חידושי חתם סופר על כתובות ל׳

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

« חידושי חתם סופר על כתובות כ״ט ×¢×´×‘ חידושי חתם סופר על כתובות מ״א ×¢×´×‘ »

1 תוספות על יומא פתח ↗

כהן גדול משום איבה - הקשה ר"י מדקאמר טעמא משום איבה מכלל דמן הדין ראוי להיות כהן גדול מדאורייתא אלא גזרו ביה רבנן משום איבה ותימה אם כן מאי איצטריך לפרושי טעמא דכהן הדיוט משום מעלין בקדש וכו' תיפוק ליה מדילפינן מקרא בפרק שני דזבחים דף יח. דכהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה משום מחוסר בגדים וליכא למימר דהא דקאמר דלא חזי להיות כהן גדול משום איבה היינו לאחר מיתת הראשון דהא מודה רבי יוסי דאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו וי"ל דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה ובירושלמי דריש ליה מקרא ומסתברא שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים כדאמר בפרק הבא על יבמתו יבמות דף סא. דינאי מלכא אוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ואמר בתוספתא פ"א ובירושלמי ביוסף בן אלם מציפורי שאירע פסול בכהן גדול ושימש תחתיו ולאחר שיצא אמר אדוני המלך פר ושעיר שקרבין היום משל מי משלי או משל כהן גדול אמר לו המלך לא דייך ששימשת שעה אחת לפני מי שאמר והיה העולם וכו' עד וידע שהוסע מן הכהונה:

2 סנהדרין פתח ↗

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַחַת אֲרוּסָה וְאַחַת נְשׂוּאָה יָצָאת לִשְׂרֵיפָה. יָכוֹל אֲפִילּוּ פְּנוּיָה? נֶאֱמַר כָּאן ״אָבִיהָ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אָבִיהָ״. מָה לְהַלָּן זְנוּת עִם זִיקַת הַבַּעַל, אַף כָּאן זְנוּת עִם זִיקַת הַבַּעַל.

3 כתובות פתח ↗

וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה. דְּתַנְיָא: רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה עוֹשֶׂה אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים כַּשַּׁבָּת לְתַשְׁלוּמִין. מָה שַׁבָּת — מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וּפָטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין, אַף יוֹם הַכִּפּוּרִים — מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וּפָטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין.

4 פסחים פתח ↗

תְּנַן: הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח, בְּשׁוֹגֵג מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְפִי מִדָּה מְשַׁלֵּם — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְפִי דָמִים מְשַׁלֵּם, חָמֵץ בַּפֶּסַח בַּר דָּמִים הוּא? אִין, הָא מַנִּי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר חָמֵץ בַּפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָאָה.

8 כתובות פתח ↗

וְצִינִּים פַּחִים בִּידֵי שָׁמַיִם נִינְהוּ? וְהָתַנְיָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִּינִּים פַּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִינִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִיקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם״! וְתוּ אַרְיָא וְגַנָּבֵי בִּידֵי אָדָם נִינְהוּ? וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף וְכֵן תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלוּ סַנְהֶדְרִין, אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ. לֹא בָּטְלוּ?! הָא בָּטְלוּ לְהוּ! אֶלָּא:

9 כתובות פתח ↗

רָבָא אָמַר, טַעְמָא דְּרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה מֵהָכָא: ״וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ. וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אוֹתוֹ״, אָמְרָה תּוֹרָה: כָּרֵת שֶׁלִּי כְּמִיתָה שֶׁלָּכֶם, מָה מִיתָה שֶׁלָּכֶם — פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. אַף כָּרֵת שֶׁלִּי — פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין.

10 כתובות פתח ↗

מַאי אִיכָּא בֵּין רָבָא לְאַבָּיֵי? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה — לְאַבָּיֵי פָּטוּר, וּלְרָבָא חַיָּיב.

10 מגילה פתח ↗

אָמַר רָבָא: אָמְרִי בֵּי רַב, תְּנֵינָא: אֵין בֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לַשַּׁבָּת אֶלָּא שֶׁזֶּה — זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם, וְזֶה — זְדוֹנוֹ בְּהִיכָּרֵת. וְאִם אִיתָא — אִידֵּי וְאִידֵּי בִּידֵי אָדָם הִיא!

12 כתובות פתח ↗

וּלְאַבָּיֵי פָּטוּר?! וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: מוֹדֶה רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה בְּגוֹנֵב חֶלְבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וַאֲכָלוֹ, שֶׁהוּא חַיָּיב — שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁבָּא לִידֵי אִיסּוּר חֵלֶב. אַלְמָא דְּמֵעִידָּנָא דְּאַגְבְּהֵיהּ קַנְיֵיהּ, מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ לָא הֲוָה עַד דְּאָכֵיל לֵיהּ. הָכָא נָמֵי, בְּעִידָּנָא דְּאַגְבְּהֵיהּ — קַנְיֵיהּ, מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ לָא הָוֵי עַד דְּאָכֵיל לֵיהּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁתָּחַב לוֹ חֲבֵירוֹ לְתוֹךְ פִּיו.

13 יומא פתח ↗

כְּכוֹתֶבֶת שֶׁאָמְרוּ, בְּגַרְעִינָתָהּ: אוֹ בְּלֹא גַּרְעִינָתָהּ? בָּעֵי רַב אָשֵׁי: עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, בִּקְלִיפָּתָהּ אוֹ בְּלֹא קְלִיפָּתָהּ, בְּלַחָה אוֹ בִּיבֵשָׁה? רַב אָשֵׁי לָא מִבַּעְיָא לֵיהּ הָא דְּרַב פָּפָּא, ״גַּסָּה״ אִיתְּמַר — כֹּל כַּמָּה דְּגַסָּה. רַב פָּפָּא לָא מִבַּעְיָא לֵיהּ הָא דְּרַב אָשֵׁי: לַחָה — שִׁבּוֹלֶת מִיקְּרֵי, שֶׁלֹּא בִּקְלִיפָּתָהּ — אוּשְׁלָא מִיקְּרֵי. אָמַר רָבָא אָמַר רַב יְהוּדָה: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ, יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה. וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בְּצִיר מֵהֲכִי — לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. מֵיתִיבִי: מַעֲשֶׂה וְהֵבִיאוּ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִטְעוֹם אֶת הַתַּבְשִׁיל, וּלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת וּדְלִי שֶׁל מַיִם. וְאָמְרוּ: הַעֲלוּם לַסּוּכָּה. וְתָנֵי עֲלַהּ: לָא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כָּךְ, אֶלָּא שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן. וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק אוֹכֶל פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה — נְטָלוֹ בְּמַפָּה וַאֲכָלוֹ חוּץ לַסּוּכָּה, וְלֹא בֵּירַךְ אַחֲרָיו. הָא כְּבֵיצָה — בָּעֵי סוּכָּה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, הַשְׁתָּא שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת בְּלֹא גַּרְעִינָן לָא הָווּ כְּבֵיצָה, כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה וְגַרְעִינָתָהּ מִי הָוֵי יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה?! אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: אִין, שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת בְּלֹא גַּרְעִינָתָן לָא הָווּ כְּבֵיצָה, כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה וְגַרְעִינָתָהּ הָוֵי יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה. אֲמַר רַב פָּפָּא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: תְּרֵי קַבֵּי דְּתַמְרֵי חַד קַבָּא דְּקַשְׁיָיתָא וּסְרִיחַ. רָבָא אָמַר: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ פֵּירֵי, וּפֵירֵי לָא בָּעוּ סוּכָּה. מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִינוּ לוֹמְדִים תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ הֵבִיאוּ לְפָנֵינוּ תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וַאֲכַלְנוּם אֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לְסוּכָּה. אֲכִילַת עֲרַאי — אִין, אֲכִילַת קֶבַע — לָא! אֵימָא: אֲכַלְנוּם כַּאֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לַסּוּכָּה. אִי בָּעֵית אֵימָא: אֲכַלְנוּם אֲכִילַת קֶבַע, וְאָכַלְנוּ פַּת אֲכִילַת עֲרַאי בַּהֲדַיְיהוּ חוּץ לַסּוּכָּה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: לְפִיכָךְ, אִם הִשְׁלִים בְּמִינֵי תַרְגִּימָא — יָצָא. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ פֵּירֵי בָּעוּ סוּכָּה, לִיתְנֵי פֵּירוֹת! מַאי מִינֵי תַרְגִּימָא — פֵּירוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּאַתְרָא דְּלָא שְׁכִיחִי פֵּירֵי. רַב זְבִיד אָמַר: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ — חֲסֵרָה מִכְּבֵיצָה. דִּתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר — בְּכַזַּיִת, חָמֵץ — בְּכַכּוֹתֶבֶת. וְהָוֵינַן בָּהּ: מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״חָמֵץ״, וְלָא בָּעֵי ״שְׂאוֹר״, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה חָמֵץ שֶׁאֵין חִמּוּצוֹ קָשֶׁה — אָסוּר בִּכְזַיִת, שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה — לֹא כָּל שֶׁכֵּן? מִדְּפַלְגִינְהוּ רַחֲמָנָא, לִימְּדָה לְךָ שִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְּשִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה. שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, מִכְּדִי בֵּית שַׁמַּאי אַשִּׁיעוּרָא דִּנְפִישׁ מִכְּזַיִת קָא מְהַדְּרִי, לִיתְנֵי כְּבֵיצָה. וְאִי נָמֵי כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, נִיתְנֵי כְּבֵיצָה! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: כּוֹתֶבֶת פְּחוּתָה מִכְּבֵיצָה. מִמַּאי? דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לְךָ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ — יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, הָא סְתָמָא — כְּבֵיצָה. וְאִי נָמֵי כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וַחֲדָא מִינַּיְיהוּ נְקַט. אֶלָּא מֵהָכָא: עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין? עַד כְּזַיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד כְּבֵיצָה. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי — רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ״, זוֹ אֲכִילָה, ״וְשָׂבָעְתָּ״, זוֹ שְׁתִיָּה — וַאֲכִילָה בִּכְזַיִת. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״, אֲכִילָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂבִיעָה, וְאֵי זֶה — זֶה כְּבֵיצָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, הַשְׁתָּא כְּבֵיצָה שַׂבּוֹעֵי מְשַׂבְּעָא, דַּעְתָּא לָא מִיַּתְּבָא?! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה. כְּבֵיצָה — מְשַׂבְּעָא, כְּכוֹתֶבֶת — מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר:

13 כתובות פתח ↗

אָמַר רַב פָּפָּא: הָיְתָה פָּרָה גְּנוּבָה לוֹ, וּטְבָחָהּ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר שַׁבָּת. הָיְתָה פָּרָה שְׁאוּלָה לוֹ, וּטְבָחָהּ בְּשַׁבָּת — פָּטוּר. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: רַב פָּפָּא, פָּרָה אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן?!

14 תוספות על כתובות פתח ↗

ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב - פירש בקונטרס אמאי חייב מיתה וקשה לר"י דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב דהשתא ודאי חייב מיתה אע"ג דלא מצי לאהדורה וממון נמי לא מיחייב כיון דלא מצי לאהדורה אלא על הנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא קים ליה בדרבה מיניה ונראה לר"י דה"פ אמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו ואהנאתו לא מיחייב דאע"ג דאמרי' ב"ק דף קיא: גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גוזלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדוריה אין לו על השני כלום וריצב"א מפרש כשיטת רש"י ופשיטא ליה להש"ס דאיירי כשתוחב לו בע"כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואח"כ תוחב לו באצבעו או בכוש ואת"ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה מ"מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסים אע"ג דיכול לנתקו ולהביאו אצלו דדוקא לענין הגט אמרי' היכא דיכול לנתקו דלא הוי גט משום דבעינן כריתות והא אגידא ביה אבל לענין זכיה אשכחן בפ"ק דב"מ דף ט. ושם טלית חציה על גבי קרקע וחציה על גבי העמוד והגביה חציה שעל גבי קרקע דלא קני מטעם שיכול לנתקה ולהביאה אצלו וכיון שאינו זוכה מטעם זה ה"ה דאינו מגרע זכיית האחר שהוא מונח בתוך ידו או בתוך פיו מטעם זה ועוד דלכל הפחות קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה ולכך פשיטא ליה להש"ס דבאונס מיירי וה"פ אנוס הוא ופטור ממיתה וממון דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת איסור:

16 כתובות פתח ↗

רַב פָּפָּא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁתָּחַב לוֹ חֲבֵירוֹ מַשְׁקִין שֶׁל תְּרוּמָה לְתוֹךְ פִּיו. רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּזָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה מִשֶּׁלּוֹ,

1 איכא בינייהו בעולה לכה"ג. דעת רש"י דמיירי בבעולה מאחר ואח"כ נבעלה לכה"ג הזה כדרכה. וא"כ לפ"ז בבעילה זו נעשית חללה מחייבי עשה וכהן הדיוט הבא עלי' עתה עובר בעשה כמ"ש תוס' יבמות ע"ז ע"ב ד"ה מחלל כו'. ובזה ניחא מה דקשי' למ"ד בירושלמי דהוריות פ"ג דכהן הגדול יכולי' להעבירו מנשיאותו ויהי' דינו כהדיוט ומשמע בתוס' דיומא י"ב ע"ב ד"ה כהן כו' בסוף דבריהם דהכי הלכתא ודלא כירושלמי פ"ג דהוריות ועיי' תוס' מ"ק י"ד ע"ב ד"ה והא כו' דע"כ ס"ל כהך דהוריות דאל"ה לא מקשי מידי. ואמנם הך דיומא מכריע דלא כהנ"ל ואולי יש לחלק בין כהן שנמשח שאין מעבירי' ובין מרובה בגדי' שמעבירין מ"מ במרובה בגדי' ה"נ הרי ראוי' היא לו כשיעבירו אותו מהתמנותו ויקיים מ"ע שעליו ולו תהי' לאשה. והשתא א"נ לא יעבירו אותו מ"מ למה לא ישלם קנס כיון שהיא ראוי' לו. ולהנ"ל ניחא דעכשיו אחר ביאה זו כבר נעשית חללה דחייבי עשה ואסורה אפי' לכהן הדיוט. והא"ש הא דלא מוקי לי' רש"י בבעילת עצמו משום דא"כ הרי לא נתחללה עדיין וחזי' לי' כשיעבירו אותו מנשיאותו. ומיושב נמי קו' תוס' דלר"מ מאי איכא למימר די"ל דר"מ ס"ל כמ"ד אין מעבירי' כה"ג שאפי' מעבירי' אותו מ"מ קדושתו עליו כבהוריות שם וכן משמע בתוס' יומא שם דהכי ס"ל לר"מ. וא"כ מיתוקם שפיר בבעילת עצמו דלא חזי' לי'. ולפ"ז ביבמות נ"ט כדפריך רבא תיפוק לי' משום בעולה הומ"ל דמשום בעולה מעבירי' אותו וכמ"ד הכי. אלא כיון דעכ"פ לא מיתוקם לכ"ע עדיפא מיני' משני. ובלאה"נ מהסברא נראה דאין מן הראוי דאם אנס אשה הכשרה לכה"ג רק בביאתו פסלה שנעשית בעולת עצמו היתכן שעי"ז יפטר מקנס ויהי' חוטא נשכר. וביבמות מיירי לענין נישואי' שאסור לישא אותה וזה בוודאי אפי' בבעילת עצמו אבל לענין תשלומי קנס מה"ת למיפטרי':

2 מ"ש רש"י דלית מאן דס"ל כר"א. י"ל כוונתו כיון דמשכחת ברייתא דסנהדרי' נ"א ע"ב דאמר ר"ע יכול אפי' פנוי' כו' והוה סד"א דר"ע ס"ל כר"א וכדאמרי' שם לעיל נ"א ע"א כי האי גוונא קמ"ל רש"י דליכא מאן דס"ל דלר"ע פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה דהרי ר"ע בעצמו הוא בר פלוגתי' דר"א ביבמות ס"א ע"ב וס"ל אין זונה אלא מופקרת ובסנהדרין אפנוי' מופקרת קאי. והכא בשמעתין ליכא לאוקמי במופקרת דפשיטא דאין לה קנס דאינה משומרת. שוב ראיתי שנתעוררו בזה הראשוני' בשיטה מקובצת והנלע"ד כתבתי:

3 ולאפוקי מדר"נ בן הקנה. כ' תוס' דס"ל לר"ח דאין שום תנא סובר כר"נ. נראה דלא הי' גירסתם בירושלמי דשמעתין דר"ש בן מנסי' ס"ל כר"נ ועדיפא מיני' ע"ש. ובפני יהושע הקשה הרי סתם מתני' דמגלה אין בין יה"כ לשבת לא מיתוקם אלא כר"נ בן הקנה. ולפע"ד לרבא דהתם אמר אמרי בי רב חנינא. וס"ל דלמתני' איכא מלקות בחייבי כריתות ולא נפטרו במלקות מידי כריתותן דלית להו דרשא ונקלה אחיך לעיניך א"כ ע"כ לא אתי' מתני' דהתם כר' נחוני' דלדידי' משוינן כרת למיתת ב"ד וכשם שאין אדם לוקה ומת בב"ד ה"ה שלא יהי' לוקה ונכרת. וא"כ נימא דבכרת גלי קרא שילקה. מ"מ הו"ל למימר שאם לוקה יפטר ולא נעביד בי' תרתי עכ"פ שלא לעקור השואה דכרת למיתת ב"ד. וכעין זה מצאתי להדי' בירושלמי פ"ק דמגלה ע"ש. אע"כ להך מ"ד לא מיתוקם מתני' כר"נ. והא דשוה יה"כ לשבת לתשלומין היינו מטעם מלקות ואי דס"ל כריש לקיש דחייבי מלקות שוגגי' נמי פטורי' או דס"ל כר' חגא מדרומא דחייבי מיתות שוגגי' נמי חייבים. ומשו"ה אין בין יוה"כ לשבת ולעולם דלא כרנבה"ק. והא דקאמר התם מתני' רנבה"ק היינו לאידך אוקמתות דהתם וא"כ רב חסדא דהכא מצי סבר כרבא התם ולק"מ:

4 וכן הא דפסחי' ל"ב ע"א. אפי' אי קיי"ל לפי דמים משלם וכפסק הרמב"ם מ"מ אין הכרח דמתני' ר"נ בן הקנה. די"ל כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה שם משום מלקות דחמץ פטור מתשלומין והא דלא אמר הש"ס הכי משום דלא בעי לאשכוחי מתני' להדי' דס"ל מלקות בחייבי כריתות משום שקלא וטרי' דמגילה. ולעולם למסקנא דמלקות איכא בחייבי כריתות שפיר מצינן למימר הכי. והא דלא קמ"ל בתרומה דעלמא ומשום מלקות דתרומה י"ל היא גופי' קמ"ל דאיכא מלקות בחייבי כריתות. והא דלא קמ"ל בחמץ דעלמא שאינו תרומה. י"ל קמ"ל בסיפא אפי' שוגג בתרומה פטור משום הזיד בחמץ אע"ג דהוה כפרה ודלא כהתוס' דהתם ודשמעתין לקמן כן י"ל ולעולם לא מיתוקם שום סתם משנה כרנבה"ק אדרבא איכא סתם משנתינו ודב"ק ודשבועות דלא כר"נ בן הקנה:

5 והנה בירושלמי איתא דר"נ לא אמרה אלא בכרת שהוא דומי' דיוה"כ שאין היתר לאיסורו אבל בנדה דיש היתר לאיסורו לא אמר. ולפ"ז לא הי' בתוספתא שבירושלמי כמו בתוספתא שלפנינו דגרסי' גם נדה. ולכאורה אולי לזה נתכוונו תוס' דס"ל לר"ח דליכא תנא דס"ל דרנבה"ק אמרה בנדה וכדומה. ולפי זה יפה הקשו תוס' ארש"י דלאפוקי מדר"נ אמתני' קאי מנ"ל דלמא גלי קרא והקשה מהרש"ל אכתי דלמא אנדה קאי ולק"מ דע"כ ליכא מאן דס"ל הכי בנדה. ומיושב נמי קו' גליון תוס' האמרי' להדי' לקמן אי רנבה"ק קשי' אחותו. והא"ש דלמסקנא לא ס"ל לש"ס כהירושלמי בהא מדאמר זר שאכל תרומה ותרומה יש היתר לאיסורו ע"י שאלה אבל הכא קאי אר"ח דאמר הכל מודים בבא על הנדה שפיר הקשו תוס'. וא"ש נמי דמייתי ש"ס רנבה"ק דיוה"כ ולא מייתי רישא דתוספתא דפליג בהדי' ופוטר באחותו והא"ש דאתי לאשמועינן דוקא דומי' דיוה"כ פוטר ולא נדה:

6 א"נ י"ל טעמא דלא מייתי בש"ס התוספתא דרנבה"ק פוטר באחותו. משום דמצינו למימר לאו משום כרת פטר לי' אלא מיירי באתרו בי' למלקות ומתני' בלא אתרו בי' למלקות. ואין לומר א"כ מאי אירי' אחותו דפוטר אפי' ממזרת נמי ליפטר משום מלקות י"ל כמ"ש רמב"ם דאין מלקות בממזרת בלא קידש. ולעולם מתני' לא פליג ארנבה"ק. משום הכי מייתי דהי' עושה יוה"כ כשבת והתם ע"כ משום כרת פטר לי' ובלא אתרו למלקות דאי משום מלקות ובאתרו בי' א"כ אדאשמעינן יה"כ לאשמועינן שעשה י"ט כשבת דחייבי לאווין נינהו. ודוחק לומר דקמ"ל דאיכא מלקות בחייבי כריתות דזה נשמע מאחותו. אע"כ משום כרת פטר לי' ובלא אתרו בי' וא"ש וק"ל:

7 ובהא דהקשו תוס' מנ"ל לאפוקי מדרנבה"ק דלמא שאני הכא דאיכא קרא נערה. והקשו בגליון תוס' הא אמרי' לקמן אי רנבה"ק קשי' אחותו. י"ל דבלאה"נ צריך להבין מאי מקשו תוס' הא משנתינו מחייב נמי בבושת ופגם כמ"ש תוס' לקמן בשמעתין ל"ב ע"א ד"ה דאין ומהרש"א שם. וא"כ שפיר מוכח לאפוקי מדרנבה"ק דנהי דגלי קרא נערה לחייבו קנס. אבל בושת ופגם לא יתחייב. אע"כ לאפוקי מדרנבה"ק ולא מקשו תוס' מידי. וצריך לומר התם קא קשי' להו כיון דגלי קרא דמשלם קנס א"כ ממילא ליכא כרת דתרי רשעיות לא עבדינן וכי היכי דבמיתות ב"ד לא עבדינן תרתי ה"ה בכרת לרנבה"ק וכיון דמגזירת הכתוב לשלם ממילא מיפטר מכרת. וכיון דמיפטר מכרת ממילא צריך לשלם בושת ופגם ושפיר הקשו תוס'. כל זה בשמעתין אבל לקמן קאי קו' הש"ס ארבה דס"ל חדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם. א"כ ה"נ איכא למימר אע"ג דגלי רחמנא נערה לחייבו בקנס מ"מ כרת במקומו עומד ואין לחייבו בבושת ופגם וא"כ משנתינו דמחייב בבושת ופגם ע"כ דלא כר"נ בה"ק וקשי' אחותו וק"ל:

8 חוץ מצינים ופחים עמ"ש בזה במקומות אחרי':

9 ושמתי אני את פני וגו'. י"ל רבנן מוקי קרא בניתן להצילו בנפשו בהריגת בנו למולך וקמ"ל דאע"ג שיכול להציל בא' מאיבריו פטור. ורנבה"ק ס"ל כר"י בן שאול דיכול להציל בא' מאיבריו חייב ומוקי לקרא בכרת. ובזה מיושב דאמרי' לקמן דרב אסי אמר זר שאכל תרומה משלו וקרע שיראי' של חבירו א"ב וס"ל ממון לזה ומיתה לזה פטור דלא כרבא והקשה מהרש"ל א"כ אכתי תיקשי לרבא מאי בינייהו. והא"ש דנהי דרבא ס"ל להלכתא דממון לזה ומיתה לזה חייב והיינו מקרא דאם לא יהי' אסון. מ"מ ר"י בן שאול דס"ל יכול להציל בא' מאיבריו אין ניתן להצילו בנפשו וחייב בתשלומין מוקי לקרא דלא יהי' אסון ביכול להציל כו' ולעולם ממון לזה ומיתה לזה פטור ורנבה"ק כוותי' ס"ל וא"כ לדידי' א"ש דקרע שיראי' של חבירו איכא בינייהו וק"ל:

10 איכא בינייהו זר שאכל תרומה. והיינו בלא אתרו בי' למלקות דאילו אתרו בי' לוקה ומיפטר מטעם מלקות וכן פסק רמב"ם פ"ו מתרומות. והתימה אש"ס דסנהדרין פ"ג ע"ב דא"ל ר"כ ור"א לרב לימא מר במיתה ומאי קושי' דרב באתרו בי' ולוקה ומיפטר ממיתה ככל חייבי כריתות שלקו וברייתא בלא אתרו בי' למלקות ואז חייב מיתה ולא לקי וצ"ע לכאורה. ואולי י"ל דבמגילה אין בין יוה"כ לשבת אמר רבא התם אמרי בי רב חנינא כו' היינו בי רב ממש הרי קמן דס"ל לרב דחייבי כריתות שלקו לא נפטרו וה"ה חייבי מיתה בידי שמים ושפיר הקשו לימא מר נמי דחייב מיתה עם המלקות וצ"ע:

11 זר שאכל תרומה כבר כתבתי לעיל דרמב"ם מוקי לפסחי' תרומת חמץ משום לאו דחמץ ובארתי טעמו לעיל ע"ש. והנה רש"י מייתי בפסחים גבי חמץ של הקדש יש טועים מקשי' נ"ל דהני לא ס"ל לשנויי כמ"ש תוס' כחזקי' דחייבי כריתות שוגגי' פטורי' דא"כ תיקשי להו קו' תוס' דשמעתין לימא כיון דגלי גלי ולא ס"ל כתי' תוס' דשמעתי' דכפרה שאני וע"כ דלא כחזקי'. ולא ס"ל נמי כתי' רש"י דהזיד בחמץ דס"ל אי הי' מזיד על החמץ דבכרת א"כ אינו שב מידיעתו גם על המעילה ולא שייך קרבן. דאפי' למ"ד מומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם היינו מפני שהוא דבר אחר שאינו תאב לו ואיכא למימר לחלב נתאוה ולא לדם. משא"כ הכא שנתאוה לחתיכה זו שיש בה כרת ה"נ הי' אוכלה אי הי' יודע שיש בה מיתה משום מעילה וע"כ בשגג נמי בחמץ ויפה הקשו:

12 ולאביי פטור והאר"ח הגונב חלבו כו'. הקשו בתוס' דה"ל לאקשויי הכי אמתני' דפסחי' ואולי י"ל דנהי דאתי' כריה"ג דמותר בהנאה מ"מ מודה הוא דעובר בבל יראה והקונה חמץ בפסח לוקה אלא שבשעת ביעורו מתהני מיני' אבל אסור לקנות חמץ בפסח. וכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובשוגג אפי' אביי מודה דל"מ כמ"ש תוס' בתמורה. נמצא בשגג בחמץ לא קנאו מדאגבה ולק"מ קו' הש"ס אמתני' דפסחים. ובדרושי בסוגי' דתרומת חמץ הארכתי בזה בתכלית הביאור בעזהי"ת וכאן אין להאריך יותר:

13 הגונב חלבו כו'. יל"ד דהו"ל למימר הגונב לחמו של חברו ביום הכיפורים ואכלו. דהרי מיוה"כ מיירי פלוגתתם שרנבה"ק עושה יה"כ כשבת. והל"ל בגונב לחם ביוה"כ. וי"ל דהנה רש"י פי' בשמעתין דהחיוב בא אהנאת גרונו ומעיו ובאמת פליגי בהא ר"י ור"ל בחולין ס"פ ג"ה דלר' יוחנן כל חייבי האיסורי' בא על הנאת גרון. ומשו"ה אם עבר מקום הגרון והקיאו וחזר ובלעו חייב שתים. ולר"ל הנאה במעיו בעי'. וא"כ כוונת רש"י דשמעתין גרונו לר' יוחנן ומעיו לריש לקיש. ואנן קיי"ל כר"י כי כן פסק הרמב"ם. ולכאורה יש מקום לומר דלענין חיוב יוה"כ לכ"ע אכילה במעיו בעי'. דהא נשתנה בשיעורו מכל איסורי תורה שהם בכזית ואוכל ביוה"כ בכותבת משום דבעי' יתובי דעתא א"כ ה"נ י"ל בעי' אכילה במעיו דוקא. ומצאתי ס' זו במפרש לירושלמי פ"ח דתרומו' דהוה ס"ד לחלק בין יוה"כ לשארי איסורי' מטעם הנ"ל. וי"ל ש"ס דילן ס"ל להאמת כן דהרי ביומא ע"ט רצה להשוות שיעור בהמ"ז ליוה"כ ומבואר בתשו' מהר"ם א"ש ח"ב תשו' כ"ז דבהמ"ז ותעני' אכילה במעיו בעי' ע"ש ברא"ש דברכו' דסמיך עליו הגאון הנ"ל. והשתא אי הוה אשמועי' בגונב לחמו של חבירו ביה"כ חייב ה"א לאו משום דאגבהי' קניא דליתא. דהרי מצי לאהדורי. אלא משום דבבליעתו קני' וחיובא לא מחייב אלא במעיו. משא"כ אוכל חלבו של חברו או זר שאכל תרומה תרוויי' בהדדי קאתי. לכן קמ"ל ר"ח אפי' באוכל חלבו משום דמדאגבי' קניא להתחייב באחריות אונסי' אע"ג דהו"מ לאהדורי מ"מ כיון דסוף סוף לא אהדרי' מתחיל החיוב תשלומי' משעת הגבהה. ועיי' לקמן ל"ד ע"ב היתה פרה שאולה לו כו' ועמ"ש מג"א סי' תקפ"ו סק"ה. ומ"ש שם וכן מצינו בחמץ הוא לכאורה ראי' לסתור. דהתם איצטריך קרא להכי לא ימצא עיי' בפסחים ה' ע"ב אמר מר יכול יטמין כו' עד סוף שמעתין וצ"ע ואין כאן מקומו:

14 כגון שתחב לו חבירו כו'. בפסחים כ"ט ע"א יליף שאור דאכילה משאור דראי'. הקשו תוס' דהא מדאגבי' קני'. הנה לכאורה א"א לומר שתחבו לו העכו"ם בעל כרחו לתוך בית בליעתו היכי דלא הו"מ לאהדורי דז"א דבלא"ה פטור דאונס הוא. אך משכחת לי' שתחבו לו ברצונו. ואפי' לפמ"ש תוס' דקנאו באויר פיו. י"ל דקנאו מהעכו"ם בכסף ולא נתן לו כסף ולמ"ד ישראל מעכו"ם בכסף ולא במשיכה. א"כ אין הישראל קנאו באויר פיו דלא נתן כסף. ואי לאו דשל אחרי' אתה רואה ואוכל הי' חייב בהנאת גרונו והשתא לא מחייב. אבל מ"מ לא נ"ל. דנהי דכ' תוס' ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי כו' דבשעה שזה נהנה כבר הוא אבוד מן העולם כו' עכ"ל היינו שלא יתחייב ממון לבעליו שכבר הוא אבוד מהם ומכל אדם. אבל עכ"פ הוא קנאו להיות שלו ונמצא אוכל חמץ של עצמו. הגע עצמך הזורק דבר לים ובא בר אמוראה והצילו לעצמו באופן דאינו צריך להחזירו לבעליו. מ"מ הוא קנאו ושלו הוא. ע"כ הי' נ"ל דא"א ליישב קו' תוס' דפסחים בהכי. שוב מצאתי שעמד בזה הראב"ד בס' תמים דעים סי' רמ"ה. והבנתי מדבריו דמיירי שהעכו"ם תחבו לו בע"כ למקום דהו"מ לאהדורי ע"י הדחק ומיקני' לא קני' בע"כ. ואי משום דלא אהדרי' איננו מחויב לדחוק עצמו להוציא בלעו מפיו בשביל ממונו של זה. ומ"מ משום אי' חמץ הי' חייב להוציאו ע"י הדחק. וכיון דשל עכו"ם אתה רואה פטור אף על זה. ועדיין צ"ע דמרש"י ותוס' דשמעתין משמע דמחויב להחזיר ממונו של חבירו אפי' היכי דמצי לאהדורי ע"י הדחק ורק משום דממאס ולא שוה פרוטה לא מחייב לשלומי. ומ"מ כיון דלא אהדרי' קנאו הוא והו"ל חמץ שלו וצ"ע:

15 ואי דלא מצי לאהדורה כו'. עיי' תוס' דעת ריצב"א עפ"י שיטת רש"י דפטור גם מממון משום דאנן סהדי דלא ניחא לי' באכילת איסור עיי' סמ"ע סי' רל"ד סק"ד ועיי' מג"א סי' ר"ד ס"ק כ"ו. ומ"מ נ"ל בעבריין לאכול איסורי' בלא"ה ליתא להנ"ל ומחייב ממון רק מיתה פטור. ומשו"ה לא פסיקא לי' לרש"י לפרש פטור מממון. והנה בתי' הש"ס דמצי לאהדורי ע"י הדחק אית כאן ג' שיטות. תוס' ס"ל מקום חיוב ממון בא לו במקום הנאת מעיו שהוא מקום חיוב האיסורי' ג"כ ולאו דוקא מעיו שהוא שיטת ריש לקיש ספג"ה אלא לאפוקי מקום בליעת הדחק. אלא היכי דלא מצי לאהדורי כלל שם הוא חיוב שניהם. וריצב"א ס"ל דמיירי שפיר באית בי' טפי משוה פרוטה והוי חיוב ממון במקום בליעת הדחק ומקום חיוב האיסורי' הוא כמעט אחר זה המקום ומ"מ מקרי בת א'. ור"ת שבגליון תוס' ס"ל גם מקום חיוב האיסורי' הוה במקום בליעת הדחק דהנאת גרונו שם הוא והיינו כר' יוחנן ס"פ ג"ה הנ"ל ועיי' לשון גליון משמע אפי' אינו שוה מתחילה אלא פרוטה מצומצם ועכשיו נתמעט מפרוטה חייב משום תחלתו באונס וסופו ברצון עמג"א הנ"ל:

16 בזר שאכל תרומה משלו כו'. בדרוש אמרתי דלרבא דמפיק לי' ממולך היכן רמיזא התם תשלומי ממון בשלמא אביי יליף אסון אסון והתם מיירי מדמי ולדות אבל לרבא גבי מולך מאי שייכי' דממון התם. אלא קרא כתי' כי יתן מזרעו למולך ודרשי' זרעו בן בנו. ומשכחת שהזקן העביר נכדו באש למולך ונשרפו בגדיו באש ומחייב ליורשי נכדו לשלם השיראי' ומחייב נמי מיתה משום ע"ז מולך ואמרה תורה והכרתי אותו במקום מיתה שלכם מה מיתה שלכם הי' פטור מתשלומי שיראי' ה"ה בכרת שלי כנלע"ד. ולפ"ז אע"ג דבעלמא ס"ל לרבא מיתה לזה וממון לזה חייב מ"מ אליבא דרנבה"ק מודה ומיושב קו' תוס':

1 תוספות על יבמות פתח ↗

מחלל דחייבי עשה - הקשה ר"י ברבי מאיר מכל מקום איכא למיפרך מה להצד השוה שכן לאו שאף באיסור חלל דחייבי עשה איכא לאו דחללה לא יקח ותירץ דשמא חללה הבאה מחייבי עשה ליכא לאו אלא עשה לכהן הבא עליה:

2 יבמות פתח ↗

וּכְרַבִּי יְהוּדָה מִי סָבַר לַהּ? וְהָתַנְיָא: ״זוֹנָה״ — זוֹנָה כִּשְׁמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״זוֹנָה״ זוֹ מוּפְקֶרֶת. רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הָלַךְ בַּעְלָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ, וּבָא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ — עֲשָׂאָהּ זוֹנָה.

3 תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּיפּוּרִים אֶלָּא שֶׁזֶּה זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם וְזֶה זְדוֹנוֹ בְּהִיכָּרֵת. הָא בְתַשְׁלוּמִין שְׁנֵיהֶן שָׁוְין. מַתְנִיתָא דְרִבִּי נְחוֹנְיָיה בֶּן הַקָּנָה. דְּתַנֵּי. רִבִּי נְחוֹנְיָיה בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר. יוֹם הַכִּיפּוּרִים כַּשַּׁבָּת בַּתַּשְׁלוּמִין. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר. מְחוּיָיבֵי כְרִיתוֹת כִּמְחוּיָיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין. מַה נְפַק מִן בֵּינֵיהוֹן. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אָבוּנָא. נַעֲרָה נִדָּה בֵינֵיהוֹן. רִבִּי מָנָא אָמַר. אַף אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ בֵינֵיהוֹן. עַל דַּעְתֵּיהּ דְרִבִּי נְחוֹנְיָיה בֶּן הַקָּנָה. מַה שַׁבָּת אֵין לָה הֵיתֵר אַחַר אִיסּוּרָהּ אַף יוֹם הַכִּיפּוּרִים אֵין לוֹ הֵיתֵר אַחַר אִיסּוּרוֹ. וְאֵילּוּ הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶן הֵיתֵר אַחַר אִיסּוּרָן מְשַׁלֵּם. עַל דַּעְתֵּיהּ דְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא. מַה שַׁבָּת יֵשׁ בָּהּ כָּרֵת אַף יוֹם הַכִּיפּוּרִים יֵשׁ בָּהּ כָּרֵת. וְאֵילּוּ הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן כָּרֵת אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי אָמַר. מַכּוֹת וְכָרֵת מַה אָמְרִין בָּהּ אִילֵּין תַּנָּיָיא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. צְרִיכָה לָרַבָּנִן. רִבִּי יוֹנָה בָעֵי. וְלָמָּה לֹא שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא דְתַנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. דְּתַנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. רִבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר. נֶאֱמַר כָּרֵת בַּשַּׁבָּת וְנֶאֱמַר כָּרֵת בְיוֹם הַכִּיפּוּרִים. מַה כָרֵת שֶׁנֶּאֱמַר בַּשַּׁבָּת אֵין מַכּוֹת אֶצֶל כָּרֵת. אַף כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים אֵין מַכּוֹת אֶצֶל כָּרֵת. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. מַה צְרִיכָה לֵיהּ. כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. בְּרַם כְּרִבִּי יוֹחָנָן. אִם מַכּוֹת אֶצֶל מִיתָה יֵשׁ לוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן מַכּוֹת אֶצֶל כָּרֵת. דְּאִיתַפַּלָּגוֹן. הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אִם הִתְרוּ בוֹ לְשֵׁם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לוֹקֶה. לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה נִסְקַל. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אֲפִילוּ הִתְרוּ בוֹ לְשֵׁם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה. מֵאַחַר שֶׁהִתְרוּ בוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה נִסְקַל. אָמַר לֵיהּ. אֲפִילוּ כְרִבִּי יוֹחָנָן צְרִיכָה לֵיהּ. תַּמָּן לִשְׁנֵי דְבָרִים וְהָכָא לְדָבָר אֶחָד.

4 מגילה פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן: הָא מַנִּי — רַבִּי יִצְחָק הִיא, דְּאָמַר: מַלְקוֹת בְּחַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת לֵיכָּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת בַּכְּלָל הָיוּ, וְלָמָּה יָצָאת כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ — לְדוּנָהּ בְּכָרֵת וְלֹא בְּמַלְקוֹת.

10 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר נֶאֱכֶלֶת לְכֹהֲנִים בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת הֵם וְעַבְדֵיהֶם הַכְּנַעֲנִים וּבְהֶמְתָּן. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב יא "וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ" וְגוֹ'. עֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח וְאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁמָּרְדָה הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין: תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה אֵין אוֹכֵל אוֹתָהּ אֶלָּא כֹּהֵן מְיֻחָס. אֲבָל כֹּהֲנֵי חֲזָקָה אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶן בִּלְבַד. וּתְרוּמָה טְהוֹרָה בֵּין תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בֵּין תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶן אֵינָהּ נִתֶּנֶת אֶלָּא לְכֹהֵן תַּלְמִיד חָכָם. מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לֶאֱכל תְּרוּמָה טְמֵאָה. וְכָל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה לְפִיכָךְ נוֹתְנִין תְּרוּמָה טְמֵאָה לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה: יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן אֲפִלּוּ קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד תֹּאכַל בִּתְרוּמָה וְחָזֶה וְשׁוֹק. וְדִין תּוֹרָה שֶׁתֹּאכַל מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה שֶׁהֲרֵי הִיא קִנְיָנוֹ. אֲבָל אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁתֹּאכַל עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה גְּזֵרָה שֶׁמָּא תַּאֲכִיל תְּרוּמָה לְאָבִיהָ וּלְאַחֶיהָ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה בְּבֵית אָבִיהָ: חֵרֶשֶׁת וְשׁוֹטָה שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה אֲפִלּוּ הִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשָּׂא חֵרֵשׁ כֹּהֵן חֵרֶשֶׁת וְיַאֲכִילֶנָּה. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל חֵרֶשֶׁת בַּת יִשְׂרָאֵל כְּלָל: הַזָּר אָסוּר לֶאֱכל תְּרוּמוֹת שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב י "וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ" אֲפִלּוּ הָיָה תּוֹשַׁב כֹּהֵן אוֹ שְׂכִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב י "תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ". תּוֹשָׁב זֶה שְׂכִיר עוֹלָם. שָׂכִיר זֶה שְׂכִיר שָׁנִים. וְעֶבֶד עִבְרִי הֲרֵי הוּא כְּתוֹשָׁב וְשָׂכִיר. וְכֹהֶנֶת אֵשֶׁת הַזָּר הֲרֵי הִיא כְּזָר שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל זָר בֵּין הוּא בֵּין אִשְׁתּוֹ: זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה בְּזָדוֹן. בֵּין שֶׁהָיָה טָמֵא בֵּין שֶׁהָיָה טָהוֹר בֵּין שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה בֵּין שֶׁאָכַל טְמֵאָה. חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב ט "וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ". וְלוֹקֶה עַל אֲכִילָתָהּ. וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם דְּמֵי מַה שֶּׁאָכַל שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. וְאִם אָכַל בִּשְׁגָגָה מוֹסִיף חֹמֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב יד "וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ" וְגוֹ': וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. שְׁנֵי עִנְיָנִים נִכְלְלוּ בְּלָאו זֶה. שֶׁאִם תִּבָּעֵל לְאָסוּר לָהּ וְתֵעָשֶׂה זוֹנָה אוֹ חֲלָלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמוֹת לְעוֹלָם כְּדִין כָּל חָלָל שֶׁהֶחָלָל כְּזָר לְכָל דָּבָר. וְאִם תִּנָּשֵׂא לְיִשְׂרָאֵל הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לֶאֱכל בַּמּוּרָם מִן הַקָּדָשִׁים שֶׁהוּא חָזֶה וְשׁוֹק לְעוֹלָם אַף עַל פִּי שֶׁגֵּרְשָׁהּ אוֹ מֵת: אֲבָל הַתְּרוּמָה אוֹכֶלֶת אַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ הַיִּשְׂרָאֵל אוֹ מֵת אִם לֹא הִנִּיחַ בֶּן מִמֶּנָּה. שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב יג "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל": מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ ויקרא כב יג "מִלֶּחֶם" וְלֹא כָּל לֶחֶם. חוֹזֶרֶת הִיא לִתְרוּמָה וְלֹא לְחָזֶה וְשׁוֹק: וְלֹא הַכֹּהֶנֶת בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּבְעֲלָה לְאָסוּר לָהּ הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית זוֹנָה אֲסוּרָה לֶאֱכל בִּתְרוּמָה לְעוֹלָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ זֶרַע מִכֹּהֵן: לְפִיכָךְ הַשְּׁבוּיָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֶרֶת טְהוֹרָה אֲנִי. וְכָל שְׁבוּיָה שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לוֹמַר טְהוֹרָה אֲנִי אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵד כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. וְהַנִּרְבַּעַת לִבְהֵמָה לֹא נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה וְאוֹכֶלֶת: יִשְׂרְאֵלִית שֶׁיֵּשׁ לָהּ זֶרַע מִכֹּהֵן אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל בְּנָהּ בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה וַאֲפִלּוּ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וַאֲפִלּוּ זֶרַע הַזֶּרַע עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כב יג "וְזֶרַע אֵין לָהּ": כְּשֵׁם שֶׁזֶּרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּהֶנֶת פּוֹסֵל אוֹתָהּ כָּךְ זֶרַע כֹּהֵן מִיִּשְׂרְאֵלִית מַאֲכִיל אוֹתָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא זֶרַע פָּסוּל. כֵּיצַד. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן אוֹ כֹּהֶנֶת לְיִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בַּת וּבָא עַל הַבַּת מִי שֶׁהוּא עֶרְוָה עָלֶיהָ אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת לְמַמְזֵר וּמֵתָה הַבַּת וַהֲרֵי הַמַּמְזֵר קַיָּם. הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל לֹא תֹּאכַל: הָא לָמַדְתָּ שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל זַרְעָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ הַזֶּרַע פָּסוּל וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם הָיְתָה לָהּ בַּת מִכֹּהֵן אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּת נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ נִתְחַלְּלָה הֲרֵי אִמָּהּ אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל הַבַּת הַפְּסוּלָה: כַּיּוֹצֵא בּוֹ הַכֹּהֶנֶת שֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת מִפְּנֵי זַרְעָהּ שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ הַזֶּרַע כֹּהֲנִים. כֵּיצַד. בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בַּת וְהָלְכָה הַבַּת וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בֵּן. הֲרֵי זֶה רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ וּפוֹסֵל אֶת אֵם אִמּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ וְזֹאת אוֹמֶרֶת לֹא כְּבֶן בִּתִּי כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא פּוֹסְלַנִי מִן הַתְּרוּמָה: הָעֶבֶד אֵינוֹ פּוֹסֵל מִשּׁוּם זֶרַע וְאֵינוֹ מַאֲכִיל. כֵּיצַד. כֹּהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בֵּן וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ עַל הַשִּׁפְחָה וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ עֶבֶד וּמֵת הַבֵּן וַהֲרֵי הָעֶבֶד קַיָּם. הָיְתָה אֵם אָבִיו שֶׁל עֶבֶד זֶה בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. הָיְתָה בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל תֹּאכַל שֶׁאֵין זֶה זֶרַע שֶׁהָעֲבָדִים אֵין לָהֶם יִחוּס: בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן וּמֵת וְלָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן וְחָזְרָה וְנִשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת הַיִּשְׂרָאֵל וְלָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה מִפְּנֵי בְּנָהּ שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל. מֵת בְּנָהּ מִיִּשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּשְׁבִיל בְּנָהּ הָרִאשׁוֹן: בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ לָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן וְחָזְרָה וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת וְלָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת בְּנָהּ מִכֹּהֵן אֲסוּרָה לֶאֱכל מִפְּנֵי בְּנָהּ שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל. מֵת בְּנָהּ שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל חוֹזֶרֶת לְבֵית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ וְאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לֹא בְּחָזֶה וְשׁוֹק: בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה וְיֵשׁ לָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן וְחָזְרָה וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. מֵת וְלָהּ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹכֶלֶת מִפְּנֵי בְּנָהּ הָאַחֲרוֹן שֶׁהֲרֵי הוּא מַאֲכִילָהּ כְּמוֹ שֶׁהֶאֱכִילָהּ אָבִיו:

13 פסחים פתח ↗

אָמַר מָר: יָכוֹל יַטְמִין וִיקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִמָּצֵא״. הָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא: שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ!

« חידושי חתם סופר על כתובות כ״ט ×¢×´×‘ חידושי חתם סופר על כתובות מ״א ×¢×´×‘ »