חידושי חתם סופר על כתובות כ״ז

1 עיר שכבשוה כרכום כו' ואפי' עבד ואפי' שפחה ואין אדם נאמן על עצמו. עפ"י שדקדק הא בעלמא בע"ד מהימן טפי מע"א באיסורין דהא מוספרה לה ומוזבחת ואכלת נפקא לן דמיירי בבע"ד וא"כ מה לשון אין אדם נאמן על עצמו. וי"ל דהיכא דלא אתחזק איסורא אזי אין ע"א מהימן משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אלא משום דמהימן הוא וה"ה וכ"ש לבע"ד דנאמן על עצמו. אך היכי דאתחזק איסורא אפי' ע"א דאית לי' נמי חזקה אין אדם חוטא ולא לו. לא מהימן וכמ"ש פ"י בקידושין ס"ג ע"ב. אך הכא הו"ל איתחזק אי' מדרבנן דרוב עכו"ם פרוצים דרבנן הוא מטעם שנתפרש כבר לעיל דלא הוי רוב גמור או כיון דתלי במעשה או דמנוולא נפשה. ונהי דמשו"ה לא מהימן דכל דתיקון רבנן בחזקה דידהו כעין דאורייתא תיקון והיכא דאיתחזק בחזקה דאורייתא לא מהימן הבע"ד. מ"מ ע"א מהימן משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו דאורייתא הוא ודחי לחזקה דרוב עכו"ם פרוצים וק"ל:

2 ורמינהי בלשת. עב"י באו"ח סי' ג' דהקשה בש"ס דרפ"ב דנדה אמרינן איבעית מותר לאחוז באמה. מדוע השמיטוהו הפוסקים. ותי' וז"ל משום דלא בקיאין בהי בעיתותא כו' וגם הכל לפמ"ש אדם דאיכא אינש דבכל דהו מבעית. והקשה המג"א שם סקי"ד מ"ש מהא דחרדה מסלקת הדמים דלא אמרינן אין אנו בקיאין. וי"ל התם מסתם סתומי לי' כל הנשים וכל החרדות מסלקות הדמים. משא"כ הכא לשיטת ר"ח ור"ת דבולשת מיירי דוקא בכרכום של מלכות אחרת א"כ ע"כ שמואל שיער דבעיתותא דהתם הוי דומה למלכות אחרת ומי יכול לשער זה. ולשיטת רש"י דבולשת שרי' בכל גווני משום דלנסך אין פנאי. מ"מ הא צריך להבין מאי משני עשאוהו כבולשת הא התם משום הירהור אתאינן עלה ולבעול יש פנאי. וצ"ל דר' יהודה דלא פריץ הירהור דידי' לא עדיף מלנסך וא"כ מי יכול לשער בכל גברא וגברא. ולרמב"ם דס"ל דלנסך לעולם אין פנאי כרש"י ולבעול יש חילוק כר"ח ור"ת דבכרכום של מלכות אחרת מותרת לבעול א"כ צריך לשער בגברי ובעיתותא. ומאן חכים למשרי כי האי גוונא:

3 אם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן. מלשון זה משמע שאין המחבואה מחזקת כל הכהנות דא"כ מה לשון כולן דקאמר מה בין כהנת לכהנת אע"כ דאינה מחזקת ואפ"ה מצלת על כולן. וא"כ מאי קא מבעי' לי' באינה מחזקת אלא א'. וי"ל דסד"א דווקא כשמחזקת ב' כל א' אומרת אני נחבאתי. ואעפ"י דאתו לקמן תלת ובוודאי חדא משקרת מ"מ כיון דמחזקת ב' אין כאן הכחשה בבירור על שום א' מהן. שהרי זאת אומרת אני נחבאתי עם עוד אחרת שהרי מחזקת ב' ואין כאן א' שמוכחשת בוודאי משא"כ באינה מחזקת אלא א' ובאו לפנינו ב' כהנות הרי ע"כ כל א' מכחשת את חברתה לומר אני ולא אתה משו"ה קא מבעי' לי'. ולפ"ז אפי' להריא"ז דפסק באינה מחזקת אלא א' לחומרא לכתחילה לא תנשא. היינו היכא דאיכא הכחשה כי הכא אבל בעלמא כי האי גוונא אי ליכא הכחשה שרי לכתחילה ומיושב קו' ט"ז בי"ד סימן קי"ד סקי"ג ע"ש וע"ש בחי' לי"ד. וק"ל:

4 אינה מחזקת אלא א' מהו. בתשובת מהרי"ל סי' ע"ו הקשה השואל אמאי לא תתבטל האחת ברוב שלא נחבאו. ותי' הוא ז"ל משום דברי' לא בטיל מן התורה כמ"ש תוס' פ"ק דב"מ. ודבריו צ"ע שם וי"ו ע"ב ד"ה קפץ דמבואר דכה"ג לא מקרי ברי' כמ"ש תוס' שם עפ"י דבריהם בחולין צ"ו ע"א ד"ה מ"ט. ובלאה"נ כמה כרכורים כרכרו אי ברי' דאורייתא או לא. עוד תי' מהרי"ל דבשעה שהי' נחבא היתה קבוע וכמע"מ דמי ורצונו והו"ל ספק השקול דמקילין בדרבנן. ומסתייע מתוס' לעיל ספ"ק. וכוונתו במ"ש שם ד"ה דלמא אזלא כו' שכתבו בסוף הדיבור דאזלינן בתר שעת האיסור ע"ש. וגם זה לא זכיתי להבין דהתם ידעינן האשה הזו נבעלת ואנו דנין רק על הבועל לומר דפריש מרובא. וע"ז אמרינן באותה שעה שבעלה הי' קבוע ונפסלה משא"כ הכא דיינינן על הכהנת הבאה להנשא נימא מרובא פרשה דלא הוי במחבא. ונ"ל לתרץ קו' השואל עפ"י סברת המרדכי בחולין ס"פ הזרוע. גבי יבמה שרקקה דם דכל שלא ניכר שעה א' בפני עצמו והספק נולד בתערובתו לא אזלינן בתר רובא וה"נ כשראינו הכרכום ונולד האיסור בכל הכהנות שבתוכו מיד הי' מעורב שם א' שבמחבא ונולד תחילת הספק בתערובות משו"ה לא בטיל ברוב. ועדיין צ"ע:

5 אם נשאל זה בפ"ע. ודברי מהרש"ל ברורים בכוונתם. ומ"ש מהרש"א שעיקר חסר מהתוס' לא הבנתי דלא חסר קורטוב. דמשו"ה מסיימי דטמא הוא ממ"נ שזה הוא לשון המקשן שם לומר שזה מוכח דאפי' בנודע וטהר בנתיים נמי חוזר לטומאתו. מיהא נ"ל דרש"י לא ס"ל כן אלא בנודע בנתיים טהור והתם פריך בש"ס ממ"נ אי בנודע מ"ט דת"ק ואי בלא נודע מ"ט דר"ש. ומשום כן לא הו"מ רש"י לפרש לקמן בבא לישאל עליו ועל חבירו כהתוס' שטיהרוהו מתחילה ואח"כ שאל על חבירו דא"כ שכבר טיהרוהו הו"ל זה אחר זה ואינו דומה לבאו ב' בב"א דמשיבים להם בפ"א. ע"כ הוכרח לפרש שבא לשאול בב"א ממש ומ"מ ר"י מדמי לי' לזא"ז. ר"ל דב"ד משיבין לי' אתה טהור ומה איכפת לך בחברך לכשישאל נשיבהו. ור' יוסי ס"ל כיון דבא לשאול בב"א ע"כ נשיבהו כבב"א:

6 מי אמרינן מה לי לשקר פי' רש"י וכן הרי"ף דאי בעי אמרה נחבאתי. ונראה דס"ל אי ס"ד דמגו דאי בעי שתיק מה פשיט הש"ס מעובדא דנהר פקוד דלמא מגו דאי בעי טעין לא אמרינן. ומגו דאי בעי שתיק אמרינן. אע"כ ה"נ מגו דאי בעי טעין הוא. אלא שהר"ן הקשה א"כ דצריכה להוציא מפי' נחבאתי אמאי מדמה לה לב"א דמאן לימא לן שכל א' תטעון נחבאתי. ונ"ל דלמאי דמסקינן חששא בעלמא הוא ומגו במקום חששא אמרינן אה"נ דלא צריכה לומר מידי. אבל אי לא הי' נאמנת לומר טהורה אני ע"כ הי' צריכה לטעון נחבאתי. אבל למסקנא מהימנת לינשא לכהן בסתם וא"כ שפיר הו"ל כב"א. ואפשר הש"ס דחי לעיל ע"ז ממ"נ אי לודאי טומאה מדמינן לה א"כ לא מהימנא במגו דהו"ל כמגו במקום עדים וע"כ צריכה להוציא מפי' נחבאתי. ולא הו"ל כב"א כקו' הר"ן. וע"כ לחששא מדמינן לי' וא"כ מי יימר דאטמי וק"ל:

7 ולכאורה י"ל להפוסקים מגו במקום עדים פסולים לא אמרינן. וא"כ ה"נ יראה לומר נחבאתי כיון דעכ"פ נשים שהיו במחבא הנה יודעות שהיא לא היתה שם. וי"ל רב אשי קאי אאינה מחזקת אלא א' ובאת"ל קא איבעי' לי' את"ל אינה מחזקת אלא א' טהורה אכתי איבעי' אמרה לא נחבאתי כו' דהשתא לא הוי אלא מגו במקום ע"א פסול ולכ"ע אמרינן ויש מכאן ראי' להרי"ף דפסק איבעי' דאינה מחזקת אלא א' לקולא דלא כריא"ז. והא"ש דרב אשי באת"ל קא מבעי' לי' וכל את"ל הילכתא הוא:

8 ורמינהי לא תתייחד עמו אלא בפני עדים. נראה דהי' קשה לרש"י מ"ט לא מחלק הש"ס בין דרבנן לדהתם דהוי חשש דאורייתא שמא קדשה. אע"כ הש"ס הכא קאי למ"ד דלא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה א"כ אדם עושה בעילתו בעילת זנות. לאותו מ"ד אי עברה ונתייחדה לית לן בה כמבואר שם פ"א ע"א ואפ"ה לכ"ע לא תתייחד וע"כ משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהו"ל רק חששא דרבנן בעלמא פריך שפיר שוב מצאתי קרוב לזה בפ"י:

9 דר"פ מי לימא תנאי הוא. ר"ל במתניתין שייך שפיר שפחתה כעצמה. דהכא לא חשיב נמי בעלה במתניתין. משא"כ בברייתא חשיב הימנה ובעלה א"כ שפחתה נמי ליחשוב. והא דלא מוקי במתניתין במסל"ת משום דלשון עדות ועדים לא משמע כן אבל נאמנים להעיד שייך גם במסל"ת ודלא כהמרש"א:

10 בהא דר' זכרי' בן הקצב מצאתי כתוב בשם מו"ח הגאון מה' עקיבא נ"י דקשי' לי' מ"ש משנים אומרים מת כו' דבאומרת ברי לי אם נשאת לא תצא ואמאי אמרי' הכא אין אדם נאמן ע"י עצמו. שוב נמצא ק' זו בס' קול הרמז ותי' משום שהקילו טפי בשבוי' חששו טפי למורה היתרא ע"ש. הנה גם שם הקשו תוס' הבא עלי' בחנק קאי פי' ולא תאומן. אע"ג דעכ"פ ספיקא הוה אלא מן התורה אזלי' בתר חזקה דנינן לי' כודאי אבל מ"מ אפשר שמת וכ"כ הפני יהושע ורשב"א ביבמות מ"מ פשיטא להתוספות כיון דהאי ספק אסור מודאי לא מספק לא יועיל ברי שלה על עצמה. אך יען באמת היא רק באשם תלוי מועיל ברי שאין לבה נוקפת. והכא בשבוי' קולא של שבוי' הוא חומרא דאי הוה ספק שבוי' ולא הוה תקינו רבנן מידי והוה ספיקא דאורייתא לחומרא הי' מועיל ברי שלו. אך באמת מן התורה מותר לגמרי וחכמי' החמירו משום יחוס כהונה ואסרו כוודאי אע"פ שנאסר מספק מ"מ עשאוהו כספק שיש חוקת איסור ולא יועיל ברי של עצמו להוציא מודאי איסור. ודברי' אלו רמוזי' בקיצור לשון שיטה מקובצת במתני' ז"ל ואין אדם מעיד על עצמו כיון שידעו ששלטו עליהן ידי או"ה עכ"ל ע"ש: