1צריך לקשרן. יחד מבעוד יום להוכיח שלישיבה הן עומדין ואם לא קשרן אסור לטלטלן למחר דלא הוי ייחוד במחשבה בלא מעשה:2ורב אסי אמר יושב. עליהן מבעוד יום ואע"פ שלא חשב לישב עליהן למחר גלי אדעתיה דלישיבה קיימי:3פוקרין. פשתן סרוק שנותנין על המכה:4ובציפה. צמר מנופץ שנותנין על המכה:5בזמן שצבען בשמן. דגלי דעתיה דלמכה קיימי ומניחין עליה בשבת דלאו לרפואה נינהו אלא שלא ישרטו המלבושין את מכתו והוי האי כמלבוש למכה:6אבל לא צבען בשמן. לאו מלבוש נינהו:7והוי משוי:8ואם יצא בהן וכו'. היינו כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא קשר ולא חשב:9הקש שעל המטה. קש סתמיה לטינא קאי ללבנים או להסקה ומוקצה הוא ואם היה נתון על המטה ולא לשכב עליו ובא בשבת לשכב עליו והוצרך לנענע ולשוטחו לשכיבה שלא יהא צבור וקשה:10לא ינענעו בידו. שאסור לטלטלו אבל מנענעו בגופו כלאחר יד:11או שהיה עליו כר או סדין. ששכב עליו מבעוד יום ואע"פ שלא יחדו לכך ולא חשב עליו דהיינו כרב אסי ומדאמר רב אסי אע"פ שלא חשב משמע דמוסיף הוא על דברי שמואל דטפי עדיף חשב מישב ולא חשב הלכך קיימא לן דבין חשב בין ישב מותר וכן פסק רבינו האי גאון ז"לוכן דעת הרב רבינו יונה ז"ל וכי תימא והא תנן יוצאין בפיקורין ובציפה בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה ואילו מחשבה לא מהניא תירץ הר"ר יונה ז"ל דהתם משום דלא מוכחא מילתא דמיחדי למכתו ומחזי כמוציא בשבת אבל יוצא בהן מבעוד יום מוכחא מילתא אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלרב אסי דוקא ישב מהני אבל חשב לא מהני ולא נראו לי דבריו:12אמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר. לכסות בו צואה ורוק ומערה העפר בביתו ונוטלו בשבת תמיד לכל צרכיו:13והוא שיחד לו קרן זוית. דהוי כמוכן ועומד לכך אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקע הבית ומוקצה הוא ואסור:14ונשאל הרשב"א ז"ל המיחד אבן לפצוע בה אגוזים אם מותר לטלטלה בשבת והשיב דשרי כמכניס אדם מלא קופתו עפרועושה בה כל צרכיו ואפשר דבעינן שישתמש בה פעם אחת מבעוד יום כפיקורין וציפה אלא מיהו בודאי בעינן שיחדוה לכך לגמרי אבל יחוד שבת אינו יחוד כגיזי צמר דבעינן יחדן להטמנה וכאבן שעל פי החבית דאמרי' בפרק כל הכלים דף קכה: לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה כסוי לחבית ולא קי"ל הכי אלמא אף על פי שהניחה לכסות החבית לשמה אסור עד שייחדנה לכך לעולם אלו דבריו ז"ל. ולי נראה דאפילו יחוד שבת אחת נמי מהני וגיזי צמר דבעינן יחדה להטמנה ההיא בשל הפתק והאבן שעל פי החבית דאסרינן במניח היינו טעמא לפי שאין דרכה של אבן ליחד אותה לכסוי חבית וכמו שאני עתיד לכתוב במקומה בס"ד בפרק נוטל אבל בכל מידי דאורחיה בהכי ייחוד דחד יומא מהני וכן פירש רש"י ז"ל אע"פ שלא חשב לישב עליהן למחר אלמא אילו חשב לישב עליהן למחר אע"פ שלא יחדן לעולם מהני ושמעתין נמי מוכחא הכי דפלוגתייהו דתנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בחריות של דקל בנמלך עליהן לישיבה לצורך מתר בלבד היא דאילו יחדן לגמרי לא אמר תנא קמא דצריך לקשר ועוד דרבא דאמר אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן לא מוקמינן ליה בפלוגתא דתנא קמא ור"ש בן גמליאל כלל משום דעד כאן לא פליג תנא קמא אלא בשלא יחדן אלא שנמלך לישב עליהן למחר ועובדא דר' חנניא בן עקביא דאתמר בגמרא דף נ. נמי הכי מוכח דאמר להו לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר ואפילו בכי האי גוונא קיימא לן כשמואל דחשב מהני ליה ליומיה כדאמרינן לעיל אלמא יחוד דשבת אחת נמי מהני ליומיה:15תניא בכל חפין את הכלים. משפשפין את הכלים בשבת לצחצחן:16חוץ מכלי כסף בגרתקון. כמין עפר שגדל בחביות של יין והוא עיקור תיקון כלי כסף וגורד אותו שהכסף רך וזהו ממתק שהוא אב מלאכה. אבל נתר וחול מותר. דלא גריד להו:17עפר לבינתא שרי. כתישת לבינה ורב האי גאון ז"ל מפרש עפר לבונה הנקרא בלשון ערבי כנדר:18פי' לממשא ביה ידיה. ולא חיישינן שמא משיר שער:19כוספא דיסמין שרי. יש שפירש פסולת שומשמין ויש שפירש שהוא שם עשב נקרא בערבי יסמו"ן:20אהלא. אהל:21אסא. הדס:22סיגלי. וויאולי"ש בלע"ז ובערבי בנפס:23כל היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי. אבל איכא רובא אסור שעשוי הוא ללבן ולצחצח כבורית ומשיר את השער:24אמר רב הונא האי סליקוסתא וכו' סכינא דביני אורבי. שנותנין סכין בין שתי שורות הלבנים שבבנין להשתמר:25בגזרתא דקני. קנים הדוקרנים שיוצאין בגזע אחת הרבה ותכופין זה בזה:26שפיר דמי. לנעוץ בתוכן סכין לשמרה דהתם ליכא למיחש שמא יזיז עפר ממקומו:27לית הלכתא הכין. דאם לא דצה ושלפה יהא אסור:28הטומן לפת. להשתמר בקרקע שכן דרכו:29אם היו מקצת העלין מגולין. האי דנקט מקצת עליו מגולין משום ניטלין בשבת קאמר לה ולאו משום מידי אחרינא נקט לה דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזה אא"כ מזיז עפר בידים:30לא משום כלאים. דאין זו שתילה:31ולא משום מעשר. דנימא בטלה לה אגב קרקע והרי הוא כלוקטו מתחלה ויהא צריך לעשר על הנוסף שמא נתוספה:
