חידושי חתם סופר על כתובות ט״ו

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מפרשים:
1 הכי אמר ר' יהודה אמר רב בקרונו' של צפורי הי' מעשה. כבר השרשתי בכמה מקומו' דאין נראה לעשות מעלת יוחסין טפי מאשר מצינו בכל התורה. ויען מצינו בממון דאין הולכי' אחר הרוב משום דחזקת ממון אלים. ע"כ אלימי מעלת יוחסין כמו חזקת ממון דלא ניזיל בתר רובא. ולשיטת תוס' סנהדרי' ג' ע"ב היכי דאיכא רוב מעלי' אזלי' גם בדיני ממונות בתר רובא וביאר הב"ח סי' רל"ב דרובא דרדי' לא הוה רובא מעלי' דהרי רובא דאינשי מתנגד לרוב רדי' ע"ש א"כ ה"נ היינו דלא ניזול בתר רוב כשרי' ביוחסין משום דרובא דעלמא מתנגד לרוב העיר. ואולם אי איכא נמי רוב סיעה דהוה רובא דעלמא ה"ל רוב מעלי' אז גם ביוחסין ניזול בתר רובא דלא חמיר מעלת יוחסין מחזקת ממון. ולא הוה צריך למימר משום גזירה דלמא אזלא איהי לגבי'. אלא משום דשמעתין לרב אזלא ורב ס"ל הולכי' בממון אחר הרוב. ע"כ הוצרך הש"ס לומר משום גזירה דאזלא איהי לגבי'. וגזירה כזו לא שייך בממון. והרווחנו בזה כמה דברים ואין כאן מקומו:
2 לא צריכא דאזלא איהי לגבי'. לפי הך גירסא עיין בבית יוסף משמע דאי חזינן דהוא אזל לגבה לתוך ביתה בודאי לא בעי' תרי רובא. רק הואיל והיא אזלא ונעקרת מתוך ביתה. ונהי דמצאום במקום פרוש. מ"מ כיון שהיא נעקרה ממקומה חיישי' דלמא פעם אחרת תיזיל לתוך ביתם ממש. משו"ה בעי' תרי רובא. ואז אין חילוק בין נבעלת בעיר לנבעלת במקום קרונות בשדה. וזה שיטת הטור. ולפ"ז לא אתי' שמעתין כר' יהושע כלל. דא"כ משכחת לר' יהושע דסגי בחד רובא היכי דאזיל איהו לגבה ולא משמע כן בסוגי' דראוה מדברת. ואמנם גירסת רש"י איכא דאזלא לגבייהו ר"ל לעולם גזרי' משום איכא דאזלא לגבייהו ולזה גזרו לעולם כל שתיבעל בעיר בכ"מ לא ניזול בתר רובא משום גזירת בעילת בתים וצריך שתיבעל בשדה דוקא ויהי' רוב סיעה. ומשום גזירה רוב סיעה אטו רוב העיר בעינן תרי רובא עיי' כל זה בבית יוסף ולזה בעי' לר' יהושע לעולם תרי רובא וה"ה לר"ג לכתחלה דכל מה דבעי ר"י בדיעבד בעי ר"ג לכתחלה. ולעיל גבי ארוס וארוסתו דאמרי' את לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרי' ר"ל תרי רובא וזה שיטת רמב"ם. ולפמ"ש לעיל בדיבור הקודם יתישב קצת באופן אחר עיי' וק"ל:
3 דלמא אזלא איהי לגבי'. עמ"ש תוס' מש"ס דנזיר דהדרא לניחותא. וסברא דאוריי' היא והארכתי במס' ב"ב בסוגי' דניפול בזה. ומאי דמסקו בנזיר דהוא רק מדרבנן היינו משום דכל האיסור אינו אלא מפני שיפגע בקרובותי'. והקרובים אינם ניכרי' והם בעצמם אינן מכירות את עצמן. ה"ל איסור שאינו ניכר ואין כאן קבוע דאורייתא. וכן נמי מה שהקשו שם כל אדם יהי' אסור לקדש אשה שמא קבל אבי' קידושי' מהשליח כשהיתה קטנה. גם בזה אין האיסור ניכר כי האשה עצמה אינה מכירה את עצמה ולא יודעת ממעשי אבי' כלום משו"ה ה"ל קביעות דרבנן. אבל זולת זה ה"ל קבוע דאורייתא. ומ"ש תוס' בשמעתין ולאו פירכא היא התם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידש השליח עכ"ל דברי' תמוהים הם לכאורה מה בעי מאשה שקידש הא מחמת ספק קרובות אתינן עלה. וראיתי בשיטה מקובצת בשם ראשוני' ז"ל שאמרו כיון שאיסור הקרובות מחמת קידושי השליח אתי. ע"כ הקרובות נידונות כמותה. וצע"ג להסביר הסברא וגם כשהקשה דלמא בשוק אשכח וקדש רצונו לומר שיהי' מותר בזו שבועל עתה מפני שאינה מקרובות המתקדשת להשליח. ואיך נאמר שהנבעלת תלי' בה מפני שנאסרה על ידה אדרבא הא באנו לומר שלא תיאסר על ידה. אבל הנלע"ד דהכי קאמר ניחוש לקולא בשוק אשכח השליח וקדיש האשה. וא"כ כשבועל עתה האשה שנושא היום. נימא אותה שנתקדשה בשוק מהשליח מרובא דעלמא פרשה. ורובא דעלמא אינן אחות אותה שנבעלת היום ועל זה דחי א"נ אשכח בשוק וקדש. מ"מ תינח אי עדיין עומדת כן בשעת בעילה. אבל השתא הדרא המתקדשת לניחותא וה"ל מע"מ ואסורה:
4 תשע חנויות כל השייך לזה כבר מבואר אצלינו בחידושינו פ' ג"ה ע"ש:
5 תשע צפרדעים וכו' דעת הר"ן פג"ה ורשב"א אפי' פי' לפנינו נמי לאו דאורייתא וליכא קבוע דאוריי' אלא בלוקח מן הקבוע ממש. ומקשים מתוספתא דטהרות פרק וי"ו תשעה שרצים וצפרדע א' ביניהם ונגע וכו' בר"ה טהור וכו' פירש א' מהם לרשות הרבי' טהור ובנמצא הלך אחר הרוב ע"ש ואי ס"ד פירש לפנינו לאו דאוריי' א"כ אמאי בפירש לר"ה ספיקו טהור הא מן התורה ניזול בתר רובא ורוב שרצים נינהו. ולפע"ד לפרש הך פירש דתוספתא בפירש בידים ולקח ממקום קביעתן. ורישא נגע בא' מהם היינו שנשאר הקבוע במקומו. והוא נגע בהם במקומם. וחזר ואשמועי' גם בפירשם בידיו ונגע א' בהם שם במקום פרישתם ונמצא דקתני בסיפא היינו פירש אפי' לפנינו שלא בידים:
6 וארב לו וקם עליו ישוב פסק הרמב"ם עיי' מהדורא קמא מה שכתבתי ויבואר אי"ה במקום אחר:
7 לא צריכא דאיכא ט' ישראל וכו'. בחי' למס' ב"ב בסוגי' דניפול הקשיתי כיון דרוב עדיף מקרוב. א"כ מנ"ל דקבוע מבטל רובא דלמא אתי לבטל קורבא כגון שזרק אבן לגו והישראל קרוב לו יותר מהמצרי והרגו. וה"א דה"ל כמתכוון לישראל כיון שהוא קרוב קמ"ל כיון ששניהם קבועי' ה"ל ספק נפשות להקל. וכעת נ"ל לישב קצת בדוחק ולומר דממ"נ אי הי' בכח זריקתו שיגיע האבן להרחוק ולא להקרוב כי מכח הזריקה יצא האבן להלאה. אלא דאיתקל לי' ונפל על הקרוב וא"כ פשיטא דפטור ואי לא הי' בכחו להפילו אלא על הקרוב והפילו עליו ומת בזה בודאי חייב אעפ"י שהי' גם מצרי קבוע שם כיון שלא הי' בכח זריקתו להגיע עדיו א"כ הרי הוא כמאן דליתא ולא נכנס בספק כלל לדון עליו. ולא משכחת ענין קבוע בקורבא אלא לענין פריש אי מקורבא פריש או מרחוק פריש אבל לענין קבוע לא שייך. אע"כ קרא לענין רובא קאי ובשכולם שוים לענין קורבא שיכול האבן להגיע לזה כמו לזה וק"ל:
8 וליוחסין לא בעי' תרי רובא הקשו תוס' דהו"מ לשנויי שאני תינוק דלית לי' חזקה דכשרות. ומהרש"א כ' דאולד נמי קאי ויוצדקו דבריו להך שיטה דמתני' דתינוקת לא מיירי בטוענת ברי. אבל אי מיירי בטוענת ברי א"כ חזקת האם מועיל להבת כמבואר. ולהך שיטה דמיירי בברי מצי נמי להקשות שאני התם דאיכא ברי. וליישב נ"ל דהא מבואר דכ' תוס' בכמה דוכתי הא דגזרינן בר"פ כל הזבחים גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא גזרי' כן גבי ט' חניות דשרי' בנמצא. משום דהיכי דהאיסור חמור שניכר במקומו לא גזרי' שמא יקח מן הקבוע. נמצינו למדין כל דחמיר איסורא טפי ליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע. והנה הכא במעלות יוחסין מחמרינן וחיישינן אפי' שהפסולין ניכרין במקומם שמא תיזיל איהי לגבי' וא"כ הי' ק' הש"ס הכא וליוחסין לא בעי' תרי רובא רוצה ולא ניחוש שמא תיזיל גבי'. א"כ תיקשי מתינוק דגזר רב שמא יקח תינוק מהבתים ובעי תרי רובא ולא הו"מ לשנויי דתינוקת דמתני' קיל טפי איסורא. משום דאיכא חזקת האם וברי שלה. אדרבא כל דקיל איסורא איכא למיחש טפי:
9 ובהכי ניחא מה דקשי' לי הא לשמואל נמי תיקשי דס"ל לעיל הלכה כר"ג ולא בעי' תרי רובא והכא בתינוק הנמצא מודה לרב דליוחסין לא אלא שהוסיף גם בפיקוח נפש. ולהנ"ל א"ש לפמ"ש למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב איכא למימר בפשיטות שהחמירו ביוחסין כמו בממון ולא מטעם גזירת קבוע. וא"כ לק"מ די"ל כק' תוס' לחלק בין היכי דאיכא חזקה וברי לתינוק הנמצא דליכא כל הני. אבל הכא לרב פריך דס"ל אפי' בממון הולכין אחר הרוב וליכא טעמא להחמיר ביוחסי' אלא משום גזירת קבוע והתם כל מאי דקיל טפי גזרי' טפי שמא יקח מן הקבוע ופריך הש"ס שפיר:
10 ודע דצל"ע מאי פריך הא התם במתני' דמס' מכשירין פליג ר' יהודה את"ק וס"ל אפי' רוב ישראל דיינינן לי כנכרי' דאזלי' בתר רוב משליכי' והשתא נימא נהי דת"ק פליג ואזל בתר רובא דאינשי מ"מ בהא כיון דעכ"פ ליכא רוב מעלי' ס"ל ליוחסי' לא משא"כ בתינוק' דהוה רוב מעלי' אזלי' בתר חד רובא. ונ"ל כנ"ל דהא רב ס"ל הולכי' בממון אחר הרוב גבי רדי' וכ' תוס' בסנהדרי' ג' ע"ב דלא הוה רוב מעלי' ופי' הב"ח סי' רל"ב משום דרובא דאינשי מתנגד אפ"ה אזל רב בתר רובא כי האי וה"ה ביוחסי' דלא חמיר מממון. וע"כ הא דאמר ליוחסין לא היינו משום גזירת שיקח תינוק מן הקבוע וה"נ ה"ל למיחש בההיא דתינוק' וגם בזה מיושב דלא פריך לשמואל וק"ל:
11 אמר רב ל"ש אלא להחיותו. שיטת הרא"ה דאכולה מתני' קאי דהיינו גם על מחצה. והנה לרב מיירי כולה מתני' להחיותו ולשמואל למסקנא לנזיקי' והרמב"ם מייתי תרווייהו להחיותו ולנזיקי'. והנה להחיותו צריך להבין כיון דאפי' במע"מ מצווין להחיותו לשיטה הנ"ל מכ"ש ברוב ישראל. וי"ל דחילוק יש בין להחיותו דמע"מ להחיותו דרוב ישראל דלהרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא נמצא במע"מ מותר הוא לעבור על כל התורה דמן התורה ספיקא לקולא ולא מיקרי הכא איקבע איסורא דהרי נמצא ברחוב העיר והוא פריש מן הקביעות. ונהי מדרבנן מיחייב בכל המצות. וממילא מחויב להחיותו מן התורה דלא גרע מגר תושב אוכל נבלות שמצווי' להחיותו. מ"מ ישראל גמור קודם לו ואי ליכא כדי שניהם מניחים את הספק הזה ומחיים את הישראל גמור מה שאין כן ברוב ישראל ה"ל התינוק ישראל גמור ממש ומצווים להחיותו כמו ישראל ואי איכא גר תושב אחר הוא קודם. והואיל ואינם שווים כדינם לכן חלקום לשתי בבות מחצה על מחצה ורוב ישראל ושתיהם להחיותו:
12 והנה רבים מקשים לרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא היכי משכחת אשם תלוי ותי' הראשוני' היכי דאיקבע איסורא שאני. והנה זה הוא דעת רב בכריתות דבעי חתיכה א' משתי חתיכות ולכן אמר רב שפיר להחיותו. אמנם שמואל איכא חד לישנא ביבמות ר"פ חרש דס"ל מביאי' אשם תלוי על חתיכה אחת לחוד ס' חלב ס' שומן ולדידי' ספיקא דאוריי' לחומרא אפי' לא איקבע איסורא. וא"כ תינוק הנמצא במע"מ נמי ישראל גמור הוא מן התורה ואין חילוק בלהחיותו בינו ובין רוב ישראל וא"כ ק' השתא במע"מ מצווי' להחיותו כ"ש ברוב ישראל ותרתי למה לי. משום הכי הוצרך לומר לניזקין:
13 והתוס' הקשו דה"נ הומ"ל ברוב ישראל ונגח תורא דידן לתורא דידי'. ותי' ה"ה דאין הולכי' בממון אחר הרוב ואינו יכול להוציא מישראל גמור על הרוב. אבל ברוב עכו"ם אין לעכו"ם חזקה. ולע"ד פירושו כיון דפלגא ניזקא חידוש הוא שחדשה תורה ומיחס הוא דחס רחמנא. אפי' למ"ד פלגא ניזקא קנסא מ"מ אי לא ניתנה תורה לישראל פשוט שהי' מתחייב לשלם דמי כולי ניזקא. והשתא אמרי' לי' אתה מחייב לי' כולי ניזקא בלי ספק. אייתי לי' ראי' דחס רחמנא עלך ופטור:
14 ובדברי ה"ה ניחא נמי קו' תוס' דהו"מ למימר מע"מ עכו"ם ובנגח תורא דידן לתורא דידי' דלענין זה אפי' רוב ישראל נמי ומטעם ה"ה הנ"ל דאין הולכי' בממון אחר הרוב וא"ש. הנה כל זה לשמואל אבל לרב דס"ל הולכי' בממון אחר הרוב הדרא קו' לדוכתי' ומשו"ה לא הוה רב מצי למימר לניזקי' ושמואל לא הוי מצי למימר להחיותו. אמנם הרמב"ם פסק כתרווי' דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא כרב ואין הולכי' בממון אחר הרוב כשמואל ע"כ מוקי מתני' בין להחיותו ובין לניזקי' וק"ל:
15 וע"ש ביומא לשיטת רש"י לא אמר שמואל דאין הולכי' בפ"נ אחר הרוב אלא באתחזק ישראל ומקשים א"כ מה הוצרך לומר למסקנא לפ"נ אינו כן אדרבא ארוב עכו"ם עכו"ם קאי ואפקוח נפש כיון דלא אתחזק ישראל הולכי' אחר הרוב. ונ"ל הא דבעי' אתחזק ישראל היינו טעמא משום דפ"נ לא הותרה בשבת אלא דחוי' השבת אצל פ"נ כמ"ש רמב"ם פ"ב משבת הנה כי כן הואיל ושבת אתחזק בודאי וישראל לא אתחזק ובכל התורה ספק דלא איקבע לקולא ודאיקבע לחומרא א"כ מה"ת דספק פ"נ דלא אתחזק ידחה לשבת דאתחזק ע"כ בעי' אתחזק ישראל. וכל זה אי ס"ל בכל התורה בעי' איקבע איסורא. משו"ה בהס"ד קאמר להשוות שמואל עם ר' יוחנן עכ"פ להך לישנא דפ' חרש דס"ל לשמואל בעי' ב' חתיכות. וכדמקשה דשמואל אדשמואל דאמר לפ"נ הו"מ לשנויי כנ"ל. אך א"כ תיקשי להך לישנא דלשמואל לא בעי' איקבע איסורא. משו"ה משני לפ"נ אינו כן:
16 לפ"נ אינו כן עיי' ספ"ק דערכין שם מסיק הש"ס דלשמואל אזלי' בתר הרוב אע"ג דלא אתחזק בחיים והנה כי היכי דבספק עכו"ם וספק ישראל ורוב עכו"ם בעי' אתחזק ישראל. וה"נ בספק חי וספק מת ורובם למיתה דרוב פעמים ולד מיית ברישא הו"ל למימר דבעי' חזקת חי. ואמאי אזיל שמואל התם לקולא. וי"ל דרש"י מיירי הכא בפרשו מקצתייהו נמצא אתחזק עכו"ם בודאי משו"ה בעי' אתחזק נמי ישראל וה"ה דהו"מ למימר בפרוש רק חד ולא בעי' אתחזק ישראל אלא עדיפא מיני' משני אפי' פרשו מקצתייהו דאתחזק עכו"ם מ"מ כיון דאתחזק נמי ישראל אזלינן לקולא. והתם בערכין דלא אנחיל לא זה ולא זה אזלי' לקולא. ומיושב נמי דלא הו"מ הש"ס למימר שמואל ארוב עכו"ם קאי. ולפ"נ מחשבי' כעכו"ם כיון דלא אתחזק ישראל והא"ש כיון דלא אתחזק נמי עכו"ם לא בעי' אתחזק ישראל:
17 א"נ י"ל דמקשים הא אמרי' במתני' דיומא ספק חי ספק מת ס' שם ס' אינו שם ספק עכו"ם ספק ישראל מחללי' והשתא בס"ס מחללי' ברוב מיבעי' להסוברים דרוב עדיף מס"ס ונלע"ד דשמואל ור' יוחנן אהך מתניתין קאי דאיכא כמה ס' וגם רוב עכו"ם בהא מסיק דבעי' אתחזק ישראל. אבל בעלמא היכא דליכא ס"ס לא אזלי' בתר רוב אפי' בלא אתחזק וא"ש סוגי' דערכין וא"ש נמי דברי תוס' נדה מ"ד ריש ע"ב ועיי' בס' מגיני ארץ דפוס פראג שנדפס בתחלת הספר השמטה מתוס' שבת ומיושב נמי דקדוק לשון הש"ס לפ"נ אינו כן ולא אמר לפקוח הגל אינו כן משום דסתם פקוח הגל הו"ל ס"ס ובעי' אתחזק ישראל ולא הומ"ל אינו כן ואין לומר לימא לפקוח הגל כן פשיטא דאין מפקחין הכא כיון שמאכילו נבלות נמצא לא שמר שבתות הרבה ומה"ת לחלל שבת הא עיקר טעמא ושמרו ב"י את השבת לעשות את השבת וזה לא יעשה את השבת ע"כ מוקי לי' בפ"נ בלא גל אלא כשהוא חולה מסוכן ומוטל לפנינו ואין ספק בו אלא ספק עכו"ם וספק ישראל וקמ"ל דאין הולכי' אחר הרוב אי ליכא ס"ס עמו אע"ג דלא אתחזק ולא ישמור שבתות הרבה. והיינו דציינו שם תוס' ביומא ומייתו טעם וחי בהם. לומר אע"ג דלא שייך לעשות את השבת מ"מ שייך משום וחי בהם וק"ל:
18 שבח לאל אחרון וראשון. אשר עזרני בפרק ראשון הוא יהי' עזרי ומגיני. בחידושי פרק שני:
19 האשה שנתארמלה או שנתגרשה. הוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך וכו'. פתח בתרתי אלמנה וגרושה ומסיים בחדא מיני'. וה"ה לאידך. ויש לעיין קצת אם היורשים אומרים גרושה נשאך אבינו והיא אומרת בתולה הייתי. מי נימא הואיל ולא מהימן לפוסלה מכהונה לא מהימן נמי להפסידה. או דלמא מיגו דבעי אמר אלמנה נשאך אבינו מהימן לממון וממילא פסולה אפילו לכהונה פלגינן דיבורא ומהימן להחזיק בממונא ולא לפוסלה. וכן נראה לי. וכן יש לומר בנתאלמנה והיורשים אומרים אלמנה נשאך אבינו. מי מהימן לשווי' קטלנית לאוסרה אכולי עלמא. וכן בגרושה ואומר גרושה נשאתיך לדעת רש"י ספ"ב דיבמות דנתגרשה ב' פעמים אסורה לעלמא עיין בכל זה וק"ל:
20 ואם יש עדים שיצאה בהינומא פי' דלא צריכא עדים שידעו שהיתה בתולה ממש. אלא שעשו לה כמנהג הבתולים שוב לא מהימן לטעון נגד המנהג. ונראה דהכא כולי עלמא מודי דלא מהימן במגו דפרעתי נגד המנהג לומר שעשו מה שלא הי' להם לעשות להוציאה בהינומא והיתה אלמנה זה לא אמרי'. ולא פליגי הפוסקים אלא בשלא עשו מה שהי' להם לעשות והי' בשב ואל תעשה עיין לקמן גבי איתנוסי איתנסי. עיין ש"ך סי' רפ"ב. ומיהו בחילוק קליות יש לעיין קצת לפמ"ש תוס' לקמן גבי אלמנה לית לה כסני עיין וק"ל:
21 עדים שיצאה בהינומא עיין רשב"ם ר"פ המוכר פירות גבי הנישאות בתולות יש להן קול מפרש דהעדים ה"ל למידע אי היתה בתולה שהיו באותו מעמד וכיון דלא ידעו אלא שיצאה בהינומא ולא ידעו בברור שהיתה בתולה איתרע לה ע"ש וא"כ א"ש דנקט ואם יש עדים ולא נקט אם מודה הבעל שיצאה בהינומא שוב לא מהימן לומר אלמנה נשאתיך וכן הקשה מ"ו בהפלאה. ולהנ"ל א"ש דקמ"ל דאע"ג דהעדי' אינם יודעים שהיא בתולה ואיכא ריעותא מ"מ נוטלת מאתים. אבל במה דשאר אינשי לא ידעי אין כאן ריעותא וק"ל:
22 ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך וכו' כ' תוס' דמיירי בהלה תובעו כדמוכח מדאמרי' לקמן ולימא ומודה רבי יהושע בשדה זו שלך. ויש לעיין הוא גופי' מנ"ל לש"ס להקשות. דלמא באמת אין טעמו של ר' יהושע משום מגו. אלא משום ברי ושמא וכסברת ה"נ מסתברא עפ"י פירוש תוס' וכמ"ש מהרש"א דלסברת ה"נ מסתברא לק"מ מ"ט נקט אם יש עדים ע"ש. ומה שדחה הש"ס מי סברת אהאי פירקא קאי אפ"ק קאי ואמגו קאי. אינו אלא דיחוי בעלמא. אבל פשיטא דאפשר לומר כהכי נמי מסתברא דמודה ר' יהושע אברי ושמא קאי ובשאין הלה תובעו וא"כ מאי פריך לקמן לימא שדה שלך היתה. ונ"ל דבלא"ה נמי ליכא למימר דלא קאי אמגו. דהמשניות דלהלן כולם נגררי' אחר מודה ר' יהושע. וקחשיב מודה בשדה זו של אביך. ובהעדי' שאמרו כ"י הוא זה. ובאומרת א"א הייתי וגרושה אני. ובאומרת נשביתי וטהורה אני. וכולם במגו וה"נ דכוותה. וכשאמר ה"נ מסתברא הומ"ל ולטעמיך. וכדאיתא לקמן כ"ג סוף ע"ב להדי':
23 ודע והבן דפליגי בארבעה. תרתי דממונא ותרתי דאיסורא. דהיינו משארסתני נאנסתי ודמוכת עץ בממונא. ותרתי דאיסורא חדא דאורייתא ראוה מדברת להכשיר לענין כהונה וחדא דרבנן להכשיר בבתה ראוה מעוברת דקאי אאיסור הולד אפי' לקהל ומחמיר ר' יהושע בספק ממזר שהוא רק דרבנן. והדר תני בהאי פרקי' ארבע מודי' ר' יהושע תרתי דממונא שדה של אביך והעדים שאמרו כ"י הוא זה. ותרתי דאיסורא חדא דאורייתא אשת איש הייתי וחדא דרבנן נשביתי דשבוי' דרבנן ועיין. לקמן כ"ג סוף ע"ב עביד הש"ס צריכותא עיין וק"ל: