ר"ן על שבת ל׳

1 מיהו איכא מאן דאמר דכי חיישינן לרבוי נוטפין על הזוחלין דוקא לטבול בהן במקום שלא היתה שם זחילתו של נהר קודם לכן אבל במקום שהיתה זחילתו מתחלה אע"פ שעכשיו רבו נוטפין על הזוחלין מותר לטבול בו ומוכח לה מדתנן בפ"ק דמקואות מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בכל שהוא ומדקתני שוה למקוה לטהר באשבורן אלמא דין מקוה יש בו שאינו מטהר בזוחלין שאין עליו דין מעין אלא הרי הוא כמקוה שצריך אשבורן והדר קתני ולמעין להטביל בכל שהוא ובודאי מדקתני דשוה למעין להטביל בכל שהוא הוא הדין דמטהר בזוחלין כיון דתורת מעין עליו וקשיא רישא אסיפא אלא ודאי הכי קתני מעין זה שרבו עליו המים שאובים מקומות יש בו שתורת מקוה עליהם וצריך אשבורן והיינו אותם מקומות שהוא זוחל בהן עכשיו מחמת רבוי הנוטפין ולא היה זוחל בו מתחלה ומקומות יש בו שלא נשתנה דינו מכמות שהיה אלא הרי הוא כמעין להטביל בו בכל שהוא והיינו אותו מקום שאפי' מתחלה היה זוחל בו והאי דלא קתני ולמעין להטביל בו בזוחלין אי נמי דליתני ברישא שוה למקוה שצריך שיעור נ"ל דתני הכי לאשמועינן תרי דיני דמקוה ודמעין ובכל חד מכלל חבריה משמע דמדקתני רישא שוה למקוה לטהר באשבורן מכלל דאותו מקום ששוה בו למעין דקתני סיפא אין צריך אשבורן ומדקתני סיפא ולמעין להטביל בו בכל שהוא מכלל דאותו מקום ששוה למקוה דקתני רישא צריך שיעור ומ"מ למדנו מזו שיש מקום במעין שאפילו נתרבה מחמת נוטפין תורת מעין עליו והיינו מקום שהיה מהלך בו מתחלתו והכי איתא בתוס' דקתני התם מעין שמימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואין מטהר בזוחלין אלא עד המקום שהיה יכול להלך מתחלתו והיינו נמי דתנן בפ"ק דמקואות מעין שהיה מושך כנדל וריבה עליו מים והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא והכי פירושא מעין שהוא מושך מעט מעט כנדל זה שהוא שרץ קטן מרובה הרגלים ועכשיו המשיכו בשטף אבל אינו נמשך אלא באותו מקום שהיה מהלך בו מתחלתו הרי הוא כמות שהיה וסיפא קתני דאם היה עומד כלומר שלא היה נמשך כלל וריבה עליו והמשיכו ב' דינים יש בו דבמקום שלא היה מהלך מתחלתו שוה למקוה שצריך אשבורן וה"ה שאין מטבילין בו בכל שהוא ובמקום שהיה עומד מתחלה שוה למעין להטביל בו בכל שהוא ומינה שהוא מטהר בזוחלין נמצא לפי דעת זה שאפי' בזמן גשמים שהנהרות רבין אדם טובל בנהרות שאין מכזבין באותן מקומות שהן נמשכין והולכין אפי' ביומי תשרי אבל באותן מקומות שנמשכין ומתרחבין יותר מחמת הגשמים כל היכא דאיכא למיחש שרבו נוטפין על הזוחלין אין טובלין בהן אבל היכא שרבו זוחלין על הנוטפין אפילו באותן מקומות שלא היה הולך שם מתחלתו טובלין והיינו ההיא דר' אלעזר בר' צדוק שהעיד על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרין ומטהרין בזוחלין ובודאי אפילו במקום שנתרבה קאמר דאי באותו מקום בלבד שהוא מהלך מתחלתו מאי אסהדתיה פשיטא דהיכי תיסק אדעתין ששנים או ג' טיפי מטר יפסלו פרת מלטבול אלא ודאי כדאמרן וזהו דעת הראב"ד ז"ל:

2 אבל דעת הרמב"ם ז"ל דכי קתני בכל הני דאע"פ שרבו עליו נוטפין דינו כמעין דוקא בשריבה המים בגומת המעין עצמו ששם הוא חשיבות מימיו ומבטלין כל המים הבאין עליהן אבל ריבה במקום משך הנהר למטה כל שרבו נוטפין על הזוחלין נפסל כולו ולפי זה אתיא מימרא דשמואל כפשטה דאין המים מטהרין בזוחלין אפילו באמצע הנהר במקום שהיה מהלך בו בתחלה אלא פרת ביומי תשרי בלבד וכפי מה שפירשנו למעלה ולפי זה הא דמפליג בתוס' בין נתרחב ללא נתרחב נראה לי אהא דאמר ריבה עליו והרחיבו בגומת המעין קאי דאפ"ה כל שרבו נוטפין אינו מטהר אלא במקום שהיה מהלך מתחלתו אבל מקום שנתרחב אינו מטהר אלא באשבורן ואע"ג דאיכא למימר איפכא דאריבה בהמשך הנהר קאי אבל ריבה בגומת המעין אפי' נתרחב כשר מנקט לחומרא עדיף ועוד דמשמע דתוס' אגופא דמתני' קיימא מיהו סהדותיה דר' אלעזר בר' צדוק אפי' לפי שטה זו ודאי משמע דאפי' אמקום שנתרחב הנהר קאי דכל שרבו זוחלין כשר דליכא למימר דאריבה במקום גומת המעין קאי ואשמועינן רבותא שאע"פ שלא ריבה במקום גומת המעין אלא במה שנמשך ממנו כשר דאכתי פשיטא וכי ג' טיפי מטר יפסלו פרת זה נראה לי:

3 מתני' פורפת על האבן וכו'. כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה וכמו שפירשתי במדיות פרופות:

4 ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. בגמ' פריך והא אמרת רישא פורפת:

5 גמ' והא אמרת רישא פורפת וההוא ודאי לכתחלה קאמר בשבת דאי מבעוד יום לא צריך לאשמועינן דיוצאה בשבת דהא תנן לעיל ומדיות פרופות:

6 סיפא. דקתני לא תפרוף אתאן למטבע דלאו בר טלטול אבל אבן שהוקצת לכך ראויה לטלטל:

7 להוציאה לבנה קטן. לכתחלה:

8 מתני' הקיטע יוצא בקב שלו. הקיטע שנקטעה רגלו:

9 יוצא בקב שלו. שעושים לו כמין רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ויוצא בו דקסבר רבי מאיר דמנעל דידיה הוי ולא חיישינן דילמא משתליף ואתי לאיתויי:

10 ור' יוסי אוסר. דנהי דרבי יוסי נמי מודה דמנעל הוא אפילו הכי גזרו דלמא משתליף ואתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים הכי אסיק רבא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בפרק בתרא דיומא דף עח: ולא כן פרש"י ז"ל בכאן והקשו בתוס' והיכי גזרינן דלמא אתי לאיתויי והלא אין לו אלא רגל אחד ואי נפל לא יזוז ממקומו תירץ ר"י ז"ל דמיירי שנושא בידו מקלו ועיקר הליכתו בסמיכות המקל הילכך איכא למגזר ומכאן התירו בתוס' לקיטע לצאת במקלות שלו לרה"ר וכתבו בשם ר"י ז"ל שראה לר"ת ז"ל שהתיר כן הלכה למעשה:

11 ואם יש לו בית קבול כתיתין. שחקקו בו כדי בית קבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן:

12 טמא. מקבל טומאת מגע אבל אם אין לו אלא בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קבול הוא לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ דדומיא דשק בעינן שקבול שלו עשוי לטלטל ע"י מה שנותנין בו אבל שוקו אינו מטלטל על גב הכלי:

13 סמוכות שלו. יש קיטע בשתי רגליו דהולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוקיו:

14 טמאין מדרס. אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עבידי ומדרס הזב נעשה אב הטומאה:

15 ויוצאים בהן בשבת. דתכשיט דידיה הוא:

16 ונכנסין בהן לעזרה אע"ג דתנן ברכות דף נד. לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגליו הן:

17 כסא. יש קיטע שנכווצו גידי שוקיו ואף על ארכובותיו אינו יכול להלך ועושה כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחק לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לאחוריו:

18 סמוכות. של אותו קיטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או לרגליו התלוין וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת:

19 ואין יוצאין בהן בשבת. דאיידי דתלו ולא מנחו אארעא זמנין דמשתלפי:

20 ואין נכנסין בהן לעזרה. דמנעל נינהו:

21 לוקטמין. לצחוק עושין אותן להבעית התינוקות:

22 טהורים. מלקבל טומאה דאינן כלי תשמיש ולאו תכשיט נינהו:

23 ויש מחלוקת בין הראשונים לפום מאי דאתמר בגמרא עלה דהא מתני' ולפום מאי דאיתמר בפרק בתרא דיומא דף עח: ובפרק מצות חליצה דף קג: דאיכא מאן דאמר דסנדל של עץ מנעל מקרי הילכך חולצין בו ואין יוצאין בו ביום הכפורים דאסור בנעילת הסנדל והאי נמי מנעל מקרי אבל בסנדל של שעם ושל גמי אין חולצין ויוצאין בהן דלאו מנעל נינהו ואין כן דעת הרב אלפסי ז"ל שהוא סובר דכל מנעל דלא הוי מעור לאו מנעל הוא הילכך חלצה בסנדל של עץ חליצתה פסולה אא"כ מחופה עור כאבוה דשמואל דאמר הכי בפרק מצות חליצה שם ויוצאין בכל מנעל שאינו של עור ביום הכפורים בין בשל שעם בין בשל עץ ולפי שאין זה מקומן של דינין הללו איני מאריך בהם. ואכתבם במסכת יומא ובמסכת יבמות אם גומר השם עלי:

24 גמ' חמרא דאכפא. חמור הנישא בכתפים והליצנים עושין אותו:

25 קשרי. מביאין כלי עץ ארוכים ועומד עליהם למעלה ומרקד בהן:

26 פירמי. כלי שחוק להבעית הבנים הקטנים:

27 הרועים יוצאין בשקים. מלביש שק שמתכסין בהן בימות הגשמים:

28 אלא כל אדם. דאע"ג דלא רגיל ביה:

29 איספלנית. מטלית של בגד שמושחין אותו במשיחה ומשימין אותו על גבי המכה:

30 מתני' בקשרים. מפרש בגמרא:

31 ובזוגין. אשקילט"א של זהב לנוי:

32 גמ' קשרי פאה. שקושרין ממנה קשרים ותולין בצואר לרפואה:

33 מאי איריא בנים. אם איתא דרפואת חולים נינהו אפילו בנות נמי:

34 געגועין. מגעגע עליו ואין יכול ליפרד מעליו ורפואה זו לא שייכא בנקבות שאין האב מחבבן מתחלתן כל כך שיהו מגעגעות עליו:

35 סחופי כסא. כוס שיש לו הבל כגון שעירה ממנו חמין וכופהו על הטבור מפני שחש במעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך את המעיים ומיישבן:

36 לסוך שמן. בכפות ידיו ורגליו:

37 דרב הונא מבי רב. כשהוא בא מביתו של רב שהוא רבו וכן רב מבי ר' חייא:

38 מבסמי. שכורין ואלו מפני שחשובין הן היו עושין דבר להפיג יינן:

39 לגוויאתא דידייהו. תוך ידיו דהיינו כף:

40 כי היכי דצייל. שהולך ונעשה צלול כל שעה ושעה:

41 מותר ליחנק. מי שנפרקה חוליא של מפרקת צוארו שנפלה בגרונו תולין אותו בראשו עד שיהא צוארו נפשט ודמי לחניקה:

42 לפופי ינוקא. לכרכו בבגדים וקושרין אותו ברצועה רחבה ומתיישבין פרקי אבריו שהן רכין ונשמטין בחבלי הלידה:

43 אבן תקומה. אבן ידועה כשהיא תלויה על אשה הרה אינה מפלת וגם המשקל שכנגד אותהאבן תקומה מועיל ומותר לצאת בה בשבת:

44 ולא שהפילה. ולא תאמר שלא התירו לצאת בה אלא לאשה שהיא עלולה להפיל עוברה שהפילה כבר עובר:

45 ולא שעיברה. שידוע לה שהיא מעוברת:

46 והוא דאיכוין ותקיל. שנמצא מכוון החפץ מאליו למשקל האבן:

47 משקל דמשקל מאי ועלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא:

48 אוקמא רבא באריג בכסותו. אבל כל היכא דלא ארוג אסור ואפשר דטעמא משום דאפי' באיש חיישינן למשלף ולאחוויי ודלא כדברי ר"ת ז"ל אי נמי משום דאיכא למיחש דלמא מחייכי ביה ואתי למשלף:

49 מתני' יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל. בגמרא מפרש למאי עבדי להו:

50 משום דרכי האמורי. וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו:

51 גמ' לשינתא. יש שנושאו כדי שיישן ויש שנושאו שלא יישן:

52 דחייא. של שועל חי:

53 זירפא. נפח מכה:

54 כל דבר שיש בו משום רפואה. בין לחש בין כל דבר כיון שאנו יודעין שהוא מרפא והכי מוכח בתוס' ואפשר דאף לחשין שאין אנו יודעין אם יש בהן משום רפואה מותרים מספק ולא אסרו אלא אותם שבדקו ואין מועילין וכתב הרשב"א ז"ל שכן נראה שפירשו בתוס' אלא שראיתי להר"ר יונה ז"ל שחשש בכל קמיע שאינו מן המומחה משום דרכי האמורי:

55 דליכחוש חיליה. ע"י שהוא שמן וכחו רב פירותיו נושרין:

56 דליחזיוה אינשי. ולסימנא עבדי ליה לאודועי שמשיר פירותיו:

57 טמא טמא הוא עצמו אומר טמא שירחקו מעליו:

58 כובסא. אשכול תמרים וסימן הוא שמשיר פירותיו:

59 סליקו להו במה אשה כלל גדול. בגמרא דף סח. מפרש דמשום הכי קרי ליה כלל גדול משום דגדול עונשה של שבת משל שביעית: