ר"ן על שבת כ״ז

1 בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי. אלמא בדאניסכא פליגי אבל בדארוקתא אפי' רב מודה דשרי:

2 קמרא שרי. ואסיקנא אפילו דאניסכא מידי דהוה אאבנט של מלכים:

3 איכא מאן דמוכח מהכא שאפי' האיש אסור לצאת בתכשיטין דחיישינן ליה נמי דלמא שליף ואתי לאחוויי שלא כדברי רבינו תם ז"ל שכתבנו במשנתנו דהא לא שרינן קמרא הכא אלא מידי דהוה אאבנט של מלכים או טלית מוזהבת כלומר אין אדם עשוי להתיר אבנטו ברה"ר משמע הא לאו הכי אסור. ולאו ראיה הוא דאפשר דהכא משום משוי ולא משוי שקלא וטריא דדלמא למי שלא הורגל לצאת בו משוי הוא לפי שאינו עשוי אלא למי שמשמש מלכים שמזרז עצמו לעבודתן ומנהג משמשי מלכי פרס לחגרו וכך הוזכר בס' התרומה הערוך בשמו של רבינו שרירא גאון ז"ל וזהו שאמ' הכתוב איוב י״ב:י״ח מוסר מלכים פתח ויאסור אזור במתניהם כלומר שהשם יתעלה מפתח מוסר המלכים ומסיר עולם שהיה להם על אחרים ואוזר להם אזור במתניהם שיהיו הם משמשי מלכים הקמים תחתיו ומסקינן בגמרא דאפילו הכי לאו משוי הוא מידי דהוה אאבנט של מלכים אבל לעולם לא חיישינן באיש במה שתכשיט לו משום דלמא שליף ואתי לאחויי שאין דרכו בכך:

4 מנקטא פארי. בגד שיש בו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב:

5 ומאי נזמים נזמי האף. אבל נזמי אזן מותר לכתחלה דטריחא לה מילתא למשלף ואחוויי מפני שאזניה מכוסות בקשוריה:

6 ולא בטבעת שאין עליה חותם. ואם יצתה פטורה דתכשיט הוא לה ומשום דשלפא ומחויא הוא דמיתסר הא יש עליה חותם חייבת חטאת דלאו תכשיט הוא והוי משוי ולא הוצאה כלאחר יד היא כדמפרשינן לקמן:

7 למאי חזיא. דודאי תכשיט הוא מדקתני אינה חייבת חטאת:

8 הואיל ואשה חולקת בה שערה. לכאן ולכאן באמצע ראשה:

9 ופריך הא תינח בחול בשבת למאי חזיא ופרש"י ז"ל בשבת אינה חולקת שערה ואיכא למידק ומאי טעמא לא הא קי"ל דף נ: נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק וה"ה בשבת דשרי לר"ש שאין זה פסיק רישיה ולא ימות ועוד דמשמע מדברי רש"י ז"ל שאילו היתה חולקת שערה בשבת לא היה בה משום משוי ואמאי הרי אין זה תכשיט אלא כלי אלא הכי קאמר בשבת למאי חזיא שתהא קרויה תכשיט דאפי' חולקת בה שערה לאו תכשיט הוא ומפרקי' תנא כמין טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה:

10 מתני' לא יצא האיש בסנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבים מסמרות לחזק התחתון עם העליון ובגמרא מפרש מ"ט גזרו ביה רבנן:

11 ולא ביחיד. ולא בסנדל יחיד:

12 בזמן שאין ברגלו מכה. דלמא מחייכי עליה ושליף ליה ומייתי ליה בידיה בשכחת שבת ובירושלמי פרק זה הל"ב מפרש דלא ליחשדו דלא דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה ומיהו בזמן שיש שם ברגלו מכ' שרי דליכא למיחש להכי ובגמרא בעי בהי מינייהו יהיב ליה:

13 ולא בתפלין אמרינן בגמרא דלא מבעיא אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא דאסור אלא אפילו למ"ד שבת זמן תפלין הוא אסור דלמא אתי לאיתויינהו ארבע אמות ברה"ר כלומר אם בא ליפנות:

14 ולא בקמיע שכותבין לרפואה:

15 שאין מן המומחה. אבל קמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו:

16 שריון וקסדא ומגפיים מפרש בגמרא:

17 אינו חייב חטאת דלא משוי נינהו אלא כמלבושיו נינהו בחול למלחמה ומיהו לכתחלה לא יצא דנראה כיוצא למלחמה:

18 גמ' שליפי השמד היו. בני אדם המשמטים עצמן מן השמד היו:

19 הנכנס יכנס. שהנכנס יראה תחלה שאין אדם רואהו:

20 והיוצא אל יצא. שמא יראו אויבים מבחוץ והוא לא ידע ויראוהו ויכירו שאנו כאן:

21 נהפך סנדלו. שיש לו שתי פיות ויכול להנעילו משני צדדין אבל ניכר מהו לפנים ומהו לאחור וכשנעלו זה הפוך נראה הנכנס כאילו יוצא וניכר מקומו בקרקע:

22 והרגו זה את זה. בדחיקתן והיו סנדליהן מסומרין:

23 דאיכא כנופיא דאיסורא. שאין עושין בו מלאכה ונקבצים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כי ההוא מעשה דהואי בכנופיא דאיסורא בעשיית מלאכה:

24 והיינו דתנן ביו"ט אין משלחין סנדל מסומר ולא מנעל שאינו תפור. ואם תאמר והא קתני סיפא דההיא זה הכלל כל דבר שנאותים בו משלחין אותו ביו"ט וסנדל המסומר הרי נאותים בו בחול וכיון שכן אמאי אין משלחין אותו ביום טוב ויש לומר דבסנדל המסומר החמירו הואיל ובאתה תקלה על ידו וזה הכלל דקתני התם אמנעל שאינו תפור קאי שאין נאותין בו בחול כיון שהוא בלי תפירה:

25 לא שנו אלא לחזק. שמסמרותיהן נעשו לחזק העקב שקורין שול"א עם הפנתא שקורין אנפילייא:

26 אבל לנוי מותר. דלא גזרו אלא מעין המאורע והנהו לחזק הוו:

27 שתים מכאן. לצד חיצון אחת בראשו לצד אצבעו ואחת לצד עקבו:

28 ושתים מכאן. לצד פנימי :

29 תרסיותיו. רצועותיו:

30 תפרו מבפנים. שנתן מנעל של עור מבפנים מן הסנדל ותפרו:

31 מותר. שמעתי מר' יוחנן וטעמא לא ידענא:

32 עשאו. למסמר:

33 כמין קלבוס. שני ראשיו חדין וכפוף ונשתנה משאר מסמרות ונועץ שני ראשין בעץ כדאמרינן במסכת סוטה דף יט: קלבוס של ברזל היו מטילין לתוך פיה:

34 חיפהו כולו במסמרים וכו'. מותר הואיל ונשתנה מכמות שהיה דכעין המאורע בלבד גזרו:

35 אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי. דתורת כלי עליו:

36 אוסר. דלמא אתי לנועלו:

37 חיפהו בעו' מלמטה וקבע בו וכו' מותר. הואיל ונשתנה מכמות שהי' דמעין המאורע גזרו:

38 עשאו. לראש המסמר כמין טס או שעשאו חד כמין יתד:

39 נקטינן משמעתין דלא אסרו סנדל המסומר אלא כעין מעשה שהיה ומשמע דאותו סנדל שאסרו אנפליא שלו של עור ושוליו של עץ והיו לו תרסיות והיה אפשר להפכו כדאמרינן ונהפכה סנדלו של אחד מהן הלכך כל שאינו יוצא בזה אין זה סנדלר המסומר שאסרו חכמים ולפ"ז סנדל המסומר שלנו שיוצאין בו בימות הגשמים אינו בכלל גזירה זו ואע"פ כן נהגו איסור בדבר לפי שדרכו לצאת מן הרגל ואיכא למיחש דלמא אתי לאיתויי כך ראיתי בשם הרשב"א ז"ל:

40 ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. הא יש ברגלו מכה נפיק באותה שאין בה מכה והכי היא מסקנא דגמרא:

41 אמר רב פפא לא תימא עד דאתמחי גברא ואתמחי קמיע. פי' אתמחי גברא היינו שכתב שלשה קמיעות של ג' מיני חלאים לג' אנשים דאתמחי לכל קמיעות שיעשה לעולם ואפילו לכל מיני חלאים מידי דהוה אנגח ב"ק דף לז. שור וחמור וגמל דנעשה מועד לכל:

42 ואתמחי קמיע. הוא שנתרפאו בקמיע זה שלשה אנשים מחולי אחד אי נמי שנתרפא בו אדם אחד שלש פעמים דנמשה קמיע זה מומחה לכל אדם שיש לו אותו חולי:

43 ולא תימא דלא שרינן לצאת אלא היכא דאיכא תרתי דאתמחי גברא ואתמחי קמיע אלא כיון דמומחה גברא אע"ג דלא מומחה קמיעא סגי וכ"ש אתמחי קמיע ולא אתמחי גברא אלא מאי דהוי רבותא טפי נקט:

44 ולא קתני בזמן שאינו מומחה. דאלו היה תנא הכי הוה משמע דבעינן דמומחה קמיע ומשמע נמי דבעינן דמומחה גברא דהא קתני בסמוך איזהו קמיע מומחה ואוקימנא לה לאמחויי גברא:

45 תנו רבנן איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושילש. משמע אפי' אדם אחד: