ר"ן על שבת כ״ח

1 אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עקרין. קמיע לשון קשר ודעקרין של שלשה מיני שרשי סמנין נמי קרי קמיע:

2 ולא שנכפה. כלומר לא תימא דלא יצא אלא מי שבא עליו החולי כבר פעם אחת:

3 נכפה. היינו חולי דאדם נופל מחמתו לארץ ומכהו במוחו ומפילו:

4 אלא שלא יכפה. שבא ממשפחת נכפין ודואג שלא יכפה ויוצא בו:

5 בשיר. אצעדה:

6 מפני מראית העין. דלא מיחזי כמאן דבעי ליה לרפואה אלא לתכשיט ולא תכשיט הוא אלא מחמת דאגת החולי:

7 והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בני אדם כאחד. ולעיל תני כל שריפא ושנה ושילש דמשמע אפי' אדם אחד:

8 הא לאתמחויי גברא. שיהא מומחה בכל קמיעות שיעשה לעולם בעינן שריפא ג' בני אדם והא דקתני כל שריפא ושנה ושילש דמשמע אפילו אדם אחד מיירי לאתמחויי קמיעא שיהא קמיע זה מומחה לכל אדם לאותו חולי:

9 אמר רב פפא פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברי אתמחי גברא ואתמחי קמיעא. פי' אפילו לא ריפא כל קמיעא אלא אדם אחד אתמחי גברא לכל קמיעותיו כיון שריפא ג' בני אדם בג' קמיעות חלוקין אבל עכשיו שכל קמיע ריפא ג' פעמים נעשו שלשה קמיעין אלו מומחין ע"י כל אדם וה"ה דהוה משכח אתמחי גברא ואתמחי קמיע כגון שריפא אדם זה ג' אנשים בשלשה קמיעות חלוקין ובקמיע הא' ריפא בו אדם אחד ג' פעמים:

10 תלתא קמיעי לתלתא גברי חד זמנא. גברא אתמחי לכל קמיעין שיעשה:

11 קמיעא לא אתמחי. מיד רופא אחר לפי שהמחאתו של רופא תלויה במזלו:

12 חד קמיעא לג' גברי קמיע אתמחי שיתרפא בו כל אדם מחולי זה:

13 גברא לא אתמחי. לקמיע אחר:

14 בעי רב פפא כו' קמיעא ודאי לא אתמחי. שהרי כל א' לא ריפא אלא פעם אחת:

15 או דלמא מזליה דהאי גברא:

16 מזלו של חולה זה הוא. דמקבל קמיעא. כלומר שכל קמיעא מועיל לו אבל לעיל בריפא ושנה ושילש לא חיישינן להכי לפי שהמחאתו של קמיע תלויה בעשייתו ובתקונו ולפיכך יותר יש לתלות ענין הרפואה בתקון הקמיע מבמזליה דהאי גברא אבל הכא דבהמחאת גברא עסקינן וכבר פירשתי דהמחאת גברא תלויה במזלו של רופא בהא הוא דאיכא לספוקי שמא מזל הרופא גרם או מזל החולה פירשתי שמועה זו לפי שטתו של רש"י ז"ל ולא כדבריו ממש אבל מ"מ הוא סובר דכל היכא דאתמחי גברא יוצאין לרה"ר בכל קמיעא שיעשה:

17 אבל בתוס' אין סוברין כן שהם אומרים דלעולם לא אמרינן אתמחי גברא לכל קמיע שיעשה אלא אתמחי גברא היינו שעשה ג' קמיעין מענין אחד דאתמחי לכל קמיעין שיכתוב מאותו הלחש לאותו החולי ואתמחי קמיעא היינו שאותו כתב ממש ריפא ג' אנשים ירושלמי פרק זה הל"ב נאמן אדם לומר בקמיעא זו רפאתי בו ג' פעמים:

18 איבעיא להו קמיעין יש בהם משום קדושה וכו' לאצולינהו מפני הדליקה בשבת. כשאר כתבי הקדש:

19 הברכות. שתקנו חכמים כגון תשע של ר"ה שיש בהן מלכיות זכרונות ושופרות:

20 מענינות. מפרשיות הרבה שכותבין בהם מקראות של רפואות:

21 יגוד ויגנוז. יקוץ מקום השם ויגנוז:

22 ותפלין היינו טעמא דאינו נכנס בהן לבית הכסא אלא חולצן ברחוק ד' אמות ונכנס משום שי"ן שלהם. הכתובה בעור עצמו מבחוץ:

23 ומשמע הא לאו הכי כיון שהן מחופין שרי והיינו דמסקינן התם בפרק מי שמתו דף כג. דמי שרוצה ליכנס בבית הכסא חולץ תפליו ברחוק ארבע אמות ואוחזן בידו בבגדו כנגד לבו ונכנס ומיהו דוקא ביום שרי למעבד הכי לפי שהוא צריך לחזור ללובשן אבל בלילה אמרינן התם דעושה להן כיס טפח ומניחן ובכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח מותר אבל קמיע אפילו תמצא לומר דיש בו משום קדושה במחופה עור סגי אפילו בלילה דכיון דלעולם צריך לו הרי קמיע אף בלילה כתפלין ביום:

24 ואיכא מאן דגריס בגמרא ואמר אביי דלי"ת של תפלין ויו"ד של תפלין הלכה למשה מסיני כלומר שעושין דלי"ת ויו"ד בקשרי הרצועות להשלים שדי וכתבו בתוס' דלא גרסי' ליה דדלי"ת ויו"ד לאו הלכה נינהו דהא אמרינן לעיל בפ' במה מדליקין דף כח: לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפלין ואקשינן תפלין בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך ופרקינן לעורן ואקשינן והא אמר אביי שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני ופרקינן לרצועותיהן ואם איתא לפרוך נמי רצועות הא אמר אביי דלי"ת ויו"ד של תפלין הלכה למשה מסיני כדאקשינן גבי לעורן משי"ן. ואין צריך למחוק הנוסחאות דדלי"ת ויו"ד כיון שאינן בכתיבה ממש אלא בקשר לאו תורת ה' מיקרי:

25 שריון קסדא ומגפיים. מיני כלי זיין:

26 מתני' לא תצא אשה וכו' כולייאר וכובלת. מפרש בגמרא:

27 פלייטון. שמן אפרסמון:

28 חייבת חטאת. דלאו תכשיט נינהו:

29 גמ' אמר עולא וחלופיהן באיש. פרש"י ז"ל דאטבעת קאי דטבעת שיש עליה חותם דבאשה הוי משוי לפי שאין דרכה בכך ואם יצתה חייבת חטאת באיש אם יצא פטור וטבעת שאין עליה חותם דבאשה הוי תכשיט באיש הוי משוי ואם יצא חייב חטאת וכן פי' רבינו שרירא ור"ח וה"ר אלברגלוני ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל שפירשה בין בטבעת בין במחט לא נראו דבריו:

30 ואיכא דיליף מהכא דתכשיט באיש אסור לצאת בו לרה"ר דמדאמרי' וחלופיהן באיש אלמא טבעת שיש עליה חותם לאיש כטבעת שאין עליה חותם לאשה מה התם פטור אבל אסור לאיש נמי טבעת שיש עליה חותם שהוא תכשיט שלו פטור אבל אסור ולא כדברי ר"ת ז"ל. ויש לדחות דהאי וחלופיהן לאו לענין חיובא ופטורא קאמרינן אלא שאותה הטבעת שהוא תכשיט באשה דהיינו שאין עליה חותם הוי משוי באיש וטבעת שיש עליה חותם שהוא משוי באשה הוי תכשיט באיש ולעולם מאי דהוי תכשיט באיש אפילו לכתחלה שרי ולא מיחוור מדאמרינן בגמרא לפרוקי פרכין דפרכינן והא הוצאה כלאחר יד היא ומפרקינן הכא באשה גזברית עסקינן. כלומר דכיון דבחול דרכה לצאת באצבעה טבעת שיש עליה חותם לאו הוצאה כלאחר יד הוא ואפי' הכי כיון שרוב הנשים אין דרכן בכך משוי הוא לה וחייבת חטאת ופרכינן עלה תרצת אשה איש מאי איכא למימר כלומר אכתי איש אמאי חייב חטאת בטבעת שאין עליה חותם דהא לדידיה הוצאה כלאחר יד היא ואם איתא דחלופיהם לא קאי אדינייהו אלא לענין תכשיט ומשוי מאי קושיא כי היכי דאמרינן דטבעת שהוא תכשיט באשה פטור אבל אסור וטבעת שהוא תכשיט לאיש מותר לכתחלה הכי נמי נימא דטבעת שהוא משוי לאשה חייבת עליה חטאת וטבעת שהוא משוי לאיש פטור אבל אסור לפי שאין דרך הוצאה שלו בכך אלא משמע דסברא דתלמודא הוא דהאי וחלופיהן לענין חיוב ופטור נמי קאמרינן ושמעינן מינה דבתכשיט דאיש נמי איכא איסורא דרבנן ושלא כדברי ר"ת ז"ל אלא שיש מי שאומר דדוקא בתכשיטין השוין לאיש ולאשה הוא דאמרינן הכי דהואיל ואסרוה לאשה לא ראו להתיר באיש אבל בתכשיטין דאיש שאינן ראויים לאשה מותר האיש להוציאם ולפי זה צריך שנאמר דטבעות תכשיטין השוין לשנים מיקרי אע"פ שמה שהוא תכשיט לאשה אינו תכשיט לאיש:

31 אמר רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות. כדאמרינן בכל הבשרד' קה: ע"פ קיא שרא דעניותא נביל שמיה ונביל קרי ליה ואוהב מקום מיאוס ומשתין מים לפני מטתו היינו מיאוס:

32 ערום. אורחא דמילתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא לו ללבוש ולצאת:

33 אבל לבראי לית לן בה. שהקלוח ארוך. ונתז למרחוק:

34 משא ולא משא. שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם:

35 על עסקי תכשיטיה. שאינו רוצה לקנות לה:

36 מתני' ולא באלה. מקל של מתכת וראשו עבה שקורין מאצ"א:

37 תכשיטין הן לו. כדכתיב תהילים מ״ה:ד׳ חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך:

38 אינן לו אלא גנאי שנא' וכתתו חרבותם לאתים. כלומר שיהו בטלין לימות המשיח ואי תכשיטין נינהו למה הן בטלין להוי לנוי בעלמא:

39 בירית. מפרש בגמרא:

40 טהורה. אינה מקבלת טומאה:

41 ויוצאין בה דלא שלפה ומחויא שלא יראה שוקה:

42 כבלים טמאים. מפרש בגמרא:

43 גמ' בירית באחת. משוקיה:

44 כבלים בשתים. בשתי שוקיה וכתבו בתוס' דלפי זה אין הכבלים עשוים כמו הבירית דאי שוין נינהו אלא שזו באחת וזו בשתים מ"ט בירית טהורה וכבלים טמאים בשלמא לענין שבת איכא למימר דכל דהוי תרי איכא למיחש דלמא שלפא ומחויא אבל כל דלית לה אלא חד גנאי הוא לה וליכא למיחש להכי אבל לענין טומאה מאי איכא למימר וכי תימא כל דלא הוי אלא חד הוי כחצי כלי א"כ מי שאין לו אלא סנדל אחד ה"נ דלא מקבל טומאה אלא ודאי כדאמרן:

45 אמר ליה אלו ואלו בשתים מטילין שלשלת ביניהן. והא שלשלת תשמיש אדם הוא דאמרי' בגמ' דף סג: משפחה אחת היתה בירושלים והיו פסיעותיה גסות והיו בתוליהן נושרין ועשו להן שלשלת כדי שלא יהו פסיעותיהן גסות הלכך תשמיש אדם הוא ומקבל טומאה מה שאין כן בבירית דכיון שאין משימין אותן אלא כדי שלא יפלו בתי שוקיה הויא לה כטבעת שהתקינה לקשור בה מתניו ולחגור בהן כתפיו דאמר בפרק במה בהמה דף נב: דטהורה והיינו טעמא נמי דכבלים שאין יוצאין בהן דלמא שלפה לשלשלת שהיא של זהב ומחויא דכי שקלא לה לא יפלו בתי שוקיה מה שאין כן בבירית:

46 מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים. תכשיטין שבחוץ היינו טבעת:

47 תכשיטין שבפנים. היינו כומז דאמרינן זה דפוס של בית הרחם ומאי כומז כאן מקום זמה:

48 לומר לך כל המסתכל. במקום טבעת כאילו מסתכל במקום כומז שהרי כפרה זו על מה שנסתכלו היא באה כדאמרי' בגמ' תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזנו עיניהם מן הערוה:

49 מתני' יוצאה אשה בחוטי שער. שקולעת בהן שערה:

50 בין משלה. תלושין:

51 ובין משל בהמה. כגון של סוס דהכא ליכא למיחש דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושרי להו ואתיא לאיתויינהו דהא קיי"ל דחוטי שער אין חוצצין:

52 בזמן שהן תפורין עם השבכה דתו לא שלפה כדי שלא תתגלה שערה: