חידושי חתם סופר על כתובות נ׳

1 בר שית למקרא כו' מה שהכריחו תוס' ממתני' דפרקי אבות דבן שלשה עשר למצות. לא ידעתי זה ההכרח מי ליכא למ"ד ס"פ יוצא דופן דדברי' האמורי' בתינוקת אמורים בתינוק ר"ל שהתינוק נעשה גדול בן י"ב ויום א' עש"ה מ"ה ע"ב ובתוס' שם ד"ה אלו דברי רבי מדלא הביאו תוס' מהך מתני' דאבות ש"מ דלא פסיקא להו דאתי' כרבי. ויש לסמוך דבר זה מדתנן התם בן שבעים לשיבה ומייתי לי' הרע"ב מדהע"ה דכתי' וימת בשיבה טובה ובן שבעי' הי'. והנה הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום והי' בן שבעי' שלמים והה"נ כל המנויים שם במשנה. ויש לדחות:

2 לתעניתא מעת לעת בדרושי הארכתי בזה ביומא פ"ב ע"א ולולא דברי כל הראשונים הייתי אומר דהתם במתני' מיירי מיוה"כ דאוריי' ולא מיירי מתענית דרבנן כלל וכבר עמד בזה שם בס' תוס' יוה"כ ע"ש ואתי' אימי' דאביי למילף לן בתענית דרבנן אמנם דוקא בתעניתי' החמורי' שמתענים מעל"ע כגון ט"ב או תענית האמצעי' של גשמי' לאפוקי מתעניתי' שאינם מעל"ע שאין מחמירי' להתענות התינוקו'. ובתשובה א' הארכתי בישוב דברי הראב"ד שבשיטה מקובצת דמעת לעת אתריסר קאי ע"ש:

3 תנא מיני' ארבעין זימני' פירש"י דר"י בר חנינא אמרה ורש"ל כ' השמעתא בעצמה תנא מיני' הואיל וגברא רבה אמרינהו לשמעתתא. ולפע"ד דכל הני שמעתא דאושא היו רגילי' למיתנינהו בשם ר' יהודה בר"ח כדלעיל באושא התקינו שיהי' אדם זן כו' ועכשיו שמע דלא כן הוא אלא ר' יוסי בר חנינא אמרה ולא ר' יהודה בר חנינא והי' צריך לחזור אחר שמועה זו ארבעי' זימנין בשם ר' יוסי בר"ח כדי להשכיח ממנו רגילתו הראשונה ששנאה בשם ר' יהודה בר"ח כי מספר ארבעים מסוגל להשכיח כדר' ירמי' דמתעני מ' תעניתא להשכיח ממנו תלמודיהון דבבלאי. וזה נגד מ' יום שהי' מרע"ה בהר סיני. ולא הי' צורך לכל זה האריכות ללומדי תורה כי בין כך ובין כך לבסוף ניתנה לו במתנה כדכתי' ויתן אל משה ככלתו. ולא הי' כל האריכות אלא לנקות מחשבותיו מכל סברות חכמות העה"ז שהיו שקועי' בדעתו קודם קבלת התורה הרמוזים בלחם לא אכל ומים לא שתה וכבר הארכתי בזה בדרוש בפ"ק דמגלה גבי סעודת פורים שאכלה בלילה לא יי"ח ע"ש:

4 אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת. יראה הואיל ומרמז על הזן בניו ובנותיו או מגדל יתומי' בתוך ביתו שזה הצדקה חביבה א"כ סד"א כל המרבה משובח וירגילם בזוללי בשר וסובאי יין ומלבושי עכומ"ז ויהי' שכרו יותר גדול עד שלבסוף יצא לתרבות רעה. ע"כ אמר בתחלה אשרי שומרי משפט. ע"ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט דמפרשי חז"ל ס"פ כיסוי הדם. שיכלכל דבריו על מכונם יאכל וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויכסה במה שיש לו. וה"נ אשרי כששומר משפט שלא יתן לבניו כ"א במשפט צדק ואז הוא עושה צדקה בכל עת. וראיתי בשיטה מקובצת שכ' הך דהון ועושר בביתו לא שייך הכא מידי אלא משום דדריש קרא דאשרי שומרי משפט דכתי' בהאי מזמור מייתי נמי אידך דהון ועושר. והוא פלאי דרחוקי זה מזה בכמה פרשיות המפסיקות ביניהם. ולהנ"ל י"ל קצת דהש"ס סמיך אקרא דיכלכל דבריו במשפט דכתי' בפרשתא דהון ועושר:

5 וראה בנים לבניך דלעיל מיני' כתיב אשתך כגפן פורי' בניך כשתילי זיתים המשיל האשה לגפן שמוציא יינו בנקל ה"נ תוליד בנקל והבנים לזית שחובטין אותו עד שמוציא שמנו ה"נ חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שוחרו מוסר. ומסיים בסוף כל הברכות וראה בטוב ירושלי' כל ימי חייך. האי כל ימי חייך קאי אכל הברכות כולן האמורי' בפרשה שיומשכו כל ימי חייך. והנה שיהי' הבנים שסביב שלחנו כזיתי' שחובטין אותו ואי אפשר שיומשך כל ימי חייך דלכשיגדלו לא יצטרכו לזה. ע"כ אמר וראה בנים לבניך ויגדלו בני בניו על ברכיו והוא יגדלם לתורה כדאמרי' פ"ק דקידושין מקרא והודעתם לבניך ולבני בניך ובהם יתקיים כשתילי זיתים כל ימי חייו ואמר וראה ע"ד מ"ש תוס' ב"ב נ"ט ע"א ד"ה החוט כו' וק"ל. ומסיים שלום על ישראל קאי אכולה פרשה שיהי' שלום בביתו בלי מחלוקת בין איש לאשתו ובני ביתו שיהיו כולם מרוצים זה לזה. והואיל והזכירו אחר וראה בנים לבניך דרשו שלא יבואו לידי חליצה וייבום שאז אין הזיווג ברצון כי הייבום הוא ע"כ ולפעמים היא אינה רוצית בו וע"כ תתייבם לו. ולפעמי' היא מתאוה לו והוא חולץ ואמר לא חפצתי לקחתה ואין זה שלום. ואידך אמר דלא ליתי לאינצויי דאורחא דמילתא הוא שמשיאי' בן אח לבת אחיו כדי שלא תסוב נחלה וכן בנות צלפחד היו לבני דודיהן לנשי'. ועי"ז לא אתי לאנצויי בחילוק הנחלה:

6 אווש' כ"ע עיי' באריכות לשון רש"י גבי כתובו' בנין דכרין. והנל"ד דהואיל ולא דמי כתובו' בנן נוקבי' לבנין דכרי'. דהתם כתובות אמם הוא דירשי משו"ה דין הוא דלא לירתו מטלטלי' דהרי גם האם לא הי' גובה כתובתה אלא מקרקע משא"כ בנן נוקבי' אפשר שיזונו ממטלטלי' ע"כ חשבו דירושה ממש קאמר וס"ל דפרשת נחלות שבתורה לא נאמרו אלא אקרקע ומשום הסבת נחלה אבל במטלטלי' ברא וברתא כחדא ירתי וכיון דהבת יורשת מטלטלי כמו הבן ממילא דאינה ניזונית דכללא הוא דהבת היורשת אינה ניזונית מהנכסי'. ועל כן אושו דזה הדין ליתי' דאפי' מאן דלית לי' קרקע רק מטלטלי נמי בנים זכרי' הוא דירשי ואתי ר' יוסף למימר דכתובת בנין דכרי' קאמר ופירש"י דלא ירושת כתובת אמן קאמר דלענין זה ליכא למילף מיני' בנן נוקבין כדלעיל דטעמא רבא איכא דלא ירתי מאם אלא מה שהיתה היא גובה בכתובתה אבל הילפותא היא מהמותר דינר דאע"ג דאיכא מותר כמה אלפי' מטלטלי' לא מקרי ירושה לענין זה אלא מותר דינר קרקע. ש"מ דתקנת תנאי כתובה הי' רק על הקרקע ולא על המטלטלי'. ובזה ניחא נמי מה שהקשה פני יהושע מאי מייתי ראי' דא"ל זיל זון דלמא התם משום שהי' המטלטלי' מופקדי' ביד אחרי'. אבל מיתמי עצמם לא מפקינן לזונן. ולפי הנ"ל ניחא דאי ס"ד ילפי' תקנת בנן נוקבי' ממותר דינר דבנין דכרי' והתם בעינן דוקא קרקע ולא מותר דינר מטלטלי' בין שהי' ביד היתומים בין ביד הנפקד ואפי' למ"ד שאם הי' לו פקדון ביד אחר נותני' לכתוב' אשה כשהיא כושל. מ"מ לענין מותר דינר אין חילוק וק"ל:

7 א"ל אביי אלו בעל חוב הוה. עפירש"י. וצ"ע למה לא הוזכרה סברא זו דבעל חוב בכולי שמעתתא עד שבא אביי ועוד איך ס"ד דרב יוסף רצה לזון ממטלטלי' והלא איהו הוה יתיב קמי' ר' המנונא ופירש שמעתתא לעיל. ותו הק"ו מבעל חוב יש לדחות ונימא אדרבא בעל חוב יפה כחו אצל משועבדי' ויהיב כל דעתו אקרקע דא"א להבריח. ע"כ לא יהי' לו שום שיעבוד אמטלטלי דיתמי שיכולי' להבריח ואין דעתו עליהם מעיקרא. משא"כ מזונות דלא יפה כחם לגבות ממשעבדי נמצא גם קרקע יכולי' להבריח למוכרם. א"כ קרקע ומטלטלי' שוים הם בענין זה עיי' סברא זו לקמן צ' ע"א תוס' ד"ה אלמנה וכו' ע"ש וק"ל. ע"כ נלענ"ד דאביי הי' סבור דמיירי בפירות שהיו מחוברין בשעת מותו ואח"כ נתלשו וס"ל בע"ח כי האי גונא אין גובה מאותן הפירות כיון שקדמו ותלשו ומשו"ה הקשה ועיי' לקמן פ' ע"ב וצ"ע: