חידושי חתם סופר על כתובות מ״ח

1 ראב"י אומר שארה וכו' כ' תוס' מזונות אתי' בק"ו מכסותה. לכאורה אין זה פשוט כל כך עיי' ב"ב ט' ע"א לרב הונא פשוט דליכא קל וחומר. אלא אפי' לר' יהודה. י"ל ר' יהודה לא קאמר אלא למי שנפל ליד הגבאי אם לא יתן לו יצטער. אבל השתא דהגבאי נותן לכל מי שצריך למי דלא ספקא מעשי ידיו למזונות א"כ איכא למימר דאיכא על הבעל חיוב כסות טפי מחיוב מזונות ועיי' ספ"ק דגיטין י"ב ע"א. מיהו התוס' מייתי שפיר הך ק"ו לראב"י דמפיק מקרא דקפיד לתת כסות לפי שארה ועונתה לזקנה וילדה וכו' ומדקפיד כולי האי מזונות ק"ו גמור:

2 ומ"מ למאי דתני ר' יוסף דשארה אעונה דתשמיש קאי. א"כ אפי' אי מפרשינן כסותה כפשוטה כסות ממש היינו שלא יניחנה ערומה אבל לא צריך ליתן לה כסותה לפי שארה ועונתה. וממילא ליכא ק"ו למזונות. ונשאר בידינו כסות ועונה מן התורה ומזונות מדרבנן וזה כדעת רוב הפוסקי' ולא נצטרך למ"ש רמב"ן דכסות נמי אעונה קאי כמ"ש ר"ן בשמו וק"ל:

3 מסייעא לי' לר"ה. עיי' מג"א סימן ר"מ ס"ק כ"ב:

4 אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר. לר' יוסף דדבר אחר צדקה. הוי שפיר לא זו אף זו לא מיבעי' בניו ובנותיו אין מפרנסי' דצרכיהם מרובי' אלא אפי' צדקה דקייץ כמה נותני' מנכסי' אלו מהריווח כל שנה. אפ"ה אין נותנים. ולעיל בנשתטה הוה ג"כ זו ואין צ"ל זו לא מיבעי' בניו ובנותיו מפרנסי' אלא אפי' אחר שכבר פרנסו בניו ובנותיו מנכסיו עוד נותני' צדקה מנכסיו נוסף על מזונותיהם של אלו. אלא לר"ח להפוסקי' דקאי אבריית' וכמ"ש תוס' א"כ ע"כ צ"ל דתכשיט יותר סברא ליתן מלזון בניו ובנותיו. א"כ בנשתטה אחר שכבר אמר שזינן בניו מכ"ש שנותני' תכשיט. א"כ ע"כ דבר אחר הוא צדקה נמצא מודה ר"ח בנשתטה שנותני' אפי' צדקה וכהרמב"ם סוף הלכות נחלות ועיי' ר"ן:

5 ומ"ש כ"מ סוף הלכות נחלות הנ"ל דבהלך למה"י י"ל שמא נתן צדקה במקומו משא"כ נשתטה יש לעיין קצת. דלע"ד נראה בהיפוך דנשתטה פטור מכל המצות וע"כ נאמר עכ"פ נתחייבו נכסיו לשאת בעול עם הציבור שיפסקו עליו צדקה. א"כ מי שהלך למה"י ונשארו נכסי' ממנו פה נתחייבו לשאת בעול עם הציבור. והוא גם הוא יודע במקום שהוא שם שנוטלי' מנכסיו במקומם כראוי ואינו נותן עליהם שם:

6 מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה וכו'. לא בעי למימר לענין שארי דברי' המוזכרי' במשנה דלעיל ירושתה ומציאתה ומעשי ידי'. דפשיטא דהואיל והגיע הזמן ונאנס ולא נשאה לא יזכה עי"ז בשלה אפי' היא נאנסה דאונס רחמנא פטרי' ולא חייבו רחמנא כמ"ש הש"ך בח"מ סי' כ"א. ומיהו לענין הפרת נדרים פליגי תנאי בהגיע זמן ולא נשאת במס' נדרים ע"ג ע"ב ולא בעי ש"ס למימר דלעולם קאי אהפרת נדרי' למסתם כרבנן התם דא"כ ה"ל סתם ואח"כ מחלוקת ולמ"ד יש סדר למשנה בתרי מסכתא לא יהי' הלכה כהך סתמא אלא כר"א התם ואנן קיי"ל כרבנן דר"א ועפ"י שהאריך בקו' זו. ונ"ל דהיינו דפשיטא לי' לרב אסי דמסירתה נמי לתרומה מדתנן לעולם וקאי אתרומה ועלה קתני הרי היא ברשות הבעל ש"מ אף לתרומה:

7 מסירתה לכל חוץ מתרומה משום סימפון. אבל בהפרת נדרי' לא איכפת בסימפון. משום דהשתא מיהת על דעתו נודרת. וגדולה מזו אמרו ס"פ יוצא דופן במופלא סמוך לאיש יתומה שנדרה שבעלה מיפר לה מהאי טעמא ע"ש:

8 ורב אסי אמר אף לתרומה. פירש"י דס"ל טעמא דימזגו והיינו דעת הרמב"ם פ"ו מתרומות הלכה ג' דלמסקנא הטעם משום ימזגו אפי' למשנה אחרונה. ודאמרי' בשלמא לעולא משנה ראשונה משום שמא ימזגו ומשנה אחרונה משום סימפון ע"ד ברור אמרו כן. אבל לעולם משנה אחרונה נמי חששו לימזגו אפי' בייחד לה מקום ועיי' קידושי' י"א ע"א תוס' שם. וראי' ברורה לשיטה זו מברייתא דמייתי בשמעתין הלך האב וכו' ונכנסה עמו לשום נישואי' וכו' אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה וכו' והא הכא כבר נכנסה עמו לנישואי' ובדקה בדיקת פנים ולא רק בדיקת חוץ. ואפ"ה אינה אוכלת בתרומה. וע"כ משום חשש מזיגה כיון שעדיין שלוחי האב עמה בדרך ולאידך מ"ד צריכי' לדחוק בזה:

9 אף לתרומה. מ"ש תוס' מתני' דחקתי' י"ל דדחקתי' למימר דמתני' מיירי במסר אחר שכבר הגיע זמן וכיון דאיכא תרתי הגעת זמן וגם מסירה איכא בדיקה מעליותא טפי ורב לית לי' לחלק בכך. אלא לפ"ז הו"ל לאוקמי ברייתא במסר קודם הגעת זמן:

10 הא גופא קשי' וכו' הומ"ל דהא סתמא לא מפקינן מהמוחזק ואי קאי כתובה ביד האב תיקום וביד הבעל תיקום. ואי משום מאי אירי' חצר דידי' או דידה הא הכל תלי' באמר לשם נישואי' או לשם לינה. אה"נ אלא אורחי' דמילתא דבחצר דידה מפורש להדי' לשם לינה ובדידי' מפורש להדי' לשם נישואי' עיי' פ"י. ואפשר דדעת הרי"ף והרמב"ם לפרש כן תירוצו של רב אשי סתמי סתמי קתני עיי' וק"ל:

11 לזנות בית אבי' פרט לשמסר כו'. דאפי' למ"ד מוציא ש"ר נסקלת אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה. מ"מ ממעטי' מסקילה בבית אבי' אלא בבית הסקילה. ומ"מ מאי דאמרי' חופה בהדי' כתי' צ"ע מה ענין נערה המאורסה למוציא ש"ר ההוא בנערה המאורסה כתי' וזו הוא קו' תוס' לעיל מ"ה ע"א סוף ד"ה אמר רבא:

12 היינו בתולה ולא בעולה. כ' תוס' דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ומקשים לשיטת הריטב"א דוקא כשקידשה בביאה. אבל קידשה בכסף ואח"כ בא עלי' אינו עושה אותה בעולה שלא כדרכה א"כ תיהדר קו' לדוכתה. ולפענ"ד לק"מ ק' תוס' מעיקרא אלא משום דבעל עושה אותה בעולה והוה ס"ד נהי דיש לה דין בעולה מ"מ לענין קנין לא יועיל כנשואה ממש ואיצטרך קרא להכי. ומשני תוס' כיון דעושה אותה בעולה. א"כ בלא קרא יועיל נמי לענין כל קניני הבעל ולענין חנק. אבל אי נימא דאין הבעל עושה אותה בעולה וכהריטב"א לא עלה על התוס' כלל למוקמי' קרא בהכי טפי משאר נכנסה לחופה ולא נבעלה אטו אי חיבוק ונישוק אצטריך קרא להכי: