חידושי חתם סופר על כתובות מ״ו

1 ואלא ויסרו זה מלקות מנ"ל פי' דלמא אעונש ממון ואלא יכול לשלחה לחוד קאי האי ויסרו וכן כ' בשיטה מקובצת. אבל ויסרו דבן סורר ומורה פשוט הוא דהיינו מלקות. ולפ"ז ויסרו ובן הסורר ומורה לא אתי' לגז"ש מבן הכות הרשע רק ללמוד ליתן בן למוציא ש"ר וזה הי' כוונת רש"י באריכות לשונו ד"ה ויסרו וק"ל:

2 בעי רב אשי הוציא ש"ר על נישואים הראשונים מהו על נישואי אחיו מהו. הרמב"ם פסק דבנישואים הראשונים פטור מספק איבעי' דלא איפשטא. ובנישואי אחיו פטור בודאי דהא איפשטא איבעי' ובשניהם אם רצה להוציא מוציא בגט. ותפשו עליו דבנישואי' הראשונים דהוה ספיקא דאורייתא איך יכול להוציאה דלמא קיימא לי' בלא יכול לשלחה. ולפענ"ד דלהפוסקים דמדשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא אפי' באו עדים כנגדו. מ"מ הוא אינו יכול לחזור וקיימא באיסורא והארכתי בזה לעיל בסוגי' דפ"פ. וא"כ במוציא ש"ר לולי גזירת הכתוב דלו תהי' לאשה. היתה אסורה לו מדשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא שזינתה. אע"ג דעידי האב הזימו לעדיו. מ"מ הוא אמר שמאמין שעדים שלו אמתים. ונהי לדידן לא מהימני. מ"מ הוא הימני' ואסורה האשה עליו לולי גזירת הכתוב. וא"כ היכי דליכא דינא דמוציא ש"ר כגון בבוגרת או שלא אמר בואו והעידוני וכדומה. לא מיבעי' דאינו מוזהר בלא יכול לשלחה. אלא אפי' אסורה עליו. וא"כ הכא בהוציא ש"ר על נישואי' הראשוני' דמספקא לן. אין הב"ד נזקקים לו לשום דבר. רצה לקיים יקיים רצה להוציא יוציא. דבכל אופן איכא ספק איסורא או משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא או משום דעבר אלאו דלא יוכל לשלחה. וא"כ מה לנו ולו וק"ל:

3 ראב"י אומר לא נאמרו דברי' הללו אלא כשבעל. הרמב"ם פ"ג מאי' ביאה פסק כשבאו עדים אחר שבעל ה"ל כמו באו עדים אחר שבגרה דבעילה ובגרה חד דינא אית להו ותדון בסקילה בבית הסקילה ולא בפתח בית אבי'. והקשה ראב"ד הא עיקר מוציא ש"ר הוא משבעל ונסקלת על פתח בית אבי' ע"ש ופשוט דדעת הרמב"ם לחלק אם הרגיש הבעל ע"י הבעילה שזינתה כגון שלא מצא לה בתולי'. ועי"ז באו עדים שזינתה ארוסה אז נסקלת על פתח ב"א. אבל כשלא הרגיש הבעל ע"י הבעילה. ואח"כ באו לה עדים. אזי הבעילה עשה אותה בגרה ונידוני' בבית הסקילה. ומיושב בזה קו' תוס' דמה תועלת יש בפרישת שמלה. דעכ"פ עי"ז יוכחש הבעל באמרו שהרגיש בשעת בעילה שהרי אלה בתולי בתי. ונהי דעדים מעידי' שמ"מ זינתה ואפשר שהנואף הטה. מ"מ הבעל כיחש שלא הרגיש בשעת בעילה. ונסקלת בבית הסקילה. ואיכא נפקותא גם להאב בזה כדי להאריך זמן הריגתה לחפש בזכותה כמבואר ר"פ נגמר הדין עיין שיטה מקובצת לעיל. ועוד בלאה"נ איכא נפקותא לדינא היכא תיסקל ורחמנא קפיד שיביאו השמלה לברר זה הדין:

4 ובוררין את הדבר כשמלה. הרמב"ם סוף הלכות נערה פסק כראב"י ואפ"ה מפרש ופרשו שיבררו הדברים כשמלה. וכ' פני משה על הירושלמי דשמעתין שסמך בזה על הירושלמי שהקשה וניחוש שמא דם ציפור הוא אע"כ גם לראב"י יבררו הדברים כשמלה ע"ש ומ"מ הוא תימה שפסק נגד תלמודא דידן. וגם מה יענה בש"ס על קו' הירושלמי. ובאמת נלפע"ד דתלי' בפלוגתא דר"מ ורבנן נדה ס"ה ע"ב דלר"מ מראה דמים משוני' זה מזה וה"ה דיש היכר לבקיאי' בין מראה דם בתולי' לדם ציפור והסנהדרין בקיאי' בדבר ע"כ ופרשו שמלה כמשמעה ואמנם אנן קיי"ל כרבנן דכל מראה דם א' הם ר"ל דם נדה ודם בתולי' ומבואר ר"פ כל היד דדם נדה דומה לדם ציפור. א"כ גם מראה בתולים להא דמי' וקשה קו' הירושלמי וצ"ל שיחוורו הדברים כשמלה וא"ש הרמב"ם וק"ל:

5 האב זכאי בבתו בקידושי'. פי' שיכול לקדשה לכל מי שירצה ותו תנן דזכאי נמי בכסף שהפרוטה שלו ובשטר הוא שלו לצור עפ"י צליחותו ובביאה היינו שמקבל שכר הביאה כמ"ש תוס' בקידושי' ומן הדין ה"ל למיסמך מעשי ידי' מיד בתר קידושי' דתרויי' דאורייתא ומכאן משמע קצת כשיטת תוס' דמציאתה מטעם קידושי' משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. והדר תני מעשי ידי' אע"ג דכי ימכור בתו לאמה קדים בקרא קודם אין כסף דמיני' אתי' קידושי' מ"מ הואיל וקידושי' אתי מדרשא רחוקה יותר ממעשי ידי' משו"ה חביבא לי' ואקדמה והפרת נדרים איחר מכמה טעמים שהוא מאוחר בקרא בפ' מטות ועוד שהוא מפורש ולא אתי' מדרשא. ועוד שאין זמנו אלא י"ח חדש שנעשית מופלא סמוכה לאיש עד שתיבגר:

6 ואינו אוכל פירות פירש"י שנפלו לה קרקעות בירושה. משמע קרקעות שקנו לה בסגולה מחבולה וצערא דגופה אותן הפירות הם של אב כמו מציאתה וכהראב"ד פ"ד דחובל ומזיק הלכה י"ט ע"ש. ועיי' בית שמואל רס"י ע"ש אם מתנות שניתנו לה מאחרים מה דינם:

7 השתא אבי' מקבל קידושי' כו' לולי דברי רש"י ותוס' הייתי אומר דודאי מיתורא דיו"ד דאין כסף אין לנו לחדש שיהי' הכסף קידושי' לאב כמ"ש תוס' ג"כ. הואיל והוא דבר חדש ואין הסברא נותנת כלל מה"ת שיהי' לאב. וכן נמי מאת בתי נתתי נהי שמוכח שיש לו כח לקדשה למי שירצה מ"מ די לו בזה הזכות שצריכה להתקדש למי שירצה האב אבל כסף קידושי' יהי' שלה. אבל מ"מ כיון דחזינא דניתן הכח להאב לקדשה למי שירצה שוב אין הסברא רחוקה כל כך עכ"פ שיהי' גם הנאת הקידושי' של אב. וממילא מוקמי' יתורא דאין כסף להא שיהי' הכסף שלו ומיושב ק' תוס' ד"ה השתא וכו'. ולפ"ז י"ל גם שיטת ר"ח דדחי רש"י ותוס' לקמן ד"ה יציאה וכו' והכי קאמר הש"ס כיון דאין כסף ע"כ א"א לפרש אלא בנערה דיציאה דכוותה ממעט. ואי נימא דאת בתי נתתי קאי דוקא אקטנה א"כ אייתר אין כסף ע"כ נוח לנו יותר לפרש את בתי נתתי בנערה שיכול לקדש בתו נערה ואתי' אין כסף שיהי' כסף קידושי נערה של האב ג"כ וק"ל:

8 ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד. יראה דזה לא נעלם משום אדם דאיכא לחלק בין קטנה לנערה מהאי טעמא אלא דבאמת דגם קטנה משהגיעה לעונת הפעוטות יש לה יד ומכ"ש היכי דדעת אחרת מקנה אותה להקנות לה כסף קידושי'. ואפ"ה זוכה בו האב וא"כ אין לחלק בין קטנה לנערה ועמ"ש תוס' לעיל מ' ע"ב ד"ה דאי כו' וק"ל. ומ"מ דחי הש"ס דנהי דאית לה יד לקנות לעצמה מ"מ לית לה יד להקנות עצמה לאחרי' ואינה יכולה לקדש עצמה לאחרים ומדוייק זה בלשון רש"י והארכתי בזה: