ר"ן על שבת נ״א

1 גמ' בשתי ידיו אסור לטלטולינהו. ואפי' הזמינה למאכל בהמה משום דטרחא הוא:

2 סיאה אזוב וקורנית. לקמן מפרש להו:

3 הכניסן לעצים. לייבשן:

4 שלא יקטום בכלי. כדרך חול כדאמרינן דף ע: דמאן דפרים סילקא דמי לטוחן:

5 ומולל ואוכל. אם בא לאכול הזרע מולל שרביטין שהזרע בתוכן:

6 וכן באמינתא. לקמן מפרש מאי אמינתא ניניא מינטא בלע"ז:

7 פיגם. רודייא:

8 גרסינן בפרק ביצה דף יב: המולל מלילות מע"ש למחר מנפח על יד על יד ואוכל מעט מעט:

9 אבל לא בקנון. כלי הוא שראשו אחד רחב והשני קצר ועשוי כמין מרזב ונותן הקטנית בראשו הרחב ומנענע והאוכל מתגלגל דרך המרזב והפסולת נשאר בכלי:

10 חדא אחדא. בין גודל לאצבע:

11 חדא אתרתי. בין גודל לשתי אצבעות:

12 והלכתא כרבא דקאי כחכמים דאמרי הכא מולל בראשי אצבעותיו וסבירא ליה לרב אלפסי ז"ל דליכא פלוגתא בין חבילי תלתן לחבילי תבואה וקטנית דבכולהו שרי למלול בשבת בראשי אצבעותיו אבל הרז"ה ז"ל כתב דכי שרי' הכא בשבת דוקא בחבילי תלתן כגון סיאה אזוב וקורנית ואמינתא ופיגם אבל בחבילי תבואה וקטנית לא התירו בשבת כלל וראיה לדבר מדאמרי' התם בפרקא קמא דיו"ט דף יב: דאמר רבה בר חנין לאושפזיכניה מוללים מלילות ומפרכין קטנית ביו"ט ודייקי' מינה דביו"ט הוא דשרי אבל בשבת אסור וכדאותבינן מברייתא דקתני המולל מלילות מערב יו"ט תירצה איידי דתנא רישא מערב שבת תנא סיפא נמי מערב יו"ט אלמא מערב שבת דוקא הוא דשרי אבל בשבת אסור למלול והא דאמרינן התם בפ"ק דיו"ט כיצד מולל דאלמא שרי למלול ביו"ט מפרשי' ליה ולא בשבת ובמסכת יו"ט אכתוב בזה יותר בס"ד ולית הלכתא כרשב"ג דקא אסר חבילה הניטלת בשתי ידיו:

13 איתמר בשר חי מות' לטלטל. דהא חזי לאומצא:

14 בשר תפוח. סרוח:

15 רב הונא אמר מותר לטלטלה בשבת. דלית ליה מוקצה:

16 רב חסדא אמר אסור לטלטלה. בשבת דאית ליה מוקצה והאי כיון דאפילו לכלבים לא חזי אלא לחיה מקצה ליה איניש מדעתיה:

17 מים מגולין. מפני שהן ראויין לחתול דלא מזיק ליה ארס של נחש שאף הנחשים הוא אוכל:

18 מפני הסכנה. שמא ישתה אדם מהן:

19 דג תפל אסור לטלטלו. דאינו ראוי לכלום ולכלבים לאו דעתיה למשדייה אבל מליח נאכל חי ע"י מלחו:

20 בשר חי בין מליח בין לא מליח מותר לטלטלו. דהא חזי לאומצא:

21 מתני' כופין את הסל לפני האפרוחים. אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת ורב יצחק דלית ליה הכי משני לה בפרק כירה דף מג. בצריך למקומו:

22 שברחה. מן הבית:

23 דוחין אותה. בידים:

24 מדדין עגלים. אוחזו בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסייעו לילך ומנענע לו רגליו:

25 והאשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועותיו מאחריו ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך:

26 שנוטל אחת ומניח אחת. שהתינוק מניע רגליו כשמגביה אחת אבל גורר אסור מפני שנושאתו:

27 גמ' והא קא מבטל כלי מהיכנו. דמשהניחן תחתיה אין יכול ליטלן ודומה לסותר בנין מדרבנן:

28 צער בעלי חיים דאורייתא. דכתיב עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמיה דקרא משום צער בעלי חיים בפרק אלו מציאות דף לב::

29 דוחין אין מדדין לא. שלא יהא אוחזה באגפיה ורגליה נוגעין בארץ ומוליכה:

30 תנינא להא דת"ר מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר. לפי שכשאדם מדדה אותן אין מגביהין עצמן מן הארץ:

31 אבל לא את התרנגולת. מפרשי' בגמ' משום דמקפיא נפשה כלומר שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה ובשבת לא חזיא למידי אבל שאר בהמה וחיה ועוף כשאדם אוחזן הן מהלכין ברגליהם ואפ"ה דוקא בחצר אבל ברה"ר לא דגזרי' שמא יגביהם מן הארץ ואיכא מלאכה דאורייתא וכדרבנן דפליגי עליה דר' נתן בפ' המצניע דף צד. דאמר המוציא בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין חייב ואע"ג דתנן במתני' מדדין עגלים וסייחים וקתני להו דומיא דהאשה מדדה את בנה ומפרש בגמ' דהאשה מדדה את בנה אפי' ברה"ר ומינה שמעינן דעגלים וסייחים נמי אפי' ברה"ר והכא אמרי' דדוקא בחצר לא קשיא דכי גזרינן ברה"ר דוקא בקטנים שבהן דמתוך שהן קשין להנהיגן ברגליהם אי שרית להו דדוי אתי לטלטלינהו אבל בגדולים שהן נוחין לילך ברגליהם לא גזרינן ומתניתין בגדולים:

32 אין עוקרין בהמה חיה ועוף. בחצר:

33 אבל דוחין אותן עד שיכנסו. בגמ' פרכינן הא גופה קשיא אמרת אין עוקרין הא דדוי מדדינן והדר אמרת דוחין דוחין אין מדדין לא ומפרקינן סיפא אתאן לתרנגולת דאפילו דדוי לא עבדינן משום דמקפיא נפשה וכדכתיבנא:

34 והאשה מדדה את בנה. אפי' ברשות הרבים והכי איתא בגמרא והיינו טעמא משום דאי נמי מגבה ליה ליכא איסורא דאורייתא דבאדם דף צד. מודו ליה רבנן לר' נתן דחי נושא את עצמו:

35 אבל אם היה גורר אסור וכן הלכתא דכיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר לא מודו ליה רבנן לר' נתן:

36 ונמצא פסקן של דברים דאין עוקרין בהמה חיה ועוף בין גדולים בין קטנים אפילו בחצר משום דמטלטל מידי דלא חזי אבל מדדין אותם אם גדולים הם אפילו ברשות הרבים ואם קטנים הם בחצר בלבד אבל לא ברשות הרבים חוץ מן התרנגולת שאין מדדין אותן כלל משום דמקפיא והאשה מדדה את בנה אפי' ברשות הרבים בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל גורר אסור:

37 ומיהו קשיא לי היאך מדדין בהמה חיה ועוף כלל ואפילו בחצר הא כל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין את כולו כך אין מטלטלין מקצתו כדמוכח בפ' שואל דף קנא. דתנן גבי מת ובלבד שלא יזיז אחד מאיבריו לפיכך נראה לי דהכא משום צער בעלי חיים נגעו בה ודוקא בשצריכין לכך אבל בשאין צריכין לא:

38 מתני' אין מילדין את הבהמה ביו"ט. דאיכא טירחא יתירא:

39 אבל מסעדין. אותה ביו"ט ובגמרא מפרש כיצד מסעדין:

40 ומילדין את האשה בשבת. וא"צ לומר שמסעדין וכ"ש ביו"ט:

41 וקושרין את הטבור. של ולד שהוא ארוך ואם לא יתקשר ויתכרך בשום דבר ויגביהו התינוק יצאו מעיו:

42 גמ' ונופח בחוטמו. שנחיריו סתומים ברירין:

43 מרחמין. מאהיבין את הולד עליה:

44 בול של מלח. מלוא אגרוף מלח:

45 כדי שתזכור צערה. דכאיב לה וזוכרת צער לידה ומרחמת לולד אם ריחקתו:

46 מי שליא. שורין את השליא במים:

47 לא מרחקה. אין דרכה לרחק:

48 פיסקא ומילדין את האשה בשבת. מביאה לה שמן דרך רה"ר ביד בכפה אבל לא בכלי דכמה דאפשר לשנויי משנינן:

49 בשערה. סכה שערה שמן וכשבאה אצלה מקנחתו ואין כאן חלול שבת שאין דרך הוצאה בכך:

50 פשיטא. דהא פקוח נפש דוחה את השבת:

51 תיפוק לי' משום סחיטה. למה לא תביאה לה בכלי שלא תחלל את השבת בהוצאה הכי נמי הא קא מחללה בסחיטה:

52 אין סחיטה בשער. לפי שהוא קשה ואינו בולע:

53 דרך שערה. כורכת הכלי בראש בשערה:

54 אמר רב יהודה אמר שמואל חיה. יולדת:

55 כל זמן שהקבר פתוח. בית הרחם:

56 צריכה אני. לחלול:

57 בין לא אמרה צריכה אני. אלא ששתקה מחללין עליה את השבת:

58 אבל אם אמרה אין צריכה אני. אין מחללין:

59 נסתם הקבר וכו' לא אמרה צריכה אני. וכ"ש אם אמרה אין צריכה אני אין מחללין:

60 מר זוטרא מתני הכי וכו' בין שאמרה אין צריכה אני מחללין. וכ"ש אם שתקה מחללין:

61 נסתם הקבר וכו'. לא אמרה צריכה אני אלא ששתקה מחללין וכ"ש שאם אמרה שצריכה אני שמחללין:

62 באגפיה. בזרועותיה שאינה יכולה לסמוך עצמה מרוב צערה. ודייקי רבוותא וכו' בהאי דיוקא איכא למידק דלישנא דמשעה לא מוכח דקדים דמשום דקאי אמאימתי פתיחת אפילו לא קדים אשיעוריה דאביי שייך למימר משעה ועוד היה לו לרב אלפסי ז"ל לפסוק כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר משעה שהדם שותת ויורד דספק נפשות להקל וכן פסק הרמב"ם ז"ל :

63 חיה שלשה שבעה ושלשים. שלשה ימים ושבעה ימים ושלשים יום הוזכרו בה בחלוק הלכות שבת:

64 שבעה. משלשה עד השלמת שבעה:

65 שלשים. משבעה עד השלמת שלשים וכדמפרש ואזיל וכתב הרמב"ן ז"ל דכשאין שם חכם ורופא עסקינן ולפי שהדברים שעושין לחיה בחול ידוע הן לכל אמרינן דתוך שלשה אע"פ שאמרו אין צריכה אני שיחללו עליה שבת ואין אנו יודעין אם יכולה זו להמתין עד הערב ולא תבא לידי סכנה אפ"ה כיון שידוע הוא שהדבר הזה עושין אותו לחיה וכל החיות צריכות לכך מחללין עליה מספק ואין שומעין לה דלמא תונבא הוא דנקיט לה ודוקא בשאין שם חכם ורופא אבל יש שם חכם ורופא ואומר אינה צריכה שומעין לה ולהם אבל שבעה אפילו לה לבדה שומעין לפי שאינה בחזקת מסוכנת לאותן דברים שרגילות חברותיה לעשות לה ואפשר שיכולה להמתין אבל שלשים אפילו אמרה צריכה אני כיון שאנו יודעין שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן הכל בקיאין משום לידה אין לה סכנה לאותן דברים שהחיה רגילה בהם:

66 דבר שאין בו סכנה. שאם לא יעשו לו רפואה זו אינו מסוכן למות ומ"מ צריך הוא לחולה אומר לנכרי ועושה אבל דבר שיש בו סכנה ישראל עצמו עושה לו:

67 ומיהו דוקא אומר לנכרי אבל על ידי עבד ואפילו ערל לא דאדם מצווה על שביתת עבדו ובעבד ערל דיבר הכתוב וכיון שעל ידי ישראל אסור על ידי עבד נמי אסור וכבר הארכתי בצרכי חולה בפרק שמונה שרצים בס"ד:

68 לטבילה. עד ל' יום לא תטבול מפני הצנה: