לה מההיא דהתכלת ודאמרינן הכא הלויני אתי למיכתב השאילני לא אתי למכתב ה"ק שאלה כיון שהיא חוזרת בעינה מדכר דכיר ולא אתי למכתב אבל הלואה שאינה חוזרת בעינה חייש שמא ישכח ואתי למכתב והכא נמי אע"ג דלא הדרה בעינה כיון דה"ל למימר הלויני ואמר לו השאילני מינכרא ליה מילתא ולא אתי למכתב אבל לעולם כשם שסתם הלואה שלשים יום סתם שאלה נמי שלשים יום ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר ויש להן הוכחה בגמרא כמו שכתבתי בחידושי וכתבו בתוס' שבלשון לעז שאין חלוק בין השאילני להלויני צריך שיאמר תן לי וכיוצא בו:14איתמר הלואת יו"ט רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע. בב"ד שאין ב"ד נזקקין לה לעולם. ומפרשינן טעמא בגמ' דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למכתב:15רבא אמר ניתנה ליתבע. דאי אמרת לא ניתנה ליתבע לא יהיב ליה ואתי לאימנועי משמחת יום טוב והרב אלפסי ז"ל לא הכריע בהלכות כדברי מי אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפרק ד' מהלכות יום טוב כמאן דאמר ניתנה ליתבע וכי תימא א"כ למה להו לרב אויא ולרבה בר אבוה למשקל משכונא ואיערומי איכא למימר דאינהו מחמרי אנפשייהו אי נמי משום חששא דבית דין טועין:16ומכל מקום אפילו לדברי מי שפוסק דלא ניתנה ליתבע אי תפיס מלוה לא מפקי' מיניה כי הא דרבה בר עולא דמערים ושקיל מיניה ועוד דאנן לא ניתנה ליתבע קאמרינן כלומר בב"ד אבל בין דידיה לדידיה תבע ואי תפיס תפיס ולא עוד אלא דאי אזיל אידך ותפיס מידי מיניה דמלוה מפקינן מיניה דלוה ויהבינן ליה למלוה דהשתא לאו הלואת יו"ט מגבי' אלא גזלה דמפקינן ומיהו היכא דלא תפס מלוה זוזי אלא משכון והדר לוה ותפיס ההוא משכון גופיה לא מפקינן מיניה דהא לא קנייה מלוה לגמרי וכי הדר תפיס ליה לוה דידיה קא תפיס הלכך אי מפקינן ליה מיד לוה הלואת יו"ט הוא דקא מגבינן:17ודאמרי' בגמרא גבי יו"ט של ראש השנה אם היה החדש מעובר דאמרי' עלה שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא כתב הרשב"א ז"ל מכאן נראה לי ללמוד דלכ"ע ביו"ט שני דרבנן ניתנה ליתבע ואינה ראיה אצלי דשאני הכא שנהגו בראשון קדש בטעות אבל לדידן דעבדינן תרי יומי מתקנתא אפשר דאפילו הלואת יו"ט שני לא ניתנה ליתבע:18מתני' מונה אדם וכו' פרפרותיו. מיני מגדים ומעדנים:19אבל לא מן הכתב. אם כתב מערב שבת כך וכך אורחים זימנתי היום כדי שלא ישכחם לא יקרא באותו כתב בשבת ובגמרא מפרש טעמא:20ומפיס. לשון פייס מטיל פייס לחלק מי מגיע כל מנה ומנה:21ובלבד שלא יכוין לעשות וכו'. דבעינן שיהו המנות שוות ולא אחת גדולה ואחת קטנה שהזוכה בגדולה ע"פ הגורל יטלנה והמתחייב בקטנה ע"פ הגורל יטלנה ובגמרא מפרש טעמא:22חלשים. גורלות:23על הקדשים. בין הכהנים:24אבל לא על המנות. בגמרא מפרש טעמא:25וכתבו בתוספות דלא אסרו למנות את אורחיו מתוך הכתב אלא בקורא בפיו דומיא דמונה בפיו דקתני אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר דהא איכא היכרא. והרב רבינו יונה ז"ל כתב דאפ"ה אסור דהא ההיא ברייתא דמייתינן בשלהי שמעתין דקתני כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת תני בה בתוספתא אסור להסתכל בו:26גמ' מ"ט. אמרי' אבל לא מן הכתב:27שמא ימחוק. האורחים מן הכתב כשיראה שלא הכין להם כל צרכיהם יתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מהן מן הכתב כדי שלא יקראם השמש:28דכתיבי אכותלי. דכתיב מניינים בדיו ובכותל:29ומידלי. שאינו מגיע שם למחוק:
