ר"ן על שבת נ״ב

1 שאין בעלה עמה. וטובלת לטהרות:

2 בעלה מחממה. לאחר טבילה בתשמיש והגוף מתחמם מן הגוף:

3 ואסיקנא לא שנא חיה לא שנא חולה וכו'. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' שני מהלכות שבת עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה מפני שהצנה קשה לה הרבה במקומות הקור אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז ע"כ ומשמע דהכי מפרש לה סבור מיניה דלחיה הוא שעושין מדורה אבל לשום חולה לא ודחי' לה מדאמר רב חייא בר אבין אמר רב ששת הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז אלמא עושין מדורה לחיה אפי' בימות החמה שאין לך הקזת דם גדולה מזו ובודאי היא מצטננת והא דסברי נמי למימר לחיה אין אבל לשום חולה לא אדחיא לה נמי מדאמר רב ששת הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז אלמא יש חולה שעושין לו מדורה כגון מי שנצטנן אחר שהקיז דם כי הצנה אחר הקזת דם חולי הוא ולעולם לחולה זה הוא שעושין מדורה אבל לחולה אחר לא:

4 תכתקא דשגא. לא מצאו עצים מוכנים להסיק ביום הקזה וצנה ובקעו לו כסא של תדהר שהיה מעולה בדמים:

5 שרשיפא. ספסל:

6 ויקנה מנעלים לרגליו. שאין לך ביזוי יותר מן המהלך יחף בשוק:

7 טומנין את השליא. רפואה היא שיתחמם הולד:

8 של שני תינוקות. תאומים וקשורין טבורן זה בזה:

9 משום דמנתחי. זה אילך וזה אילך וימצאו מסוכנין:

10 בפרשת תוכחה. שהוכיח יחזקאל לישראל על חסדי הקב"ה שעשה עמהם לשון תוכחה הוא שמתוכח עם חבירו ומודיע מי הוא שסרח על שכנגדו:

11 למשעי. לטוח ולהחליק את בשרו:

12 שמולחין. כדי שיתקשה בשרו:

13 מלפפין. מחליקין ומסדרין איבריו שכשהוא נולד איבריו מתפרקין זה מזה וצריך לישבן:

14 סליקו להו מפנין רבי

15 אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת. איזמל למול את התינוק וקאי אמתניתין דפרקין דלעיל דף קכח: דסליק מינה דתנן וכל צרכי מילה נעשו בשבת:

16 מגולה. בפני הכל ובגמרא מפרש דמשום חביבי מצוה הוא דמצרכינן ליה לגלויי:

17 ובסכנה. שגזרו נכרים על המילה:

18 מכסה. כדי שלא ירגישו:

19 ע"פ עדים. שאיזמל של מצוה הוא מביא כדי שלא יחשדוהו שמביא כלים אחרים תחת כנפיו אבל שלא בשעת הסכנה לא שרינן בעדים משום חבובי מצוה:

20 לעשות ברזל. לצורך האיזמל:

21 כלל אמר ר' עקיבא וכו'. נחלק על רבי אליעזר במכשירי מילה שאין דוחין הואיל ואפשר לעשותן מערב שבת:

22 מילה. עצמה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דזמנה ביום שמיני דוחה את השבת:

23 גמ' שלא ברצון ר' אליעזר. דאליבא דר' אליעזר לא היו צריכים להביאו דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות אלא כר"ש דס"ל דכולן רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן שכשקדש היום היו בתוכן ולא בתוך הבית:

24 וקאמרי רבוותא וכו' ערל. נכרי שמל ערב הפסח אינו ראוי לעשות פסח ראשון דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וצריך ז' ימים לטהרתו דגזרו רבנן דילמא אי שרית ליה למעבד פסח ראשון שמא יטמא לשנה הבאה ערב הפסח ויאמר אשתקד מי לא נטמאתי בכמה מתים וטבלתי בו ביום וטהרתי השתא נמי נעביד ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא הוה מקבל טומאה והשתא ישראל הוא ומקבל טומאה וצריך הזאת שלישי ושביעי ונמצא שהעמידו דבריהם במקום כרת שהרי ראוי הוא לעשות פסח ראשון ואיכא כרת כדכתיב וחדל לעשות הפסח ונכרתה:

25 והזאה. לטמא מת שחל שביעי שלו בשבת ערב הפסח שאסרו חכמים שלא יזה אע"ג דליכא אלא טלטול בעלמא ולא עביד פסח ראשון ושאר דברי הרב אלפסי ז"ל מפורשים בהלכותיו:

26 הלכך נקטינן כר' שמעון דגגות חצרות וקרפיפות רשות אחת הן לא שנא עירבו חצירות עם בתים ולא שנא לא עירבו כשמואל ור' יוחנן דאמרי הכי בפ' כל גגות דף צא. וקי"ל כוותיה וכמו שפסק הרב אלפסי ז"ל שם הלכך אפי' בדבר הרשות שרי לטלטולי דרך גגות חצרות וקרפיפות ומיהו דוקא בכלים ששבתו בתוכן אבל כלים ששבתו בתוך הבית איסורא דרבנן מיהא איכא הלכך אפילו ר' שמעון מודה דגבי איזמל נמי אסור דהעמידו דבריהם במקום כרת:

27 פיסקא כלל אמר ר' עקיבא וכו' מילה דוחה את הצרעת. שאפי' יש לו צרעת בערלתו וכשיסירנה יסיר את הצרעת ונמצא שעבר על לאו דהשמר בנגע הצרעת שהוא אזהרה לקוצץ בהרתו אפ"ה ימול ומוכחין לה בגמ' מדכתיב ימול בשר ערלתו ובשר יתירא הוא דהוה ליה למימר ימול ערלתו אלא אתא לרבויי שאפילו יש שם בהרת ימול דבנגעים כתיב בשר דכתי' ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא וה"ק ימול נגע בשר ערלתו:

28 יו"ט אינו דוח' אלא בזמנו בלבד. ואין צ"ל בשבת:

29 מנין לתשעה ולעשרה לאחד עשר לשנים עשר. בפירקין תנן לה דנולד בין השמשות נימול לתשעה שהרי ליום שמיני של מחר הוא נימול משום דחיישי' דילמא לילה הוא ואיכא למימר נמי דיום הוא ונימול לתשעה ואי בין השמשות זה ערב שבת אי אפשר למולו בשב' הבאה דשמא תשיעי הוא והוי לה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת וצריך להמתין עד אחר השבת שהוא עשירי חל יו"ט אחר השבת אין מילה שלא בזמנה דוחה אותה ונימול לאחד עשר שני ימים טובי' של ראש השנה נמול לשנים עשר:

30 מתני' מוהלים. חותך את הערלה:

31 פורעין. פריעת העור המכסה ראש הגיד:

32 מוצצין. את הדם ואע"ג דעביד חבורה שאין הדם ניתק מחבורו אלא ע"י המציצה:

33 אספלנית. תחבושת:

34 לועס בשיניו. דכמה דאפשר לשנויי משנינן:

35 לא טרף יין ושמן. כך היו עושין והיא רפואה שמערבין וטורפין יין ושמן יחד בקערה :

36 חלוק. כעין כיס דחוק היו עושין ומכסין את ראש הגיד עד העטרה וקושרין שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד:

37 לא התקין. לא הזמין:

38 כורך על אצבעו. דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאת חול:

39 גמ' המל. בשבת:

40 כל זמן שעוסק במילה. שלא סלק ידיו:

41 חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה. שאינה כשרה עד שיחתכם:

42 ובין ציצין שאין מעכבין. חוזר וחותך דכולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לידחות אצלה:

43 פירש. שסילק את ידיו:

44 על המעכבין חוזר שהרי הם כמילה עצמה ועל שאין מעכבין אינו חוזר דהוה כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתנה שבת לידחות. ובגמ' אמרי' דלאיתויי הא דתנן במתני' עושין כל צרכי מילה לאתויי דאפי' ציצין שאין מעכבין חוזר עליהן כל זמן שלא פירש: