חידושי חתם סופר על כתובות מ״ט ב

1 הא בחיוורי הא באוכמי. לפי' תוס' צ"ע מאי אמרי' לי' עורבא בעי בני. הא אותה מין דבעי בני אינה אכזרי כלל והרי הוא כיונה ושאר בעלי חיים דכולהו בעי בני' ומ"ש עורבא דקאמר. אבל לפירש"י ניחא. והוא דמטבע רחמנות הבעלי חיים לרחם על בניהם בטבעם אפי' אינם מכירי' כמ"ש רמב"ן גבי אותו ואת בנו ושילוח הקן. והני עורבי מדלא מרחמי בקטנותן כשהם חיורי ש"מ דלית בהו מידת רחמנות בטבען. ואפ"ה כשנתאכמו והם מכירים אותם מרחמי עליהם והאי גברא מכיר בניו ומתאכזר:

2 ובדרוש אמרתי הא דאמרי' במס' עירובין שחורות כעורב שמתאכזר על בניו כעורב דרוצה לומר כעורב שאם הבנים אינם דומים לאבותיהם מתאכזר עליהם. וכשיהיו דומים והולכים בדרכי אבותם הטובים והישרי' מרחמי' עליהם:

3 באושא התקינו. עמ"ש והאריך הר"ן והקשה על ר' האי ז"ל דס"ל דאין יורדין לנכסיו מפ"ק דר"ה דאמרי' בפיך זו צדקה וכתי' שם ועשית ודרשי' אזהרה לב"ד שיעשוך. ואני לא זכיתי להבין אדרבא מהתם חילי' דרבנו האי ז"ל דהעישוי הוא דומי' דעישוי דקרבנות דכתיבי בהאי קרא והיינו עד שיאמר רוצה אני ויתן הקרבן ליד המקריבי'. ולא שירדו לנכסיו ליקח מהם קרבנו על כרחו. וה"נ בצדקה כופין אותו אפי' בשוטים אך לא לירד לנכסיו ועיי' ראש השנה וי"ו ע"א תוס' ד"ה יקריב וק"ל:

4 אתא ההוא גברא גחין ונשקי' אכרעי' עיי' תוס' קידושין ל"ב ע"א תוס' ד"ה אורו לי' כו' והרא"ש שם דחה דההוא עובדא בכותב נכסיו לבנו הוה כדמוכח בשמעתין. ולפע"ד צ"ע א"כ מוכח דהלכה כתקנת אושא מדמסיק את צריכת לכך פשיטא דכופין ע"ש. אע"כ הכי קאמר אי ס"ד הלכה כתקנת אושא לא הי' נעלם זה מר' יונתן אע"כ אין הלכה והוה ס"ל לר' יונתן כיון דאין הלכה כתקנת אושא. שוב אין לכופו מטעם כיבוד דהא כיבוד משל אב. ור' יאשי' א"ל פשיטא דכופין מטעם צדקה כיון דלית לי' לאב וכהתוס' בקידושין ונפקא מינה אי מטעם תקנת אושא אין כופין אלא לאותו הבן שקיבל המתנה ואלו מטעם כיבוד כופין לכל בניו ועוד אי מתקנה אין לגבאי צדקה ליתן לו מהקופה שהרי יש לו שיור בנכסיו כדי מזונותיו. ועוד נפקא מיני' אי מצי להתפרנס ממעשי ידיו ואינו רוצה אי ליתא לתקנה פטורי' הבנים מטעם צדקה כיון שיכול להתפרנס ממעשי ידיו שוב אין הכיבוד משל בן וק"ל: