ר"ן על שבת ל״א

1 השוכח עיקר שבת. דסבור אין שבת מן התורה:

2 אינו חייב אלא חטאת אחת. בגמרא דף סט: יליף שמירה אחת לשבתות הרבה משמירה לכל שבת ושבת ומסתברא דכי כתיבא שמירה אחת לשבתות הרבה כי האי גונא כתיבא דכולה שגגה אחת היא וקרבן אחד אשוגג קאתי:

3 היודע עיקר שבת. שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות:

4 ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. ע"י שגגת שבת ששכח ששבת היום מדקתני סיפא היודע שהוא שבת מכלל דרישא בשאין יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בענין זה ולא נודע לו בנתיים שחטא:

5 חייב על כל שבת ושבת. חטאת אחת לכל שבת ושבת ואע"פ שלא נודע לו בנתיים והעלם אחת היא אמרינן ימים שבנתיים הויין ידיעה שאי אפשר שלא שמע בנתיים שאותו היום שבת היה ואע"פ שלא נודע לו בנתיים שחטא שלא נזכר במלאכות שעשה בו כיון דשגגה קמייתא משום שבת הוא דהויא והא איתידע ליה ביני וביני כל שבת חדא שגגה היא ומיהו על הרבה מלאכות שבכל שבת לא מחייב אלא חדא דכולה שבת חדא שגגה היא דהא לא שגג אמלאכות דיודע הוא שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג:

6 והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות:

7 חייב על כל אב מלאכה. חטאת אחת ואע"פ שחזר וכפלה בכמה שבתות כולהו חדא שגגה היא דהא לא נודע לו בנתיים ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרי' הכי דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אלא אם כן עסק וישב לפני חכמים ולמדוהו הלכות שבת ומיהו בחטאת אחת לא נפטר אכל שבת דשגגה לאו בשבת היא אלא במלאכות ושגגות טובא הוי לשבת אחת ובגמרא דף ע. יליף פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ושבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא ואב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות ובלבד שיהו התולדות דשני אבות אלא למעוטי היכא דעביד שתי תולדות של אב אחד אי נמי אב ותולדה דידיה דאינו חייב אלא אחת כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת כלומר שתי תולדות של אב א' אינו חייב אלא חטאת אחת דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם א':

8 גמ' מונה ששה. מיום שישים אל לבו שכחתו:

9 ומשמר. השביעי:

10 וכל יום ויום עושה כדי פרנסתו. כלומר ולא יותר דדלמא שבת הוא. ולאו פרנסה מרווחת אלא מצומצמת כדי שיוכל לחיות בה אותו יום בצמצום שלא הותר לו אלא מפני פקוח נפש בלבד. ומשום הכי פרכי' וההוא יומא לימות בתמיה דכיון דאתמול לא עבד אלא כדי פרנסה מצומצמת אי לא עביד מידי בההוא יומא לימות:

11 ודלמא אתמול שבת הוה. ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש:

12 בקדושא ואבדלתא. לזכרון בעלמא שיהא לו יום חלוק משאר הימים ולא ישתכח שבת ממנו וא"ת ולימא דמינכר ליה בתחומין שאינו מהלך באותו יום חוץ לתחום וכי תימא אפילו בשאר ימים נמי אינו יוצא חוץ לתחום דלאו פקוח נפש הוא ומשום הכי לא שני ליה הכי וכי דאם כן יעמוד לעולם במדבר ויחלל שבת וימות בארץ גזירה אלא יש לומר דמשום הכי לא שני ליה הכי משום דאפי' בההוא יומא נמי מותר לצאת חוץ לתחום הואיל ותחומין דרבנן:

13 אמר רבא אם היה מכיר סכום יום שיצא בו. שהיה יודע היום יום ג' ליציאתו או ד' ליציאתו ומתוך כך יודע איזו יום שמיני ליציאתו:

14 עושה מלאכה. בכל יום שמיני וכן לעולם דודאי יום שיצא בו קים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת:

15 במעלי שבתא לא נפיק. דאין לצאת מפני כבוד השבת ועל כרחך כל יום שמיני ותשיעי ליציאתו לישתרי דליכא לספוקינהו בשבת:

16 מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. במקצת נוסחי ההלכות כתובה משנה זו פסקי פסקי ואני מפרש כולה בבת אחת כסדרהשנויה במשנתנו:

17 אבות מלאכות. אותן מלאכות שהיו במשכן קרויות אבות וכולהו מלאכות אחרנייתא מהנך נפקו והוו תולדות:

18 הזורע והחורש. בגמ' פרכינן דף עג: מכדי מכרב כרבי ברישא והדר זרעי ליתני החורש והזורע ומפרקינן תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי:

19 והמעמר. מאסף את העמרים:

20 הזורה. ברחת לרוח:

21 הבורר. פסולת בידיו:

22 המרקד. בנפה. ובגמרא שם פרכינן היינו זורה היינו בורר היינו מרקד דכולהו להפריש פסולת מתוך האוכל נינהו אמאי פלגינהו תנא לתלת ומשנינן דכל מילתא דהוי במשכן אע"ג דאיכא אחריתי דדמיא לה חשיב לתרוייהו באבות כיון שאין מעשיהן שוין ואינן בזמן אחד אלא זה אחר זה:

23 זורה. בתבן:

24 בורר. בצרורות:

25 מרקד. בסובין:

26 האופה. לא הואי במשכן דלא שייך אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן אבל כולהו קמאי הוי לסמנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני אלא דנקט אופה בפת דשכיח כנגד בשול סמנין שהיה במשכן והכי מפרשינן בגמרא דף עד::

27 הגוזז את הצמר. גוזז ושאר מלאכות של צמר השנויות במשנתנו כולן היו בצמר תכלת של מלאכת המשכן:

28 המלבנו. מכבסו בנהר:

29 מנפצו. אשקרפי"ר בלע"ז:

30 המיסך. אורדי"ר בלע"ז:

31 בתי נירין. ליצי"ש בלע"ז שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר. וגוזז ומלבן וכולהו אינך מפרש שיעורייהו לקמן בפרק האורג דף קה ע"א וע"ב:

32 והפוצע שני חוטין. פי' הרא"ה ז"ל דפוצע הוא שכשחוט אחד ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג וקאמר דכשעשה כן בשני חוטין חייב. והנך כולהו ממיסך ואילך עד קושר ומתיר שייכי ביריעות ומפרש בגמרא דף עד: דהואי בציידי חלזון. ותופר וקורע נמי ביריעות הוה:

33 ע"מ לתפור. פעמים שניקבה היריעה ואינו יכול לתופרה יפה אא"כ קורעה והכי איתא בגמרא אבל קורע שלא לתפור לא היה במשכן:

34 הצד את הצבי. וכל מלאכת עור נוהגת בתחשין ובעורותיהן:

35 המולחו. לעור:

36 הממחקו. מגרר שערו:

37 מחתכו. מקצעו ומחתכו לרצועות וסנדלים:

38 וכותב ומוחק. מפרש בגמרא דף קג: שהיו רושמין בקרשי המשכן לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה ומוחק פעמים שטועה:

39 מכבה ומבעיר. באש שתחת הדוד של סמנין:

40 הבונה והסותר. במשכן ובאהלים והקשו בתוספות כי היכי דקתני קורע עלמנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב אמאי לא תני סותר ע"מ לבנות ותירצו דבהנהו נמי לא הוה צריך למתני על מנת לאשמועינן דבלאו הכי פטור דהא ודאי פשיטא דמקלקל לא מחייב אלא כי עביד על מנת לתקן אלא דתנא הכי לאשמועינן דתופר וקורע על מנת לתפור וכן נמי כותב ומוחק על מנת לכתוב חד שיעורא אית להו דהיינו שתי תפירות ושתי אותיות אבל בבונה דליכא שיעורא כלל כדתנן לקמן דף קב: הבונה כל שהוא לשיעורא לא איצטריך למתני דלית ליה שיעורא ולאשמועינן נמי דסותר על מנת שלא לבנות לא מיחייב לא איצטריך דפשיטא דהאי מקלקל הוא:

41 והמכה בפטיש. פרש"י ז"ל משום גמר מלאכה שכן האומן מכה על הסדן בשעת גמר מלאכה ולא מיחוור דהא בפרק הבונה דף קב: תנן המסתת והמכה בפטיש ועלה קתני סיפא ר"ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה אלמא דלאו היינו מכה בפטיש אלא עיקרן של דברים כפר"ח ז"ל שפי' שהאומן מכה בפטיש על הכלי לשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה וכי האי גוונא אע"ג דלא הויא מלאכה מצד עצמה מיחייב בה משום גמר מלאכה:

42 והמוציא מרשות לרשות. וא"ת ואמאי לא חשיב נמי מעביר ארבע אמות ברה"ר י"ל משום דמעביר תולדה דמוציא הוא לפי שד' אמות של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לד' אמות הוה ליה מוציא מרשות לרשות וכי אמרינן לקמן בפרק הזורק דף צו: דמעביר ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה היינו לחייב בה מדין מוציא ומש"ה עונשין עליה הואיל ונסמכה לתורה שבכתב הא לאו הכי לא מחייב עליה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני וא"ת עוד למה לא שנו מושיט מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דמיחייב כדאיתא לקמן בפרק הזורק דף צו: כבר הקשו זה בירושלמי פרק זה סוף הלכה ב' דגרסינן התם למה לא תנינן הושטה עמהון רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי ר' יודא בשם ר' יתר עליה הושטה ולמה לא תנינן הושטה עמהון שכל המלאכות באחת וזו בשנים שכל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדה ומדלא חשו לאקשויי הכי בגמרא דילן מסתברא דסבירא להו שאף הושטה בכלל המוציא מרשות לרשות היא כיון שאינו מתחייב עליה אלא מפני שרה"ר בינתיים:

43 גמ' תנא הזורע והזומר וכו'. כולן מלאכה אחת הן דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא ונפקא מינה דאי עביד כולהו בהדי זורע לא מחייב אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת. זורע אב מלאכה ונוטע נמי אב מלאכה דהיינו זורע אלא שזה באילנות וזה בזרעים מבריך ומרכיב כמו כן אבל זומר תולדה היא:

44 האי מאן דקטל אספסתא. שחת וקוצרין אותו ג' פעמים בחדש וחוזר וצומח:

45 אחת משום קוצר. לפי שצריך הוא למה שקוצר:

46 ואחת משום נוטע. לפי שע"י קצירתן צומח יותר:

47 דקניב סילקא. שחותך תרדין מן המחובר וחוזרין וגדלין:

48 והחורץ. עושה חריצים בקרקע:

49 מלאכה אחת הן. ואינו חייב אלא אחת דכולהו לרפויי ארעא עבידי:

50 גבשושית. תל קטן:

51 בבית. שייך בנין שמתכוין להשוות קרקעיתה:

52 בשדה חייב. משום חורש דמרפי ארעא:

53 גומא וטממה בעפר. בשדה חייב משום חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזרוע והשוה הקרקע להיות נזרע עם השדה:

54 אלא לעפרה. לכסות צואה:

55 פטור עליה. דאין כאן משום בנין בבית דקלקולא היא ולזריעה נמי לא חזיא אבל אם היה צריך לה בבית חייב משום בונה :

56 לרבי יהודה. בפ' המצניע דף צד: גבי המוציא המת במטה:

57 מתקן. כמו המוציא את המת לקברו שאינו צריך לגופה של הוצאה ולא למת אלא לפנות את ביתו והוצאה הצריכה לגופה היינו שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר:

58 מקלקל הוא. את ביתו:

59 גודר. בתמרים:

60 מוסק. בזיתים:

61 אורה. בתאנים:

62 אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא. זרק פסת רגבים בדקל:

63 ואתר תמרים. השיר תמרים:

64 תולש. תולדה דקוצר:

65 מפרק. תולדה דדש שמפרק תבואה משבוליה לשון פורק מן החמור ופרשי" ז"ל שאף זה מפרק תמרים מן הדקל ולא נהירא דאי הכי מאי איריא תמרים בוצר וגודר ומוסק ואורה נמי ליחייב תרתי אלא דווקא בתמרים הוא דמיחייב תרתי לפי שהם באילן כעין אשכול וכשהאשכול נתלש מן האילן חייב משום תולש וכשנחבט בקרקע ונפרקין התמרים מן האשכול חייב משום מפרק:

66 ורב אסי אמר דאין דרך תלישה ופריקה בכך. ע"י זריקה אלא או ביד או בכלי ותולש כלאחר יד הוא ופטור: