ר"ן על שבת ל״ב

1 המחבץ. שמעמיד החלב בקיבה:

2 דכניף מילחא ממלחתא. שצובר מלח ממשרפות המים יהושע יאדמתרגמינן חריצי ימא שממשיך לתוכן מן המים והחמה שורפתן והן נעשות מלח ולאותן חריצין קרי מלחתא:

3 משום מעמר. שאף הוא מאסף השבלים:

4 המנפץ. פשתן מגבעוליו:

5 המנפט. צמר גפן בקשת כדרך האומנים צמר גפן גדולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דידיה תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו ולא קרי ליה תולדה דמנפץ צמר:

6 תנו רבנן היו לפניו מיני אוכלין וכו' בורר ואוכל לאלתר. ודוקא ביד כמו שנפרש בסמוך בס"ד:

7 היו לפניו מיני אוכלין וכו'. והתניא חייב פרש"י ז"ל דמברייתא דלעיל פרכינן ולא מחוור דאם איתא כיון דמוקמינן לה בנפה ובכברה ברייתא דקא שריא לאלתר נמי בנפה וכברה היא דהא אביי לא מפליג בין רישא וסיפא אלא בין לאלתר ובו ביום וליתא דלא מבעיא בנפה וכברה אלא אפילו בקנון ותמחוי לאלתר נמי אסירי וראיה לדבר מדתני בפרקא קמא דיו"ט דף יב: המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח על יד על יד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי וההיא ודאי לאלתר היא דאי לבו ביום הא אמרינן התם לענין מעשר המולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב אר"א וכן לשבת אלא ודאי הא דאמרי' והא תניא חייב היינו ברייתא אחריתי דמתניא הכי היו לפניו מיני אוכלין ובירר ואכל ובירר והניח חייב ומדקאמר בירר ואכל משמע דאפילו לאלתר ומשנינן דההיא בנפה וכברה וכי קאמר רב אשי פטור אבל אסור היינו בקנון ותמחוי ולאלתר וברייתא דקתני לעיל מותר מיירי ביד:

8 ונמצא פסקן של דברים דכל לבו ביום אפילו ביד חייב חטאת לאלתר ביד מותר והיינו ברייתא דלעיל בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור והיינו דרב אשי בנפה ובכברה חייב חטאת והיינו הך ברייתא בתרייתא דקתני חייב ושיעורא דלאלתר כתבו בשם רבינו חננאל ז"ל דהיינו שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד ועוד כתבו בשמו ז"ל דכי שרינן לאלתר היינו דוקא בבורר אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר חייב חטאת ויליף לה מדחזקיה דאמרינן לקמן בסמוך הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב ומדקאמר סתמא משמע אפי' לאלתר וטעמא משום דעיקר בורר היינו פסולת מתוך אוכל ולא תיקשי לך הא דאמרינן לקמן בפ' תולין דף קלח. משמר משום מאי מתרינן ביה ואמרינן משום בורר ומה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח פסולת אף כאן נוטל אוכל ומניח פסולת דהתם הכי קאמרינן דכיון דאף בורר אוכל מתוך פסולת משכחתביה חיובא דהיינו בנפה וכברה משום הכי קאמרינן שאף אם התרו בו משום בורר התראתו התראה דאיכא בורר דמיחייב דדמי ליה אבל בתוספות תירצו דכשהאוכל מרובה על הפסולת בכי האי גוונא דרכו של בורר לברור האוכל ולהניח הפסולת אבל כשהפסולת מרובה דרכו לברור הפסולת ולהניח האוכל ולא מחוור:

9 אמר חזקיה הבורר תורמוסין וכו' ואי לא שקלי ליה מסריח. כלומר דמתוך שהוא שלוק הרבה אם אין מסלקין אותו מיד מתוך פסולת שלו לאלתר הוא מסריח והפסולת אינו מסריח הילכך כפסולת מתוך אוכל דמי:

10 אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא פרים גרסינן כלומר שמחתכו הדק וכדפרשינן קיפה בפרק העור והרוטב דף קכ. פירמא דהיינו אותו דק דק של בשר שיורד לשולי הקדירה וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דדוקא במחתכן כדי לאכלן למחר או לבו ביום לאחר שעה הא לאו הכי שרי כדשרי אביי לברור ולאכול לאלתר ולפיכך התיר לפרר פתיתי לחם לתרנגולים לתת לפניהם לאלתר וכדקיימא לן בשלהי מכלתין דף קנה. דשוויי אוכלא משוין ובספר המצות התירו לפי שאין טחינה אחר טחינה:

11 אמר רב מנשיא האי מאן דסלית סילתי. פרש"י ז"ל שמבקע עצים גדולים ועושה מהן עצים דקים והרב אלפסי ז"ל פי' כמו שכתוב בהלכות:

12 ואי קפיד אמשחתא. לחתכו במדה:

13 חייב משום מחתך. דעור שהוא אב מלאכה והיינו שהוא קוצצו במדה:

14 האי מאן דשדא סכתא לאתונא. פרש"י ז"ל שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה והרב אלפסי ז"ל פי' כמו שכתוב בהלכות:

15 האי מאן דארתח כופרא. שהתיך זפת:

16 חייב משום מבשל. אמרינן בגמרא דקמ"ל שאע"פ שחוזר ומתקשה ואין הבישול ניכר בו אפ"ה חייב משום מבשל:

17 תנו רבנן התולש את הכנף. נוצה גדולה מכנף העוף:

18 והקוטמו. לאחר שתלשו חתך ראשה שהוא דק וראוי להניחו בכר וכסת:

19 והמורטו. לצד זנבו שהוא קשה מורט השער מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השער בכר וכסת ומפרשי' בגמרא דתולש חייב משום גוזז וקוטם חייב משום מחתך דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי וממרט חייב משום ממחק:

20 ומדאמרינן דתולש חייב משום גוזז ש"מ דאפי' לאחר מיתה מיחייב דבגוזז ל"ש מחיים ול"ש לאחר מיתה והכי איתא בתוספתא מכילתין ר"פ ט הגוזז מן הבהמה מן החיה מן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב והכי נמי איתא בירושלמי בפרקין דגרסי' התם התולש מן המתה חייב תלישה זו היא גזיזתה וכיון דבגוזז לא שנא מחיים ולא שנא לאחר מיתה כתב הרמב"ן ז"ל שמותר לתלוש נוצה מצואר העוף ביו"ט כדי לשחוט דכיון דלא שני לן באיסורי תלישה בין מחיים בין לאחר מיתה וניתנה יו"ט לדחות אצל מלאכה זו שהרי עתידה הנוצה ליתלש משום אוכל נפש אף מחיים מותר ואי קשיא לך דהא תנן בבכורות בפרק הלוקח בהמה דף כד: רבי יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ואבעיא לן עלה בגמרא כנגדו ביו"ט מהו ואסיקנא דכנגדו ביו"ט מותר שם וכ"ה. דתולש לאו היינו גוזז ופרכינן עלה והא תניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ריש לקיש תולש חייב משום גוזז ומפרקי' שאני כנף דהיינו אורחיה ומשמע לכאורה דכיון דהיינו אורחיה בכנף ביום טוב אסור יש לומר דהכי אמרינן היכי אמרת דתולש צמר מן הבהמה לאו היינו גוזז מאי שנא מתולש את הכנף דחייב משום גוזז ומפרקי' דלא דמי כנף לצמר דצמר לאו היינו אורחיה בתלישה אלא בגזיזה וכנף היינו אורחיה וכיון דהיינו אורחיה אם לא היה סופו של יו"ט לדחות אצל מלאכה זו כשם שאין סופו לדחות אצל צמר הבהמה אין ה"נ דהוא אסור אבל כיון שסופו לדחות כדכתיבנא אע"ג דהיינו אורחיה מה לי מחיים מה לי לאחר מיתה זהו דעת הרמב"ן ז"ל וכן נהגו והרמב"ם ז"ל אוסר:

21 התופר שתי תפירות והא לא קיימי. וכיון דלא קיימי לאו מלאכה היא:

22 שקשרן. שקשר שני ראשי החוט ומכאן למד הרב ר"א ממיץ ז"ל דקושר קשר אחד לא מחייב שאינו מתקיים דאי מחייב כיון דתופר שתי תפירות לא משכחת להבלא קשר תיפוק לי משום קשר אלא ודאי כדאמרן והכא בשלא קשר אלא קשר אחד עסקינן:

23 שכן יריעה שנפלה בה דרנא. כלומר תולעת שמנקבת בה נקב קטן ועגול וצריך לקרוע למעלה ולמטה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין:

24 המותח חוט של תפירה. כנגד התפירה כנגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומתח את ראשי החוטין להדק ולחבר החתיכות זהו תפירתו וחייב:

25 הלמד דבר אחד מן המגוש. מין שממשיכו לע"ז ואפי' דברי תורה אסור ללמוד ממנו:

26 והיודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב אסור לספר הימנו. דכתיב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים זו חשוב תקופות ומזלות שמראה להם סימן לדבריו בהלוך החמה והמזלות שמעידין כדבריו שאומר שנה זו גשומה והיא גשומה שנה זו שחונה והיא שחונה שהכל לפי השעה המתחלת בכניסת השמש למזל הילכך כשאינו מחשב אסור לספר הימנו:

27 היינו מולח היינו מעבד. אטו מליחה לאו צורך עבוד הוא:

28 ועייל שרטוט. כשהוא בא לחתכו משרטט תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החתוך ואח"כ מעביר הסכין דרך השרטוט שכך עשו בעורות המשכן כשחתכום:

29 השף בין העמודים. פרש"י ז"ל כיון עמודי אכסדראות העשויות חלונות חלונו' והשף בקרקעית הבנין שביניהן כדי שיהא חלק חייב משום ממחק ולא נהירא דכל כי האי גונא בבית חייב משום בונה ובשדה חייב משום חורש וכדאמרינן לעיל דף עג: גבי גבשושית וגומא אלא הכי פירושא השף את העור בין העמודים כדי להחליקו חייב משום ממחק שכן דרך הרצענין להחליקו ולרככו בכך והכי איתא בירושלמי דפרקין סוף הל' ב' מה מחיקה היתה במשכן שהיו שפין את העור על גבי העמוד ועדיין אין נוח לי דא"כ היכי שייך למימר חייב משום ממחק היינו ממחק גופיה:

30 המגרר ראשי כלונסאות. שיהיו ראשיהן שוין זה כזה:

31 והממרח רטיה. מחליק תחבושת על המכה:

32 מסתת את האבן. לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה:

33 משום מכה בפטיש. שהוא גמר מלאכה:

34 הצר בכלי צורה. בכלי שעומד לכך לנאותו:

35 מנפח בכלי זכוכית. כשהותך נעשה ע"י נפוח:

36 דשקיל אקופי. קסמים דקים שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותן ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש:

37 כתב אות אחת גדולה וכו' פטור. שבקרשי המשכן שתים היו כותבין אות אחת בזו ואות אחת בזו כדי לזווגן כשסותרים אותו:

38 מחק אות אחת וכו' חייב. שאין מלאכת מחיקה אלא ע"מ לכתוב והרי יש מקום לשתי אותיות:

39 אמר רבי מנחם ברבי יוסי וכו'. הא קמ"ל מאן תנא קמא ר' מנחם בר' יוסי:

40 מתני' ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע. שהוא העשוי להיות צורך האדם:

41 ומצניעין כמוהו. כמות זה כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניע:

42 אינו חייב אלא המצניעו. אם נעשה חביב לאדם אחד והצניעו חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו אבל אדם אחר אינו חייב עליו. דלגביה לאו מלאכה היא:

43 גמ' מאן דאמר דם נדה. אינו כשר להצניע כל שכן עצי אשרה דאיסורי הנאה נינהו וצריך לאבדן:

44 כיון דחלשא. המאכיל דם האדם לחתול נעשה חלש אותו אדם:

45 מתני' המוציא תבן וכו' עצה. מפרש בגמרא דהיינו תבן של מיני קטנית:

46 כמלא פי גמל. דנפיש אבל כמלא פי פרה לא חזי שאין אוכלין חותו אלא גמלים:

47 עמיר. קשין של שבלים:

48 פי טלה. נפיש מפי גדי הילכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא כמלא פי טלה אבל עשבים הואיל וחזו בין לטלה בין לגדי מיחייב כמלא פי גדי: