ר"ן על שבת א׳

1 יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות בשבת ובגמרא מפרש דהכנסות נמי קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות:

2 שתים שהן ארבע בפנים. לאותן העומדים בפנים. שתים מן התורה הוצאה והכנסה דבעל הבית ובפ' הזורק דף צו: נפקא לן מויצו משה ויעבירו קול וגו' לא תפיקו מרשות היחיד להביא נדבה למחנה לויה ויום שבת היה כדיליף התם ואמרינן התם אשכחן הוצאה הכנסה מנא לן סברא היא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי ועל שתים אלו חייב חטאת על שגגתן ועל זדונן כרת ועל התראתן מיתה ככל מלאכות שבת:

3 שהן ארבע. ומדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה ואם עשה פטור ולקמן מפרש לה ואזיל:

4 ושתים שהן ד' בחוץ. לאותו העומד בחוץ:

5 שתים מן התורה. הוצאה והכנסה דעני וב' מדבריהם כשהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח לכתחלה אסור ואם עשה פטור אבל אסור כדיליף בגמ' דף צב: שנים שעשאוה פטורין:

6 פשט העני את ידו וחפץ בתוכה והשתא מפרש שתים דבחוץ ופתח לפרושי מהיכא דסליק מינה וליכא קפידא במילתא כדאמרינן בריש נדרים דף ג. דזמנין מפרש תנא ברישא מאי דפתח ביה וזימנין מאי דסליק מיניה:

7 ונתן לתוך ידו וכו'. דעביד עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד:

8 או שנטל מתוכה והוציא. והניח ברשות הרבים דעבד ליה עקירה והנחה:

9 העני חייב. שעשה מלאכה שלימה והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ:

10 ובעל הבית פטור. פטור לגמרי דאף לכתחלה מותר דהא לאו מידי עביד והכי מפרש בגמרא:

11 ומקשו הכא היאך מותר לכתחלה והא איכא משום לפני עור לא תתן מכשול וכי תימא כיון דבלאו בעה"ב יכול הוא ליטול ולהניח בקרקע לית ביה משום לפני עור כדמוכח בפ"ק דע"ז דף ו: דאוקימנא ההיא דלא יושיט כוס יין לנזיר דמתסר משום לפני עור כגון דקאי בתרי עברי נהרא שאי אפשר לו לנזיר לשתות יין אלא על ידו משמע הא לאו הכי שרי ליתא דאין ודאי דבלאו הכי ליכא איסורא דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור ואיך יסייענו בידים ואפילו תימא דכי קתני פטור דהיינו פטור ומותר כדכתבינן כגון דהעני הוי נכרי דלא שייך ביה לפני עור לא תתן מכשול והא דקתני העני חייב סימנא בעלמא אם היה ישראל חייב אפ"ה איסורא דרבנן איכא דהא תניא בסוף פרקין דף יט. דנותנין מזונות לפני הנכרי בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו משמע דדוקא כשהנכרי בחצר אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו בפנים משמע דאסור דנראה כנותן לו ע"מ להוציא וי"ל לעולם בנכרי ומיירי כגון שהחפץ של נכרי שאפי' מכניס ומוציא כל היום כולו אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של ישראל כל זה פלפלו בתוס' וכתבתיו להתלמד בו ומיהו עיקר קושיא ליתא דאפי' בתרוייהו ישראלים מתוקמא מתני' דכי אמרי' בגמ' דהאי פטור פטור ומותר הוא מצד איסור שבת קאמרינן ולא דייקי' באיסור דלפני עור ובלתא דידיה מיירי:

12 פשט בעה"ב את ידו וכו' בעה"ב חייב. הרי שתים מן התורה בפנים:

13 והעני פטור. פטור ומותר כמו שפירשתי למעלה:

14 פשט העני וכו'. דעביד ליה עקירה:

15 ונטל בעה"ב מתוכה. והניחה בפנים דעביד ליה בעה"ב הנחה :

16 או שנתן לתוכה. דעביד ליה עקירה:

17 והוציא. העני והניח בחוץ:

18 שניהם פטורין. שלא עשה האחד מלאכה שלימה אבל אסורין לעשות כן לכתחלה שמא יבואו לעשות כל אחד מלאכה שלימה הרי שתים מדבריהם אחד לעני בחוץ ואחד לבעל הבית בפנים וכי תימא שתים הם לכל אחד ואחד עקירה לעני ועקירה לבעל הבית הנחה לעני והנחה לבעל הבית בגמרא פריך לה ומשני דף ג. פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב פטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת לא חשיב ונחלקו בפירושה שרש"י ז"ל פירש דפטורין דאתי בהו לידי חיוב חטאת היינו עקירות שהן תחלת המלאכות דאיכא למיגזר שמא יגמרנה אבל הנחות לא קא חשיב ואחרים פירשו אדרבה הנחות קא חשיב דהנחה היא דמייתי בעלמא לידי חיוב חטאת והיינו חידושיה דתנא דאשמועינן שהוא פטור אע"פ שעל ידו נגמרה המלאכה אבל עקירות לא קא חשיב דפשיטא דפטור דלאו מידי קא עביד וזה נראה עיקר בגמרא:

19 ומקשו הכא למה התחיל תנא ביציאות הא מתניתין דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת דתנן בפרק כלל גדול דף עג. הוה ליה למתני ברישא ואילו התם קתני הוצאה לבסוף והיכי אקדמה הכא י"ל דתנא בעי למנקט סדורא בדברים האסורים בערב שבת ובתר הכי בשבת עצמה כדקתני דף יא. לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ובתר הכי תנא במה מדליקין שהוא יותר סמוך לכשתחשך והדר תני במה טומנין לפי שאפילו ספק חשיכה ספק אינו חשיכה שאין מדליקין את הנרות טומנין את החמין והדר תנא כללא דיומא גופיה וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא חייט במחטו הוצרך לשנות בתחלה שההוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דידה הוא דגזרינן ערב שבת עם חשיכה ואע"פ ששנה שם ולא יקרא לאור הנר דף יז: ואין שורין דיו ולא הקדים לשנות אבות מלאכות שלהן הנהו אגב גררא דלא יצא החייט במחטו נקטינהו לומר שכשם שגזרו שלא יצא החייט כך גזרו בהם והיינו נמי שהתחיל לשנות דף ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה אע"פ שאינו מאיסורי שבת כלל לפי שהוא יותר מבעוד יום וסמך לו ענין לא יצא החייט במחטו:

20 גמ' הטעינו חבירו. שהיה גופו ברה"י והטעינו חבירו דאיהו לא עקר מידי:

21 אוכלין ומשקין. אורחא דמלתא נקט דבר הצריך לשבת דדרך בני אדם להתעסק בהם בשבת:

22 עקירת גופו. שעקר רגליו מן הבית לאחר שנטען:

23 ואינו דומה לידו. כדתנן פשט העני את ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה דפטר ביה תנא דמתני' אף לעני שהוציאה:

24 ידו לא נח. על גבי קרקע הילכך כי הוציאה לא עקר מידי:

25 גופו נח. על גבי קרקע והויא עקירה:

26 ומקשו הכא אי משום ידו לא נח פטרת ליה לעני כי נתן לתוך ידו של בעל הבית או נטל מתוכה נמי ליפטר דליכא עקירה והנחה יש לומר דלא אמרינן ידו לא נח אלא כשגופו ברשות אחד וידו ברשות אחר אבל כשגופו וידו עומדים ברשות אחד כיון דגופו נח ידו נמי כמאן דניחא דמי :

27 והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה וליכא גמרא גמירי לה הכי דכל דלית ביה ארבעה על ארבעה לא מקרי עקירה והנחה מיהו דוקא ברשות הרבים א"נ ברשות היחיד לענין אדם שעומד שם שאינו רשות היחיד עצמה אבל ברשות היחיד עצמה כקנה נעוץ ברשות היחיד לא בעינן מקום ארבעה אלא אפילו מעל גבי משהו וכדאמר רב הונא לקמן דף ז: נעץ קנה ברשות היחיד וכו' וכמו שאכתוב עליו בס"ד:

28 ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. ואם תאמר למה לן האי טעמא תיפוק ליה דמחשבתו משויא ליה מקום כדאמרינן בפרק בתרא דעירובין דף צט. אמר רב יוסף השתין ורק חייב חטאת ופרכינן והא בעינן מקום ד' וליכא ומשני מחשבתו משויא ליה מקום דאי לא תימא הכי הא דאמר רבא זרק בפי הכלב או בפי הכבשן וכו' תירץ רבינו תם ז"ל דכי אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכא דלא ניחא ליה בענין אחר אלא בענין זה כמו השתין ורק שאינו יכול להשתין ולרוק בענין אחר וכן זרק בפי הכלב או בפי הכבשן שרוצה שיאכלנו הכלב או שישרף העץ בכבשן אבל הכא דאינו חושש אם יקבלנו בידו או בכנף בגדו ליכא למימר מחשבתו משויא ליה מקום:

29 ומקשו הכא דבעינן ברשות הרבים הנחה על מקום ארבעה היכי דמי אי למטה מג' לא צריך דכל פחות משלשה כקרקע דמי וכדאמרינן בגמרא דף ה. בשלשל ידו למטה מג' וקבלה ואי למעלה מג' ולמטה מעשרה כרמלית הוי ופטור ואי למעלה מעשרה רשות היחיד הוא ותירץ הראב"ד ז"ל משכחת לה בבעלי חיים גבוהים מג' שעומדים ברה"ר שאין חולקין רשות לעצמן אי נמי בעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו דהוי כרה"ר כדאמר לקמן דף ח. ואי דאית ליה ארבעה מיהת מיחייב ואי לא פטור וזה שלא כדעת רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל שכתבו דעמוד תשעה ורבים מכתפים עליו אפילו בשאינו רחב ד' מיירי כדבעינן למכתב קמן בס"ד:

30 תניא היתה ידו מלאה פירות וכו' אסור להחזירה לחצר אחרת. כדמשני ואזיל אפי' אותה חצר אחרת היא שלו אי נמי של אדם אחר ועירבו:

31 התם לא אתעבידא מחשבתו. שנתכוין לפנותם מחצרו ולא נתקיימה הילכך לא גזור אבל חצר אחרת נתקיימה מחשבתו וגזרינן דילמא מפיק לה זימנא אחריתי ושדי להו להנך פירי ברה"ר ובגמ' מוכח דדוקא בשוגג הוא דשרי לאותה חצר אבל במזיד אפי' לאותה חצר אסור ולפי שיטת רש"י ז"ל בגמרא בין שהוציא ידו מבעוד יום בין שהוציאה משחשכה כל שהוציאה במזיד אפי' לאותה חצר אסור להחזירה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שבת דאף על גב דאמרינן בסמוך דהדביק פת בתנור במזיד התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה והכא נמי הוה לן למשרי להחזירה לאותה חצר אפי' הוציאה במזיד כדי שלא יפלו הפירות מידו ויבא לידי איסור סקילה ליתא דלא דמי דאילו בההיא דהדביק פת בתנור אי לא שרינן ליה לרדותה על כרחין אתי לידי חיוב סקילה שעל כרחו תגמר אפיית הפת אבל הכא אי בעי נקיט להו לפירי בידיה ולא רמי להו לרה"ר הילכך לא דמיין אבל בתוספות סוברין דמזיד דהכא כמזיד דהתם דה"נ מילתא דלא שכיחא היא דכולי יומא לינקוט פירות בידיה הילכך במזיד דהכא ודהתם כל שלא נתקיימה מחשבתו דהיינו אותה חצר דהכא ורדייה דהתם שהוא מוציא הפת מן התנור קודם שתאפה ולא נתקיימה מחשבתו שרי ומאי דמשמע הכא דבמזיד אפילו לאותה חצר אסור כגון שהוציא ידו מבעוד יום שאי אפשר לו לבא לידי חיוב סקילה:

32 אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור וכו' התירו לו לרדותה. אע"ג דרדיית הפת אסורה היא מדבריהם התירו לו שירדנה קודם שתאפה כדי שלא יתחייב סקילה משום אופה שהוא אב מלאכה וכתב הגאון ז"ל הא מילתא מקשו בה רבנן וכו' כדכתיב בהלכות וכתב עליו הרז"ה ז"ל אין לקושיא זאת לא טעם ולא ריח שאילו היתה מלאכה היאך היינו דוחים מלאכה מפני מלאכה אלא ודאי מפני שאינה מלאכה אלא חכמה הוצרכו להתירה ולא היה דבר זה כדאי לכתבו אלו דבריו ז"ל והרמב"ן ז"ל למד עליו זכות בספר מלחמותיו ולפי שאיני מסכים בכל מה שכתב הוא ז"ל איני כותב דבריו שלא להאריך ואכתוב דעתי שהוא מקצתו כדבריו הנך רבנן הכי פרכי ודאי רדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו ותנא דבי שמואל דאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה לאו לאפוקינהו ממלאכה דאורייתא קאמר דהא לא אצטריכא ליה דכולהו מלאכות ממשכן ילפינן להו ורדיית הפת לא הוית במשכן וכדאמרינן בפרק כלל גדול דף עד: שבק תנא דידן בשול סמנים דהואי במשכן ונקיט אופה בתמיה אלמא דאפיית הפת לא הוית במשכן ותקיעת שופר נמי לא אשכחן לה במשכן ולמפטר מאי דלא הוי במשכן לא צריך מיעוטא אדרבה לחיובי צריכינן דתיהוי במשכן אלא ודאי תנא דבי שמואל הכי קאמר כיון שהכתוב אמר כל מלאכת עבודה דמשמע מלאכה גמורה אף חכמים בשבותין שלהם לא אסרו מה שהוא חכמה ואינה מלאכה דאי לא תימא הכי מאי קא מקשינן לקמן בפרק כל כתבי דף קיז: אברייתא דקתני דשכח פת בתנור מציל מזון שלש סעודות וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין דפרכינן עלה מדתני דבי שמואל נימא נהי דאיסורא דאורייתא ליכא שבות דרבנן מיהא איכא והתם נמי לא משנינן הכי אלא דאמרינן כל מה דאפשר לשנויי משנינן ובודאי שזה הלשון מוכיח מתוכו דרדיית הפת לאו שבות גמור הוא ועוד דמשמע מיניה נמי דאם אפשר לשנויי בסכין משנינן ואי לא עבדינן במרדה דכי האי לישנא גופיה אמרינן בפ' מפנין דף קכח: רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן התם ודאי אי לא אפשר בשערה מביאה בידה וה"נ דכוותה וכיון שכן מאי קאמרינן הכא קודם שיבא לידי איסור סקילה דהא רדייה לאו שבות היא אלא עובדין דחול היא א"א לשנויי משנינן ואי לא אפשר עביד ליה כדבעי' זו היא קושי' הראשונים ז"ל ופריק לה הריא"ף ז"ל דנהי דודאי הכי הוא דרדיי' הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו מיהו לעובדין דחול לא דמו ולא שרינן אלא לכבוד שבת כי התם א"נ כדי שלא יבא לידי איסור סקילה כי הכא והתם א"א לשנויי משנינן ואי לא אפשר רודה במרדה וכי אמרי' נמי דכי אפשר לשנויי משנינן ה"מ היכא שנאפה הפת באיסור דהתם בשכח הפת בתנור עסקינן שהשההו שם באיסור מפני שלא עמד שם כ"כ מבעוד יום שיקרמו פניה הא אילו עמד שם כל כך נראה דשרי כדתנן לקמן בפירקין דף יט: אין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה וכו' אלא כדי שיקרמו פניה דמשמע הא כדי שיקרמו פניה נותנין בכי האי גוונא כיון דלא עבד איסורא וצורך שבת הוא רודה כדרכו דלא אשכחן דנבעי שנוי אלא בשכח פת בתנור דעבד איסורא וכן נראה לי מדברי הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות שבת וטעמא דמילתא משום דרדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו אלא עובדין דחול בעלמא וכל היכא דלא עבד איסורא ואיכא צורך היום שרו כי אורחייהו. והיינו נמי דאמרינן בפרק בתרא דראש השנה דף לב: גבי תקיעת שופר דמתעסקין עם התינוקות כדי שילמדו ואפילו בשבת ואי הוו שבות גמור לא שרינן ליה במקום מצוה דבשופר גופיה אמרינן שם אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה אלא ודאי מפני שאינו שבות גמור כל שהוא צורך היום מותר כדרכו וכל שאין בו צורך היום אסור אפילו בשינוי וכל שיש בו צורך היום ונעשה באיסור כי ההיא דשכח פת בתנור דבפרק כל כתבי וכן נמי ליכא צורך היום אלא דאיכא למיחש שלא יבא לידי איסור סקילה אם אפשר לשנויי משנינן ואי לא אפשר עביד כי אורחיה זהו הדרך הנכון בעיני בדברים הללו ואין זה דרך הרמב"ן ז"ל שהוא אוסר לרדות במרדה אפי' הדביק פת בתנור מבעוד יום בהיתר שיש שהות ביום כדי שיקרמו פניה: