ר"ן על שבת ל״ט

1 ולא בלחיים. דאמרי' בפ"ק דעירובין לחי רחבו שלשה ולא קיי"ל הכי אלא כת"ק דאמר כל שהוא:

2 הלכך נקטינן דמי מלח מרובים אסורין אבל מי מלח מועטין לצורך טבול אותה סעודה שרי ומיהו אפילו מועטין כל היכא דאיכא תרי תלתי מלחא אסור וכדאמר אביי בסמוך:

3 אין עושין מי מלח עזין. דהיינו כל שהביצה צפה בהן שכח המלח מעכבה מלשקוע:

4 אין מולחין צנון וביצה. ג' וד' חתיכות יחד שהמלח הוא מעבדן ונעשו קשין והוי תקון:

5 פוגלא. צנון:

6 פשרי פשרי. תלי תלים גבוהים עגול על עגול:

7 מימלח לא מלחנא. שתים יחד:

8 טבולי. בשעת אכילה מטבילנא במלח ואכילנא:

9 יין בתוך העין. דעמיץ ופתח אסור דמוכחא מילתא דלרפואה קא עביד:

10 על גבי העין מותר. דאמרינן דלרחיצה בעלמא עביד:

11 רוק תפל. שלא טעם כלום משניעור משנתו אפילו על גב העין אסור דמוכחא מילתא דלרפואה היא ולא לרחיצה להכי נקט רוק תפל לפי שהוא חזק ומרפא:

12 שורה אדם קילורין מע"ש ונותן על גבי עיניו. דלדידיה כיון דאצרכוה לשרותה מערב שבת איכא היכרא וליכא למגזר ומאן דחזי נמי סבר דלרחיצה בעלמא היא דסבור שהוא יין:

13 כולי האי. ודאי לא שרא דמוכחא מילתא:

14 טיפת צונן. לתת בעיניו:

15 ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית. נמי מאירה את העינים:

16 הוא היה אומר. רבי מונא:

17 יד לעין. קודם שנטל ידיו:

18 תיקצץ. נוח לו שתיקצץ שרוח רעה שורה על הידים ומסמאתו וכן כולם:

19 לחיסודא. ריבדא דכוסילתא:

20 לפי טבעת. נקב הרעי שעגול כטבעת:

21 תקצץ. ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה:

22 לגיגית. שמטילין בה שכר:

23 תקצץ. ולא תגע בה קודם נטילה:

24 יד לעין. קודם נטילה מסמאת את העין יד לאוזן מחרשת:

25 יד לפה או לחוטם מעלה פוליפוס. ריח החוטם וריח הפה יד לאמה דנקט לאו לענין נטילת שחרית נקט לה אלא מפני שמביאתו לידי קרי ובמסכת נדה דף יג. נמי אמרינן בה תיקצץ משום האי טעמא ומשום דתני בה נמי לטותא דתקצץ תני גבי הנך:

26 תנן התם בנדה. פ' כל היד דף יג.:

27 המרבה לבדוק בנשים. שבודקת תמיד שמא ראתה דם:

28 משובחת. דליכא למיחש להרהור דנשים לאו בנות הרגשה נינהו כדמפרש ואזיל:

29 ובאנשים. שבודק תמיד באמתו שמא יצא קרי ממנו:

30 תקצץ. שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה ומוציא שכבת זרע לבטלה:

31 אנשים דבני הרגשה נינהו. שמזדעזעין איבריו כשמתחמם ורואה קרי:

32 כי קתני מרבה אנשים. משום נשים נקט מרבה דאשה המרבה לבדוק עצמה משובחת אבל תקצץ דאנשים בחדא זימנא נמי:

33 לענין זוב. שיוצא ממנו ורוצה לבדוק כדי למנות ראיותיו שתים לטומאה וג' לקרבן. זוב דומה למי בצק של שעורים ובא מבשר המת ושכבת זרע בא מבשר החי וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת:

34 בצרור. דבר קשה שאינו מחמם:

35 במטלית עבה. קשה היא ואינה מחממתו:

36 כאילו מביא מבול לעולם. שעבירה זו היתה בידם דכתיב כי השחית כל בשר וגו' ואמר מר ברותחין קלקלו ברותחין נדונו:

37 ניצוצות ניתזין. כשאינו אוחז באמה אינו מטיל למרחוק כסריס שאין מימי רגליו עושין כיפה:

38 איסורא. אסור לאחוז אפילו מוציא לעז כדקתני מוטב שיוציא לעז:

39 תקנתא. ישתין על העפר תיחוח דמשמע דאי ליכא הכי יאחז באמה:

40 הנחמים באלים. שמתחממים בעצי אילנות במדורות גדולות כלומר בעלי הנאות:

41 באלים. כמו תחת האלה בראשית לה:

42 דשף ויתיב. שנעשה מעפר ארץ ישראל:

43 במלכות נהרדעא. משום שנא' תהילים ק״ב:ט״ו כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו:

44 אחוז באמה. כדי שלא יפלו מים על הגג:

45 עשאוה. להא דרב יהודה:

46 כבולשת. חיל שמחפשים ובוזזים כדמתרגמינן ויחפש ובלש:

47 דליליא. ומתירא שמא יפול:

48 דרביה. שמואל:

49 דשכינה. ששורה בבהכ"נ:

50 אימתא דמריה. קודשא בריך הוא ואפי' במקום אחר שרי נמי לדידיה:

51 עטרה. היא שפה גדולה וגבוהה המקפת את ראש הגיד:

52 אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. פי' רת"ם ז"ל דלאו למימרא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי לנדותו קאמר דכי האי לישנא אמרינן בפ"ק דקידושין דף כח.הקורא לחברו עבד יהא בנדוי ואמרינן עלה ההוא שמותי משמתינן ליה אלמא האי לישנא הכי משמע דמשמתינן ליה ולא שיהא בנדוי מאליו וכי האי לישנא נמי אמרינן בפ"ק דנדרים דף ז: השומע הזכרת השם מפי חבירו חייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי ובודאי דלא הוה בנדוי ממילא שאי אפשר שיהא יותר חמור השומע ושותק מהמזכיר עצמו שאינו בנדוי מאליו עד שינדהו אלא ודאי לישנא דיהא בנדוי היינו לומר שראוי לנדותו והיינו דפרכינן הכא ולימא אסור כלומר ובהכי משמע שראוי לנדותו שכך הוא המדה בכל האיסורים שהעובר עליהן ראוי לנדותו ופרקינן דנקט כי האי לישנא לאשמועינן שאיסורו יותר מפני שמגרה יצה"ר בעצמו:

53 וירע. אלמא מיקרי רע וכתיב לא יגורך רע לא יגור עמך רע:

54 ביד. מוציא שכבת זרע לבטלה:

55 כספחת. דכתיב בגרים ישעיהו י״ד:א׳ ונספחו על בית יעקב לשון ספחת שקשין לישראל כספחת לפי שאינן בקיאין במצות ומביאין פורענות ועוד שלומדין ישראל ממעשיהן:

56 בני סקילה נינהו. והיכי אמרת מעכבין את המשיח ותו לא והלא בסקילה הן נידונין כדאיתא בסנהדרין דף נג.:

57 דרך איברים. היינו שכבת זרע לבטלה:

58 דנסבי קטנות. והוא ראוי להוליד ונמצא מבטל פריה ורביה כל ימי קטנותה:

59 נשמות שבגוף. פרש"י ז"ל אוצר יש למעלה וגוף שמו ושם כל הנפשות שעתידין להולד עד שיבוא המשיח:

60 כי רוח. ו שרוחות שלפני שגזרתי להיות נולדים קודם לפני יעטוף מעכב הגאולה דקרא בגאולה משתעי ישעיהו נ״ז:ט״ז כי לא לעולם אריב וגו' ונשמות אני עשיתי יעטוף ומסיפיה לרישיה מדריש יעטוף כמו בראשית ל העטופים ללבן:

61 עין שמרדה. שרוצה לצאת כאדם שמורד ויוצא:

62 אבל משחק ואיתויי דרך רה"ר לא. דקס"ד דלאו סכנת נפשו' הוא אלא סכנת עורון:

63 אפי' משחק ואיתויי וכו'. מפרש טעמא בגמ' משום דשורייני דעינא בליבא תלו ואיתא סכנת נפש:

64 ומהא שמעינן דמשום סכנת אבר אחד אין מחללין את השבת אלא אם כן יש בדבר סכנת מיתה דטעמא דשורייני דעינא בליבא תלו הא לאו הכי משום סכנת עוקץ לא ומשום סכנת עורון בלחוד אין מחללין את השבת ושמעינן נמי מהא דכל היכא דאיכא סכנת אבר אע"פ שאין מתירין בו מלאכות של תורה מלאכות של דברי סופרים מתירין בו אפילו ע"י ישראל שהרי אפילו היכא דשחיק סממנין מאתמול שבות של דבריהם יש בו גזירה משום שחיקת סממנין ואפ"ה שרי ליה ע"י ישראל והיינו נמי דאמרינן לקמן בסוף חבית דף קמח. הלכה מחזירין את השבר בשבת וכיון שאנו מתירין שבות ע"י ישראל כ"ש אמירה לנכרי במלאכה גמורה שיותר הוא חמור שבות ע"י ישראל ממלאכה גמורה ע"י נכרי וכמו שיתבאר בס"ד ומיהו כי שרינן אפי' שבות ע"י ישראל ה"מ היכא דאיכא סכנת אבר אבל חולה שאין בו סכנת נפש ולא סכנת אבר נהי דשרי ביה מלאכה גמורה ע"י נכרי וכדאמרינן בפ' מפנין דף קכט. צרכי חולה נעשית ע"י נכרי בשבת אין מתירין לו ע"י ישראל אפילו שבות של דבריהם וראיה לדבר מדאמרינן בפ' יו"ט שחל דף כב. אמימר שרא למיכחל עינא מנכרי בשבת א"ל רב אשי מאי דעתיך דאמר רב עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה עושין ע"י נכרי בשבת ה"מ היכא דלא קא מסייע בהדיה ומר הא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח ומשני מסייע אין בו ממש והרי איסורו של כוחל אינו אלא מדרבנן כדאיתא בפרק המצניע דף צד: ואפילו הכי לא שריא אלא ע"י נכרי היכא דליכא אפילו סכנת אבר אלמא דחולה שאין בו סכנת אבר אין צרכיו נעשין אלא ע"י נכרי אבל לא ע"י ישראל כלל ומסתברא דכי שרינן להו לומר על ידי נכרי ה"מ בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב אבל במיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא ולא עוד אלא אפילו דברים שהם מותרין לבריאים אסורין לו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוין וזו היא ששנינו דף קיא. החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין דף כח. דאפילו היכא דכייבי ליה טובא חושש קא קרי ליה לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא:

65 ונמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין ע"י גדולי ישראל אין בו סכנת נפש אלא סכנת אבר צרכיו במלאכות דאורייתא נעשין על ידי נכרי ובשל דבריהם אפי' ע"י ישראל אין בו אפי' סכנת אבר אלא חולי בעלמא צרכיו נעשין על ידי נכרי ואפי' במלאכות של תורה אבל לא ע"י ישראל אפילו בשל דבריהם. מיחוש בעלמא כגון חושש בשיניו וכיוצא בו אין מתירין לו כלום ולא עוד אלא אפילו דברים המותרין לבריא אסורין לו כל שמעשיו מוכיחין שהוא מתכוין לרפואה זהו דעת הרמב"ן ז"ל בדברים הללו בספר תורת האדם:

66 ההיא אמתא וכו' כגון מאי. על איזה חולי של עין מחללין:

67 רירא. זולג ריר תמיד:

68 דיצא. שנוקב בו הצער כמו מחט מלשון חולין דף צג: דץ ביה:

69 דמא. שיש דם בעין:

70 דמעתא. מדמעת תמיד:

71 קדחה. לשון שריפה כדכתיב דברים ל״ב:כ״ב כי אש קדחה באפי:

72 ותחלת אוכלא. תחלת החולי:

73 סוף אוכלא ופצוחי עינא. שקרוב להתרפאות הוא ואינו כוחל אלא להאיר מאור עיניו: