חידושי חתם סופר על כתובות מ״ט

1 ואימא היכא דהדרא לבי נשא. יראה לפירש"י הואיל דמתני' תנן לעולם לרמז אתרומה ולאפוקי ממשנה ראשונה ובתרומה הדרא לבי נשא לעולם. א"כ איכא לספוקי לענין שארי דברים מאי. ומיהו מתרומה ליכא למילף דהתם הרי כהנת היא בתולדתה. ואין צורך שתיהדר לרשות אבי' אלא כיון שכח בעלה ישראל מסולק ממנה הרי ממילא כהנת היא. והרי קמן דבכל זאת לא תיהדר לחזה ושוק ביבמות פ"ז ע"ש:

2 ונדר אלמנה וגרושה. מה שהקשו תוס' מנדרים פ"ט ע"א ע"ש לרב חסדא אייתר פלגא דקרא בין לר' ישמעאל בין לר"ע ולאביי נמי אליבא דר"ע אייתר רישא דקרא נדר אלמנה ורק לר' ישמעאל אליבא דאביי אצטריך ונדר אלמנה לדר' ישמעאל דברייתא התם נדרה לכשתנשא. ואשר אסרה על נפשה אצטריך לדמתני' נדרה אחר שלשים יום ונשאת דבהא מודה לר"ע. וק' קו' תוס' א"כ מנ"ל דהדרא לבי נשא. וי"ל דביבמות פ"ז למאן דיליף חזה ושוק דלא הדר' מדכתיב לחם ולא בשר או שארי דרשות התם אייתר מ"ם מלחם ולא כל לחם למעוטי הפרת נדרי' וכקו' הש"ס התם עיי' וק"ל ומיושב ק' תוס':

3 ונראה דלעיקר הדין דלא הדרא לא צריך קרא דמק"ו דחזה ושוק ילפינן שהרי היא כהנת בתולדתה ולא הדרא ומכ"ש לשאר מילי. ולא אצטריך קרא אלא לאתויי מסר האב כו' ומיושב קו' תוס' ד"ה היאך וכו':

4 והדעת נותן דוקא לרב אסי דס"ל מסירה קונה לו איכא לספוקי אי הדרא אחר מיתתו. אבל לשמואל אליבא דפירש"י דאין הבעל קונה במסירה כלום רק מתורת מחילה יורש וכמ"ש וביאר בית שמואל סי' נ"ז סק"א א"כ מעולם לא קנה הבעל ומה יועיל או יפסיד מיתת הבעל היא זכתה ועדיין היא בעולם:

5 כיון שיצאה שעה א' מרשות אב שוב אינו יכול להפר. עיי' טור יו"ד סי' רל"ד שכ' דנדרי' שנדרה אחר גירושי' ומיתה מיפר הבעל. והב"ח כ' שכן נראה מלשון רש"י דוקא מה שנדרה על הדרך אין האב מיפר ע"ש באריכות והש"ך והט"ז השיגו על הטור ע"ש. והנה הט"ז הקשה שם על מ"ש הרא"ש בנדרי' פ"ט ע"א לאתויי מסר האב וכו' שאין הבעל מיפר בקודמין. דהיינו נדרי' שנדרה בהיותה גרושה וחזרה ונתארסה לו. ואי ס"ד ס"ל להטור כשיטת רש"י דיצאה מרשות האב ולרשות הבעל לא באה. מאי אירי' בקודמין אפי' לא גרשה נמי אינו מיפר נדרים שנדרה בין מסירה לחופה ע"ש סק"ט. והשתא נ"ל דהטור גופי' קשי' לי' קו' הט"ז הנ"ל וס"ל ליישב דאחר שנתגרשה חוזרת לרשות אבי' להפר נדרי' שתדור מכאן ואילך. וא"כ אם תיארס אח"כ לאחר הדין הוא שהארוס השני עם האב מפירי' שהארוס מיפר בקודמין בשותפות. וקמ"ל שאם חזרה ונתארסה לאותו האיש בעצמו איננו מיפר אותם הנדרי' בקודמין עם שותפות האב דגרע משאר ארוס. מפני שכבר הי' לו עמה דין בעל כשנמסרה לשלוחיו כנלע"ד ליישב קצת. מיהו הדין עצמו צ"ע:

6 אר"נ אף אנן נמי תנינא עיי' נדרי' ע"ג ע"ב אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו. והנה לשיטת הסוברי' דמסירה לא מהני אלא להוציא מרשות אב. אבל הבעל אינו מיפר עד חופה. א"כ האי שתכנס לרשותו היינו חופה. וצריך לומר הא דאר"נ אף אנן נמי תנינא ממתני' דסנהדרי' היינו מדתנן כיון שנכנסה משמע מיד במסירתה וכמ"ש תוס' ד"ה לעולם כו' וק"ל:

7 מצוה לזון את הבנות. היינו כדמוכח מצריכותא דקידושי' דף ע"א. ור"י אמר מצוה לזון את הבנים. יראה דנפקא לי' דכתי' בפ' בהר ויצא הוא ובניו עמו. ופירש"י מכאן שהרב חייב לזון בניו של עבד וכ' רמב"ן ר"פ משפטים משום שדרך האב לזון בניו וזה שנמכר ימותו הבנים ברעב ע"כ יכנס הרב תחתיו לזונם וא"כ לכל הפחות מיירי בבניו זכרי' ותיתי הבנות בק"ו מיני'. ונ"ל דזה יש לדחות דלמא בפחות משש מיירי. וכן משמע קצת מדלא כ' בפ' משפטים ביוצא בשש דהתם ויצאה אשתו עמו כתי' ולא הזכיר בנים. אע"כ משום דפשטי' דקרא ואם בעל אשה הוא מיירי שהי' לו האשה ובני' בשעת מכירה וא"כ כבר נעשו בני שש טרם הגיע שנה ז' של עבד. ונפטר האב וגם האדון מלזונם וביציאתו לא שייך למימר ויצאו בניו עמו. משא"כ בפ' בהר מיירי מפגע בו יובל בתוך שש אפשר שלא הי' לבנים שש שנים ע"כ הזכיר שם ויצאו בניו עמו. ונפקא מיני' בין ר"מ לר' יהודה בנים דלא עסקי בתורה ועיין מ"ש תוס' לקמן דף ק"ח ע"ב דבקטנותם כולם בני עסקי אורייתא נינהו:

8 הא בחיוורי הא באוכמי. לפי' תוס' צ"ע מאי אמרי' לי' עורבא בעי בני. הא אותה מין דבעי בני אינה אכזרי כלל והרי הוא כיונה ושאר בעלי חיים דכולהו בעי בני' ומ"ש עורבא דקאמר. אבל לפירש"י ניחא. והוא דמטבע רחמנות הבעלי חיים לרחם על בניהם בטבעם אפי' אינם מכירי' כמ"ש רמב"ן גבי אותו ואת בנו ושילוח הקן. והני עורבי מדלא מרחמי בקטנותן כשהם חיורי ש"מ דלית בהו מידת רחמנות בטבען. ואפ"ה כשנתאכמו והם מכירים אותם מרחמי עליהם והאי גברא מכיר בניו ומתאכזר:

9 ובדרוש אמרתי הא דאמרי' במס' עירובין שחורות כעורב שמתאכזר על בניו כעורב דרוצה לומר כעורב שאם הבנים אינם דומים לאבותיהם מתאכזר עליהם. וכשיהיו דומים והולכים בדרכי אבותם הטובים והישרי' מרחמי' עליהם:

10 באושא התקינו. עמ"ש והאריך הר"ן והקשה על ר' האי ז"ל דס"ל דאין יורדין לנכסיו מפ"ק דר"ה דאמרי' בפיך זו צדקה וכתי' שם ועשית ודרשי' אזהרה לב"ד שיעשוך. ואני לא זכיתי להבין אדרבא מהתם חילי' דרבנו האי ז"ל דהעישוי הוא דומי' דעישוי דקרבנות דכתיבי בהאי קרא והיינו עד שיאמר רוצה אני ויתן הקרבן ליד המקריבי'. ולא שירדו לנכסיו ליקח מהם קרבנו על כרחו. וה"נ בצדקה כופין אותו אפי' בשוטים אך לא לירד לנכסיו ועיי' ראש השנה וי"ו ע"א תוס' ד"ה יקריב וק"ל:

11 אתא ההוא גברא גחין ונשקי' אכרעי' עיי' תוס' קידושין ל"ב ע"א תוס' ד"ה אורו לי' כו' והרא"ש שם דחה דההוא עובדא בכותב נכסיו לבנו הוה כדמוכח בשמעתין. ולפע"ד צ"ע א"כ מוכח דהלכה כתקנת אושא מדמסיק את צריכת לכך פשיטא דכופין ע"ש. אע"כ הכי קאמר אי ס"ד הלכה כתקנת אושא לא הי' נעלם זה מר' יונתן אע"כ אין הלכה והוה ס"ל לר' יונתן כיון דאין הלכה כתקנת אושא. שוב אין לכופו מטעם כיבוד דהא כיבוד משל אב. ור' יאשי' א"ל פשיטא דכופין מטעם צדקה כיון דלית לי' לאב וכהתוס' בקידושין ונפקא מינה אי מטעם תקנת אושא אין כופין אלא לאותו הבן שקיבל המתנה ואלו מטעם כיבוד כופין לכל בניו ועוד אי מתקנה אין לגבאי צדקה ליתן לו מהקופה שהרי יש לו שיור בנכסיו כדי מזונותיו. ועוד נפקא מיני' אי מצי להתפרנס ממעשי ידיו ואינו רוצה אי ליתא לתקנה פטורי' הבנים מטעם צדקה כיון שיכול להתפרנס ממעשי ידיו שוב אין הכיבוד משל בן וק"ל: