ר"ן על שבת נ״ה

1 אי אחריתו. מלשחטו:

2 עד אורתא. שהוא ליל שמיני:

3 הוה אכילנא מיניה. דמקצת היום ככולו כדכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא ללילה חזי ומיהו מיום הח' הוא דירצה דאורתא לאו בר הקרבה הוא דכתיב ביום צותו את בני ישראל וגו' אבל מכלל נפל נפק ליה וחזי לאקדושיה כדאמרינן בזבחים דף יב. לילה לקדושה יום להרצאה והלכך בעינן חולין מאורתא חזי למשחטה ולמיכליה:

4 צודנייתא קא בעית למיכל. מטעמים שמאכילין את האבל קא בעית למיכל לכך אתה מתאבל אבלות חנם:

5 איתרע ביהמילתא. אבלות:

6 בגו תלתין יומין. ללידת הולד:

7 איתמר מת בתוך ל' יום. ולד שמת בתוך ל' יום ללידתו ולא היה לאביו בן אלא הוא ועל ידו היו פוטרין את אמו מן החליצה:

8 ועמדה ונתקדשה. לפי שסבורה היא שאינה זקוקה ליבם:

9 אם אשת ישראל. אם זה שנתקדשה לו אינו כהן ומותר בחלוצה:

10 חולצת. מן הספק ואחר כך נשאת:

11 ואם כהן הוא. שאם תחלוץ תהא אסורה לו סמכינן אדרבנן ואמרינן לאו נפל הוא ואינה חולצת:

12 גרסינן בגמרא אמר אביי פיהק ומת דברי הכל מת הוא דבכה"ג אפילו רבנן מודו כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי כלומר שמת מחמת מיתה הבאה לו ממקום אחר מר סבר דהיינו רבנן חי הוא ומר סבר דהיינו רשב"ג מת הוא ופירש ה"ר יונה ז"ל דלאו דוקא פיהק אלא ה"ה חלה ומת מדקא מסיים אביי למלתיה כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי ולא קאמר כי פליגי בחלה ומת אלמא חלה ומת הרי הוא כפיהק ומת וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהשמיט הא דאביי מן ההלכות ונראה שהוא דוחה אותה מהא דאמר רבא מת בתוך ל' יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת משום דסמכינן אדרבנן וכדכתיבנא אלמא אפי' בשלא אכלו ארי פליגי רבנן אבל ה"ר יונה ז"ל כתב דלא פליגי אביי ורבא דהא דרבא מתוקמא בנפל מן הגג או אכלו ארי והר"ז ז"ל פי' דאביי בפיהק ומת דוקא הוא דקאמר דלא פליגי משום דכיון דאיכא ריעותא מוכח מילתא דנפל הוא אבל חלה ומת הרי הוא כאכלו ארי דליכא ריעותא דאפי' בן קיימא נמי חלה ומת ולפי זה הא דרבא מתוקמא בחלה ומת והוי כאכלו ארי ולא פליגי אדאביי כלל:

13 מתני' מי שהיו לו שני תינוקות וכו' ושכח ומל שלאחר שבת בשבת חייב. דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא ועביד ליה חבורה שלא לצורך ובהא רבי יהושע מודה:

14 אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת. דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ואף על גב דטעה בדבר מצוה שהוא טרוד באותו של שבת ומתוך כך טעה בזה ואף בזה עשה מצוה שראוי הוא למול אלא שאינו דוחה שבת וס"ל לרבי אליעזר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה שיש בה חיוב חטאת חייב:

15 ורבי יהושע פוטר. דסבירא ליה טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור ובגמרא אמרינן כל חד וחד מהיכא יליף:

16 קטן נימול לשמונה וכו'. נולד בין השמשות נימול לתשעה שהרי ליום שמיני של מחר הוא נימול ושמא בין השמשות יום הוא ונימול לתשעה:

17 בין השמשות ע"ש נמול לעשרה. דאי אפשר למולו בשבת הבאה דשמא תשיעי הוא והויא לה מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי:

18 חל יום טוב אחר השבת. אין מילה שלא בזמנה דוחה אותו ונימול לאחד עשר:

19 גמ' דעייק בין השמשות. היה צועק בין השמשות של ערב שבת והוי לה מילה שלא בזמנה שלא היו רשאין למולו בשבת דשמא ערב שבת שמיני שלו ומילה שלא בזמנה לא דחיא שבת:

20 אמר שמואל חלצתו חמה. שנשלף ממנו החולי ויצא מגופו ודוקא בחמה וכיוצא בה שהוא חולי כל הגוף הוא דנותנין לו שבעה להברותו אבל אם לא חלה אלא באחד מאבריו מלין אותו לכשיתרפא מיד וראיה לדבר מדאמרינן בריש פרק הערל דף עא: רב פפא אמר דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח ליה ביני וביני:

21 איבעיא להו מי בעינן מעת לעת. כלומר שיהו שבעה שלמין ממש וכתב הרב אלפסי ז"ל דאיפשיטא דבעי הני שבעה מעת לעת ולאו דאפשיטא הכא אלא בריש פ' הערל הוא שאמרו כן ועל זה סמך הרב ז"ל:

22 מתני' ואלו הן ציצין וכו'. רצועות של בשר שנשארו מן הערלה:

23 עטרה. היא שפה גבוהה המקפת את הגיד סביב וממנה משפעת ויורד לראשו:

24 ואינו אוכל בתרומה. אם כהן הוא דילפינן ביבמות דף ע. ערל אסור בתרומה:

25 אם היה בעל בשר. שהיה שמן ונראה בשר של מעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולו כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד מתקנו ומשפע באיזמל מאותו עובי:

26 גמ' בשר החופה רוב גבהה של עטרה. דלא תימא רוב היקפה בעי אלא אפילו רוב גבהה במקום אחד:

27 קטן המסורבל בבשר. ששמן ועב ולאחר שנימול נראה כמכוסה:

28 כל זמן שמתקשה. ומתוך קשיו מתפשט בשרו לשמואל נראה מהול הוא דאין צריך לימול הא נראה ואינו נראה צריך למתניתין אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה לא צריך ולא הכריע בזה הרב אלפסי ז"ל כלום:

29 אבי הבן אומר אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו כתב רבינו שמואל ז"ל שצריך לברך כן קודם המילה שבכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ועוד דלישנא דלהכניסו להבא משמע וכדאמרינן בפ"ק דפסחים דף ז. דבלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע אבל ר"ת ז"ל חלק עליו לפי שמשנה סדר הברייתא שסדרה תחלה ברכת המל ואח"כ ברכת אבי הבן ועוד דקתני העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית דאלמא שכבר נכנס ונימול ומאי דקאמר להכניסו להבא משמע ומוכח לה מדאמרי' התם בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע לאו קושיא היא דלאו למימרא דלהבא דוקא משמע ולא לשעבר אלא דטפי משמע להבא מלשעבר אבל הוא הדין נמי דמשמע לשעבר ובעל ביעור הוא דפליגי דמר סבר מעיקרא בלחוד משמע ומר סבר להבא נמי משמע ודקאמר דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לא קשיא דברכה זו דלהכניסו אינו אלא שבח והודאה בעלמא על שזכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:

30 המברך אומר אשר קדש ידיד מבטן. יצחק קרוי ידיד על שם יחידך אשר אהבת:

31 מבטן. דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב אבל שרה אשתך וגו' והקימותי את בריתי אתו היינו מילה:

32 וחק בשארו שם. בבשרו שם חק של מילה:

33 וצאצאיו. אחריו:

34 חתם באות ברית קדש. באות זה של ברית קודש:

35 צוה להציל ידידות שארינו משחת. מגיהנם דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו כך פרש"י ז"ל ור"ת ז"ל פי' דאברהם נקרא ידיד כדדרשינן מה לידידי בביתי זה אברהם בפ' כל המנחות באות מצה דף נג: ובברכה זו מזכיר שלשה האבות ידיד זה אברהם חק בשאריו שם זה יצחק וצאצאיו חתם באות ברית קדש זה יעקב וא"ת ומנא לן באברהם שנתקדש מן הבטן י"ל דדילמא קים להו דילפינן ליה בגז"ש דידיעה ידיעה באברהם כתיב כי ידעתיו ולהלן הוא אומר ירמיהו א׳:ה׳ בטרם אצרך בבטן ידעתיך:

36 המל את הגרים אומר אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהן דם ברית. זו היא גרסתו של הרב אלפסי ז"ל וא"ת למה שינו נוסח ברכה זו לתקן בה למול ולא תקנו בה על המילה כמו שתקנו בו במילה של ישראל ועוד למה כללו הכל בברכה אחת ולא תקנו בה שתי ברכות תחלה וסוף כמו שתקנו במילה של ישראל המל אומר וכו' המברך אומר וכו' ועוד למה תקנו בה ולהטיף מהן דם ברית יש לומר דכי מברכינן בעל הני מילי מצוה שאפשר לעשות על ידי שליח אבל הכא כיון שהגר ממציא עצמו ולא סגי בלאו הכי תקנו אותה בלמ"ד והכי מוכח בפ"ק דפסחים שם: דכל היכא דלא סגי דלאו איהו גופיה עביד שייך טפי בברכת למ"ד מעל ומה שכללו הכל בברכה אחת ולא ברכו בה תחלה וסוף היינו לפי שאינו גר עד שימול ויטבול ולפיכך לא ברכו עליה על המילה כשם שאין מברכין על הטבילה אלא הוא עצמו בעלייתו מברך עליה אבל כללו הכל בברכה זו לפי שדם המילה בריתן של ישראל הוא ועל הברית אנו מברכין ומה שתקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירין כשהן נימולין ועיקר מילתן הטפת דם ברית היא לפיכך תקנו לכולם כן כך פי' הרמב"ם ז"ל אבל יש ספרים שכתוב בהן המל אומר על המילה והמברך אומר למול את הגרים וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל ושני ברכות תקנו בה תחלה וסוף כשאר המילות והרז"ה ז"ל הקשה דהיאך יברך לבסוף למול דהא למול להבא משמע כדאמרינן בלבער. ולאו קושיא היא שכבר כתבתי למעלה דלאו למימרא דדוקא להבא משמע אלא דטפי משמע להבא מלשעבר מה שאין כן בעל ביעור דמשמע מעיקרא למאן דסבירא ליה הכי התם והיינו דמברך אבי הבן להכניסו לאחר המילה והכא נמי כיון דלאחר המילה הוא דמברך אין לטעות בו שהוא מברך להבא שכבר בירך לפניה ברכה אחרת אלא על המילה שנעשית כבר והרמב"ם ז"ל כתב בפרק שלישי מהלכות מילה כדברי הרב אלפסי ז"ל:

37 וגר אע"ג דאימהל בארמיותיה. כבר פירשתי למעלה ברי"ף סי' תצ"ד למה פסק הרב אלפסי ז"ל שצריך להטיף ממנו דם ברית:

38 ואשכחן בהלכות גדולות והיכא דאייתי איזמל ממעלי שבתא וכו'. דעת הרב בעל הלכות גדולות ז"ל שמתירין אמירה לנכרי אפילו בדבר שיש בו מלאכה גמורה גבי מכשירי מילה לפי שהוא מפרש הא דאמרינן עירובין דף סז: גבי ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה דאמרינן שם דף סח. ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דכל שבות שנעשה על ידי ישראל כגון הזאה קרינן שבות דאית ביה מעשה ולפיכך אע"פ שאין בהם אלא משום שבות העמידו דבריהם במקום כרת אבל אמירה לנכרי אפילו במלאכה גמורה קרינן שבות דלית ביה מעשה כיון דלא עביד ישראל מעשה כלל ולפי זה לא גרסינן התם דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי שלפי שטתו אפילו למימר ליה להחם ליה שרי: