ר"ן על שבת מ׳

1 מעלין אזנים בשבת. פרש"י ז"ל גידי האזן שפעמים שיורדין למטה ומתפרקין הלחיים וצריך להעלותן ויש סכנה בדבר:

2 אבל לא בסם. הואיל ואפשר ביד:

3 מזרף זריף. עושה חבורה ויש חלול שבת יותר אבל קשירת סם אין שם חלול דאורייתא אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות שבת נראה שהוא חולי שאין בו סכנה ואין עושין לו אלא דברים שאין בהם מלאכה ונראה שהוא פוסק כלישנא קמא דאמר ביד אבל לא בסם:

4 האי פדעתא. מכת חרב:

5 האי עינבתא. שחין הבא בפי הטבעת:

6 סימטא. פלורונק"א בלע"ז:

7 מכה של חלל אינה צריכה אומד. פי' הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם דהיינו לומר שאע"פ שאין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות היפין לחולה אבל כשיודעים ורגילין באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך לו חלול שבת שהוא אסור וכ"ש בחולה ורופא אומר אינו צריך וכתב הרשב"א ז"ל בשם ה"ר יונה ז"ל דהא דאמרינן דבמכה של חלל מחללין אח השבת דוקא בשנתקלקל אחד מן האיברים הפנימים מחמת מכה או בועא וכיוצא בזה אבל מיחושין אין נקראין מכה ואין מחללין עליהם את השבת:

8 אישתא צמירתא. אש של קדחת והרי היא כמכה של חלל:

9 מן השפה ולפנים. בגמרא אבעיא לן ככי ושיני מאי ולא אפשיטא:

10 נימא של מים. עלוקה:

11 אדהכי והכי. בעוד שמחממין:

12 ליגמע חלא. שאם לא כן ימות בינתים:

13 תנן התם דף פג. ועוד אמר ר' מתיא בן חרש וכו' דאמדוה לתמניא יומי. שצריך לרפואה זו ח' ימים ויום האומדנא שאומדין אותו הרופאים הוא שבת:

14 מהו דתימא ניעכביה עד לאורתא. שהרי לא ימות היום אע"פ שלא נחלל עליו את השבת ונמתין עד הערב כי היכי דלא ניחול עליו תרי שבי מספק:

15 קא משמע לן. דכיון דספיקא הוא לא נמתין דספק נפשות להקל:

16 בין להשקותו. שהוא דבר מועט:

17 בין להברותו. להרחיצו כל גופו:

18 ואין אומרים נמתין לו. שלא ניחם לו חמין בשבת עד שיאמרו הרופאים בודאי שאם ניחם לו חמין יתרפא אבל אם היה ספק להם אם יתרפא אם לאו שלא נחלל עליו את השבת קא משמע לן דלא אמרינן הכי והיינו נמי דקתני וספקו דוחה את השבת אי נמי הכי קאמר שאם אמדוהו הרופאים שצריך חמין להשקותו ולהברותו דהיינו רחיצת גופו אין אומרים ניחם לו חמין להשקותו בלבד דשמא יבריא בזה ולא יהא צריך חמין להברותו אלא עושין בבת אחת כל מה שאמדוהו בו הרופאים:

19 ואין עושין דברים הללו ע"י נכרים ולא על ידי קטנים. כלומר הדברים הצריכין לחולה שיש בו סכנה בשבת אין עושין אותן כלל ע"י נכרים וקטנים ואפי' באקראי בעלמא שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחלה ע"י המחויבין במצות ושמא יבוא הדבר שלא ימצאו נכרים וקטנים ולא ירצו לחלל את השבת ע"י ישראל גדול ולפיכך אף על פי דחולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה כאן אין עושין על ידו מפני הסכנה אלא עושין אותו ע"י גדולי ישראל כדי שידעו הכל שפקוח נפש דוחה את השבת והדר קתני ואין אומרים לעשות דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י כותים כלומר דנהי שאין עושין דברים הללו כלל ע"י קטנים ונכרים מיהו ע"י נשים וע"י כותים עושין אם נזדמן הדבר שהרי מחויבים הם בשבת והוחזקו בה ואפ"ה אין אנו מיחדין להן מלאכה זו לומר תתעסק פלונית או פלוני כותי בפקוח זה שמא יבואו להרהר ולומר הם אינם רוצים לחלל את השבת ומכשילים אותנו משום דכותאי לית להו משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח בריש חולין דף ג. וכן הנשים מתוך שדעתן קלה עליהן טועות בכך והיינו דקאמר מפני שמצטרפין לדעת אחרת ואיכא נוסחא דכתיב בה אבל מצטרפין לדעת אחרת והכי פירושא אין מוסרין להם לנשים ולכותים לבדם העסק והפקוח הזה שיעשה על ידם שמא על ידם יתעצלו או יפשעו בו אבל מצטרפין עם ישראל ומוסרין הדבר לישראל והאשה והכותי מתעסקין על ידי ישראל דכיון דישראל עוסק בו אף הן מזדרזים על ידו:

20 ת"ר מפקחין פקוח נפש בשבת. בכל דבר שצריך לנפש להעביר סכנת מות:

21 כיצד ראה תינוק. משום הכי נקט הני משום דבכולהו לא צריך אומדנא דכל אדם בקי ויודע שיש בהן סכנה:

22 ואע"ג דקא צייד כוורי. כל הני אע"ג דקאמרי הכא לישנא יתירא דקא דייק דקתני דאינו צריך ליטול רשות מב"ד ולמה לי דתני הכי הא תני ליה והזריז הרי זה משובח אלא הא אתא לאשמועינן דאע"ג דקא עביד מלאכה אחריתי והוא צריך אליה שרי:

23 עוקר חוליא. להשפיל שפת הבור כדי שיהא נוח ליכנס:

24 מתבר שיפי. קסמין להדליק:

25 אע"ג דקא ממכיך מכוכי. שמכסה הגחלים בעפר והן נעשין פחם ובירושלמי תני הזריז הרי זה משובח והנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים:

26 מי שנגפה ידו צומתה ביין. לשכך הדם:

27 חלא לא דמסי לגמרי. ואיכא למיגזר משום שחיקת סמנין:

28 דמפנקי. מעונגין הן ועורן רך וכל דבר שהוא חזק קצת מרפא אותם:

29 דרכה ליה חמרא. חמור דרך על רגליו:

30 ת"ר רוחצין במי גדר וכו'. שאע"פ שהן מלוחין קצת דרך בני אדם לרחוץ בהן בחול וכשהוא רוחץ בשבת לא מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד וליכא למיגזר משום שחיקת סמנין:

31 ולא במי משרה. ששורין את הפשתן ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה דמסו:

32 וכן בימה של סדום. דמליחי טובא ואין רוחצין בהן אלא לרפואה ומוכחא מילתא:

33 בים הגדול. אוקימנא במים הרעים שבו דבהנהו אין רוחצין דכיון דבחול אין רוחצין בהם מוכחא דלרפואה קא מכוין:

34 אבל במים היפין שבו רוחצין. שכן דרכן לרחוץ בהן בחול שלא לרפואה ור"ח ז"ל פירש דמים הרעים מסו אבל יפים לא מסו:

35 משרה אוקימנא בדאישתהי. דמוכחא מילתא דלרפואה קא מיכוין אבל לא אשתהי אלא רחץ ויצא מותר דנראה כמיקר. ומדאוקימנא מי משרה בדאישתהי משמע דאיסורא דים הגדול דהיינו ברעים שבו דוקא בדאישתהי אבל לא אישתהי לא דהא קתני איסורא דים הגדול דומיא דאיסורא דמי משרה וכי היכי דבמי משרה דוקא אישתהי אבל לא אישתהי שפיר דמי ה"נ בים הגדול וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות שבת וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א שחולק בזה לא נראו לי דבריו:

36 מתני' אין אוכלין איזובין בשבת. מפרשינן בגמרא דף קט: דאיזובין אברתא ברהנג והוא מין אזוב ידוע להם:

37 לפי שאינו מאכל בריאין. ומוכחא מילתא דלרפואה קא אכיל ליה ועושין אותו להוציא תולעים שיש לאדם במעים וגזרינן משום שחיקת סממנין שניכר לכל שלצורך רפואה אוכל אותו:

38 אבל אוכל הוא את יועזר. שהרבה אוכלין אותו כשהן בריאין ומפרשינן בגמ' דמאי יועזר פותנק ונראה שהוא העשב הידוע ברפואה הנקרא בלשון ערבי פורנגת:

39 אבוברואה. מפרשינן בגמרא חוטרא דרעיא הוא העשב הידוע ברפואה שנקרא בלשון ערבי עצא אלרעאי:

40 מי דקלים. בגמרא מפרשינן תרתי דיקלי איכא במערבא ונפקא עינא דמיא מבינייהו כסא קמא מרפא תרתי משלשל ואידך כי היכי דעיילי הכי נפקי:

41 וכוס של עיקרים. משקה שכותשים בתוכו עיקרי עשבים ובשמים:

42 מפני שהן לירוקה. לחולי של ירקון ואינו מאכל בריאים:

43 גמ' לאתויי טחול לשינים. שקשה לבני מעים וכרישין לבני מעים ואע"פ שקשין לשינים כדאמרינן בברכות דף מד: וסלקא דעתך אמינא כיון שקשה לאדם לאו אורחייהו למיכלינהו אלא לרפואה שיש להם ומוכח מילתא וניתסר קמ"ל:

44 צלפין. פרי של צלף קפרי בלע"ז:

45 תניא מנין לסירוס אדם שהוא אסור ת"ל ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו. דקרי ביה לא תיעשו דסירוס באדם אסור ובגמ' דף קי: אמרי' לירקונא תרי בשיכרא מעקר כלומר שהיו שותין לירקון שתי כוסות מאותה רפואה האמורה שם על ידיה היה נעשה עקר ופרכינן עליה היכי שרי למעבד הכי דהא סירוס באדם אסור וכדמוכחא הך ברייתא ומפרקינן דכי אמרינן דשרי ה"מ באשה דלא מפקדא אפריה ורביה אבל באיש אסור וכתב רב אחא משבחא גאון ז"ל בשאילתות שלו אסור למשתי סמא דעקרתא אפילו מעלי לגופא דכתיב ובארצכם לא תעשו אע"ג דלא קא מיכוין וקי"ל כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר ה"מ לענין שבת אבל במילי דעלמא כרבי יהודה קי"ל והקשו עליו בתוס' דמשמע ודאי דליכא פלוגתא בין שבת לשאר איסורי מדאמרינן בפרק המוציא דף פא: ומי א"ר יוחנן אסור לקנח בחרס בשבת אלמא דבר שאין מתכוין אסור והא אמר רבי יוחנן גופיה הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אלמא רבי יוחנן בשאר איסורי נמי כר"ש ס"ל ואע"ג דרב דף כב. ס"ל כרבי יהודה בין בשבת בין בשאר איסורין הא קי"ל דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ותו קשיא מדגרסינן בפרק כל פסולי המוקדשין דף לד. גבי מנין לבכור שאחזו דם שמותר להקיז אותו וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי שמעון ופרכינן עליה הי ר"ש אלימא רבי שמעון דמתניתין אטו עד השתא לא אשמעינן שמואל דדבר שאין מתכוין מותר אלמא הלכה כר' שמעון בכולהו איסורי:

46 אלא ודאי בכל איסורי שבתורה נקטינן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר כל היכא דלא הוי פסיק רישיה וכי מקשינן בגמ' ומי שרינן היינו משום דפסיק רישיה הוה דודאי מיעקר ואפילו לדברי ר' נתן בעל הערוך ז"ל שהוא אומר דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה מודה ר"ש וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד איכא למימר דה"מ לענין שבת משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת אבל באיסורי דעלמא כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה מודה ביה ר' שמעון וראיה לדבר מדפרכינן בזבחים בפרק כל התדיר דף צא: גבי מתנדב יין מביא ומזלף על גבי האישים ופרכינן והא מכבה ואע"ג דהתם לא מכוין לכבוי ולא ניחא ליה אלמא בשאר איסורי כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה אסור ומש"ה מקשינן בגמ' הכא להדיא ומי שריא דכה"ג אפילו לרבי שמעון אסור כיון דהוה פסיק רישיה:

47 הכל מודים במחמץ אחר מחמץ וכו'. שאע"פ שנחלקו בכורות דף לג: בבכור בעל מום שאחזו דם אם מקיזין לו דם או אין מקיזין דהוי מטיל מום בבעל מום ואיכא מאן דשרי אפ"ה כולהו מודו במחמץ מנחה אחר מחמץ שהוא חייב שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ דכתיב לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ אפיה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה וכו' והכל מודים שאם לשה הראשון בחמוץ ובא השני וערכה בחמוץ והשלישי אפאה כולן חייבין:

48 כורת. שאינו נותק הביצים לגמרי אלא חותכן ותלויין בכיס:

49 מתני' החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ. דחומץ מעליא לשינים היכא דאיכא מכה דצמיתי וקרא משלי י דכחומץ לשינים כן העצל לשולחיו דמשמע דקשי להו גמ' דף קיא. מיירי דליכא מכה דמרפה לה:

50 אבל מטבל כדרכו. מאכלו ופתו בחומץ:

51 לא יסוך יין וחומץ. דאין אדם עושה אותן אלא לרפואה:

52 אבל לא שמן ורד. שדמיו יקרים ואינו מצוי ומוכחא מילתא דלרפואה עביד:

53 שכן דרכן לסוך בחול. בלא מכה:

54 גמ' ותניא לא יגמע ופולט. דמוכחא מילתא דלרפואה קא עביד:

55 מצטכי. מי שרף וכך שמו בלשון ערבי: