ר"ן על שבת ס״ג

1 מפני הפסד אוכלין. שבמעיו ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל:

2 אלא בסם. דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנין:

3 אבל ביד. להכניס ידו לתוך גרונו עד שיקיא מותר:

4 לפופי ינוקא. כמו שעושין לקטן שיתיישבו איבריו ולא יתעקם:

5 בחומרי שדרה. חוליות של שדרה ואחר זמן קא מיירי דאי ביום שנולד הא אמרינן בסוף מפנין דף קכט: כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת:

6 הלכה מחזירין את השבר. סבר ליה לשמואל מחזירין תנן:

7 סליקו להו חבית.

8 ובלבד שלא יאמר הלויני. מפרש טעמא בגמרא:

9 שחל להיות בשבת. ולא נזכר מערב שבת לקנות:

10 לאחר יום טוב. ליום השלישי:

11 גמ' הלויני אתי למכתב. פי' משום דהלויני לזמן מרובה משמע דקיימא לן במסכת מכות דף ג: סתם הלואה שלשים יום ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי לפלוני כדי שלא ישכח וכך פרש"י ז"ל:

12 ושמעינן מינה לפי פירושו ז"ל דשאלה אין לה זמן אלא כל זמן שהמשאיל רוצה ליטול את שלו נוטלו לפיכך הצריכוהו לומר כך השאילני שאע"פ שאינו חוזר בעין וכל שאינו חוזר בעין לא שייך ביה שאלה אלא לשון הלואה ה"ק ליה הריני מחזירו לך כל זמן שתרצה כדינה של שאלה. וא"ת והא אמרינן בפרק התכלת דף מד. טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית אלמא סתם שאלה נמי שלשים יום יש לומר התם היינו טעמא לפי שדרך המשאילין להשאיל כליהם בפירוש עד ל' יום ולפיכך כל הזמן הזה אע"פ שאינו מטיל בה ציצית לא אתו למחשדיה דמימר אמרי טלית שאולה היא ובתר הכי איכא חשדא אבל לעולם משאיל סתם תובע מה שהשאיל אפילו בתוך שלשים יום:

13 אבל ר"ת ז"ל ורב בעל העטור ז"ל סוברים דסתם שאלה נמי שלשים יום ומוכחי' לה מההיא דהתכלת ודאמרינן הכא הלויני אתי למיכתב השאילני לא אתי למכתב ה"ק שאלה כיון שהיא חוזרת בעינה מדכר דכיר ולא אתי למכתב אבל הלואה שאינה חוזרת בעינה חייש שמא ישכח ואתי למכתב והכא נמי אע"ג דלא הדרה בעינה כיון דה"ל למימר הלויני ואמר לו השאילני מינכרא ליה מילתא ולא אתי למכתב אבל לעולם כשם שסתם הלואה שלשים יום סתם שאלה נמי שלשים יום ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר ויש להן הוכחה בגמרא כמו שכתבתי בחידושי וכתבו בתוס' שבלשון לעז שאין חלוק בין השאילני להלויני צריך שיאמר תן לי וכיוצא בו:

14 איתמר הלואת יו"ט רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע. בב"ד שאין ב"ד נזקקין לה לעולם. ומפרשינן טעמא בגמ' דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למכתב:

15 רבא אמר ניתנה ליתבע. דאי אמרת לא ניתנה ליתבע לא יהיב ליה ואתי לאימנועי משמחת יום טוב והרב אלפסי ז"ל לא הכריע בהלכות כדברי מי אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפרק ד' מהלכות יום טוב כמאן דאמר ניתנה ליתבע וכי תימא א"כ למה להו לרב אויא ולרבה בר אבוה למשקל משכונא ואיערומי איכא למימר דאינהו מחמרי אנפשייהו אי נמי משום חששא דבית דין טועין:

16 ומכל מקום אפילו לדברי מי שפוסק דלא ניתנה ליתבע אי תפיס מלוה לא מפקי' מיניה כי הא דרבה בר עולא דמערים ושקיל מיניה ועוד דאנן לא ניתנה ליתבע קאמרינן כלומר בב"ד אבל בין דידיה לדידיה תבע ואי תפיס תפיס ולא עוד אלא דאי אזיל אידך ותפיס מידי מיניה דמלוה מפקינן מיניה דלוה ויהבינן ליה למלוה דהשתא לאו הלואת יו"ט מגבי' אלא גזלה דמפקינן ומיהו היכא דלא תפס מלוה זוזי אלא משכון והדר לוה ותפיס ההוא משכון גופיה לא מפקינן מיניה דהא לא קנייה מלוה לגמרי וכי הדר תפיס ליה לוה דידיה קא תפיס הלכך אי מפקינן ליה מיד לוה הלואת יו"ט הוא דקא מגבינן:

17 ודאמרי' בגמרא גבי יו"ט של ראש השנה אם היה החדש מעובר דאמרי' עלה שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא כתב הרשב"א ז"ל מכאן נראה לי ללמוד דלכ"ע ביו"ט שני דרבנן ניתנה ליתבע ואינה ראיה אצלי דשאני הכא שנהגו בראשון קדש בטעות אבל לדידן דעבדינן תרי יומי מתקנתא אפשר דאפילו הלואת יו"ט שני לא ניתנה ליתבע:

18 מתני' מונה אדם וכו' פרפרותיו. מיני מגדים ומעדנים:

19 אבל לא מן הכתב. אם כתב מערב שבת כך וכך אורחים זימנתי היום כדי שלא ישכחם לא יקרא באותו כתב בשבת ובגמרא מפרש טעמא:

20 ומפיס. לשון פייס מטיל פייס לחלק מי מגיע כל מנה ומנה:

21 ובלבד שלא יכוין לעשות וכו'. דבעינן שיהו המנות שוות ולא אחת גדולה ואחת קטנה שהזוכה בגדולה ע"פ הגורל יטלנה והמתחייב בקטנה ע"פ הגורל יטלנה ובגמרא מפרש טעמא:

22 חלשים. גורלות:

23 על הקדשים. בין הכהנים:

24 אבל לא על המנות. בגמרא מפרש טעמא:

25 וכתבו בתוספות דלא אסרו למנות את אורחיו מתוך הכתב אלא בקורא בפיו דומיא דמונה בפיו דקתני אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר דהא איכא היכרא. והרב רבינו יונה ז"ל כתב דאפ"ה אסור דהא ההיא ברייתא דמייתינן בשלהי שמעתין דקתני כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת תני בה בתוספתא אסור להסתכל בו:

26 גמ' מ"ט. אמרי' אבל לא מן הכתב:

27 שמא ימחוק. האורחים מן הכתב כשיראה שלא הכין להם כל צרכיהם יתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מהן מן הכתב כדי שלא יקראם השמש:

28 דכתיבי אכותלי. דכתיב מניינים בדיו ובכותל:

29 ומידלי. שאינו מגיע שם למחוק:

30 לא חיישינן. כיון דמידלי:

31 משום דפליג עליה דרבה דאמר ולא יקרא לאור הנר ואפילו גבוה וכו'. שאין מגיע שם להטות הנר אסור דהואיל ונמוך אסור גבוה נמי אסור שלא תחלוק:

32 והא דתני מונה אדם וכו'. אוקימנא בדחייק מיחק כיון דחייק מיחק ליכא למיחש למחיקה ולשמא יקרא בשטרי הדיוטות דטבלא נמי ליכא למיחש דכיון דחייק בכותל דגודא דהיינו כותל בשטרא לא מיחלף אבל מכתב שע"ג הטבלא ופנקס אפילו חייק מיחק אסור אע"ג דלמחיקה ליכא למיחש כיון דחייק מיחק איכא למיחש לשמא יקרא בשטרי הדיוטות דטבלא ופנקס בשטרא מיחלפי הלכך כתיב מכתב לעולם אסור חייק מיחק אכותל לעולם מותר:

33 תניא אין רואין במראה בשבת. כדמפרש ואזיל במראה של מתכת שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלים וקסבר ת"ק דאפי' קבועה בכותל דליכא למיחש בה להשרת נימין אסור לראות בה דסבירא ליה כרבה דאמר גבי נר דאפי' שתי קומות דכיון דגזור רבנן לא פליג במילתיה הכא נמי לא פליג בין קבועה לשאינה קבועה ורבי דמתיר במראה הקבועה לית ליה דרבה:

34 וקי"ל כתנא קמא ומיהו שאר המראות אפילו לת"ק שרו דאע"ג דתנא קמא ס"ל כרבה היינו לומר שהשוו מדותיהן במין אחד אבל להחמיר במין אחר אטו אותו המין שראוי לחוש בו אפילו רבה מודה דלא מחמרינן תדע דהא אמרינן בפ"ק ד' יב: דאם אדם חשוב הוא מותר ולא גזרינן אטו שאינו חשוב ובשמן נמי חלקו בין משחא לדנפטא ולא גזרו זה מפני זה:

35 הלכך נקטינן דמראה שאינה של מתכת בין קבועה בין שאינה קבועה שרי ומראה של מתכת אפילו קבועה אסורה זה דעת הרב אלפסי ז"ל וכך פסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהל' שבת ומפני זה נהגו הנשים לראות במראה של זכוכית. אבל ה"ר משה בר יוסף והרז"ה ז"ל פירשו דכי אמרי' הכא במראה של מתכת עסקינן לפרושי טעמא דגזרה הוא דאמרי' הכי אבל אין ה"נ דתנא קמא כי היכי דאסר במראה קבועה של מתכת הכי נמי אוסר בכל המראות כולן דס"ל שחכמים השוו מדותיהן לגמרי ומה שנהגו עכשיו הנשים לראות במראה של זכוכית לימד עליהם הרז"ה ז"ל זכות שלא נאסר לראות במראה של זכוכית אלא לאיש שמתקן עצמו בזוג של ספרים אבל האשה שאינה רגילה בנטילת שער בזוג מותרת לראות במראה של זכוכית ובמראה של מתכת אחד האיש ואחד האשה כולן אסורין בשבת לפי שהיא עשויה להשיר נימין המדולדלות ובזה א' האיש וא' האשה שוין אלו דבריו ז"ל ואינן נכונים לפי שברייתא זו בנשים היא שנויה בירושל' בפ' במה אשה יוצאה והכי גרסי' התם אין רואין במראה בשבת ואם היתה קבועה בכותל רבי מתיר וחכמים אוסרין רבי אחא בשם רבי בא טעמא דהדין דאסר פעמים שהיא רואה נימא אחת לבנה ונימא אחת שחורה תולשתה והיא באה לידי חיוב חטאת והאיש אפי' בחול אסור לפי שאינו דרך כבוד וכן מה שפירשה ז"ל דת"ק אפי' בשאר מראות הוא אוסר אינו נכון דאם איתא הכי איבעי ליה למיתני רבי מתיר בכל מראות חוץ ממראה של מתכת שאינה קבועה דהא כיון דר' לית ליה דרבה ע"כ בשאר מראות שרי ואם איתא דת"ק אסר בכל המראות הכי איבעי ליה למתני' כדכתיבנא אלא עיקרן של דברים כדברי הרב אלפסי ז"ל דאפילו ת"ק לא אסר אלא במראה של מתכת אבל בשאר מראות אטו מראה של מתכת לא גזר:

36 ת"ר כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות. כגון בני אדם שצרין בכותל חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם על שם מעשיהם כגון מלחמת דוד וגלית וכותבין תחתיהן זה צורת חית פלונית ודיוקן פלוני אסור לקרותו בשבת כדכתיב מכתב בין מדלאי בין מתתאי גזירה שמא ימחוק:

37 אל מדעתכם. אשר אתם עושין מדעת לבבכם וחלל שלכם אלילים לשון חללים כדאמרינן חללי עלמא כך פרש"י ז"ל והרב בעל הערוך פירש אל תפנו אל מדעתכם בזמן שאתם מסתכלים בהם אתם מפנין אל מדעתכם:

38 פיסקא מפיס אדם עם בניו וכו' עם בניו ועם בני ביתו אין. מפרשינן בגמרא דה"ק עם בניו ועם בני ביתו אין אפי' מנה גדולה כנגד מנה קטנה אע"ג דדמי לקוביא שרי לפי שהכל של בעה"ב אבל עם אחר אפי' במנות שוות אסור כיון שמקפידין זה עם זה כרב יהודה אמר שמואל וכו' ומתני' חסורי מיחסרא וה"ק מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ואפי' מנה גדולה כנגד מנה קטנה עם בניו ועם בני ביתו אין עם אחר לא ואפי' מנות שוות וה"מ ביו"ט אבל בחול כל שהמנות שוות אפי' עם אחר מותר אבל מנה גדולה כנגד מנה קטנה לאחר אפילו בחול אסור מ"ט משום קוביא אסור הכי אמרינן בגמרא ולא נתפרש יפה בהלכות: