ביאור שטיינזלץ על כריתות ה׳

1 כתב רחמנא כתבה התורה: "לא תוכל" דברים יב, יז לאוקמה להעמיד אותה בלאו.

2 ומקשים: ועדיין לאו שבכללות הוא! ומשיבים: אם כן, נימא קרא שיאמר הכתוב: "לא תוכל לאכלם בשעריך", שהרי הוזכרו קודם לכן "מעשרותיכם" שם יא, ואם כן לחזור ולפרט "מעשר דגנך תירשך ויצהרך" למה לי? אין זה אלא כדי ליחודי לייחד איסור ומלקות לאכילה דכל חד וחד של כל אחד ואחד.

3 א ובענין זה אמר ר' יצחק: האוכל לחם, קלי חיטה קלויה וכרמל גרגרי חיטה לחים לפני זמן העומר — לוקה שלש פעמים, שנאמר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם" ויקרא כג, יד. ומקשים: והא והרי אין לוקין על לאו שבכללות! ומשיבים: שאני הכא דמייתר קראי שונה כאן שמיותרים הכתובים,

4 לימא קרא שיאמר הכתוב רק לחם, ונילף ונלמד קלי וכרמל מיניה ממנו. ודוחים: אין זה יתור, שכן איכא למיפרך יש לפרוך לימוד זה, ולומר: מה ללחם שכן נתרבה אצל חלה, שיש חיוב הפרשת חלה רק מלחם! ולכן הוצרכנו לקלי וכרמל.

5 ואומרים: על כל פנים יש יתור בכתוב, נכתוב שיכתוב רק קלי, ולא לכתוב יכתוב לחם ולא כרמל, ונילף ונלמד שניהם מקלי. ודוחים: לחם מקלי לא אתי אינו בא, נלמד, משום דקלי איתיה בעיניה ישנו בעינו, כמות שהוא, וניתן היה לומר שרק תבואה שלא נשתנתה נאסרה קודם הקרבת העומר מן התבואה החדשה. אבל לחם לא איתיה בעיניה אינו בעינו, משום שהוא כבר טחון ואפוי. וכן כרמל מקלי לא אתי אינו בא, נלמד, למרות שהוא בעינו, משום שקלי נתרבה אצל מנחות, שמנחת העומר באה מקלי, ואילו כרמל לא נתרבה אצל מנחות!

6 ואומרים: עדיין יש יתור, שאם כן נכתוב שיכתוב כרמל ונילף ונלמד לחם וקלי מיניה ממנו. ודוחים, איכא למיפרך יש מקום לפרוך: מה לכרמל שכן לא נשתנה מברייתו כלל! ואומרים: מכל מקום יש כאן יתור, שכן גם אם מן חד לא ילפי שניים מאחד מהם אין למדים, נילף חדא מן תרין נלמד אחד משנים. ודוחים: מאלו שניים רוצה אתה ללמוד על האחד?

7 לא נכתוב קרא שלא יכתוב המקרא לחם ונילף ונלמד אותו מקלי וכרמל — איכא למיפרך יש לפרוך: מה לקלי וכרמל דאיתנהון בעיניהון שישנם בעינם, ולא נטחנו! לא נכתוב קרא שלא יכתוב המקרא כרמל ונילף ונלמד מלחם וקלי — איכא למיפרך יש לפרוך: מה ללחם וקלי שכן נתרבו אצל מנחות, ואם כן כל אחד מהם נחוץ!

8 ומשיבים, אמר לך יכול לומר לך ר' יצחק: לא נכתוב קרא שלא יכתוב המקרא קלי, ונילף ונלמד דינו מלחם וכרמל. מאי פרכת מה אתה פורך, מקשה? אי פרכת אם אתה פורך: מה ללחם שכן נתרבה אצל חלה — כרמל יוכיח, שאין בו חיוב חלה, ונאסר באכילה קודם העומר! ואי ואם משום שכרמל לא נשתנה מברייתו — לחם יוכיח, שנשתנה, ונאסר! הלכך משום כך לוקה על כל אחד ואחד מהם, דמייתר שמיותר הכתוב בענין קלי. ומקשים, ועדיין, מנין שלוקה על כל אחד מהם?

9 ואימא ואמור: על אכילת קלי דמייתר מחייב חדא שהוא מיותר חייב אחת, אכולהון מחייב חדא על כולם, לחם וכרמל, יהיה חייב גם כן אחת, שהרי זה לאו שבכללות! ומשיבים: אם כן, שיש לקלי דין בפני עצמו — נכתוב קרא שיכתוב המקרא: "לחם כרמל וקלי", אי נמי נכתוב או גם כן שיכתוב: "קלי ולחם וכרמל", אמאי מדוע כתב לקלי באמצע? הכי קאמר כך הוא אומר: לחם בעונש של קלי נחייב יתחייב, וכן כרמל נחייב יתחייב בעונש של קלי.

10 ב בעניין אוכל פיגול ונותר, ששנינו במשנה בכלל חייבי הכרת, אמר ר' ינאי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי תורה הוא, שהאוכל מבשר קרבן שנעשתה עבודתו על מנת להקריבו או לאוכלו לאחר זמנו — חייב כרת, ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה.

11 ומבארים, שאמר רבי יוחנן: תני שנה זבדא בר לוי בברייתא: נאמר להלן לגבי נותר מן הקדשים לאחר זמנם: "ואוכליו עונו ישא וכו' ונכרתה" ויקרא יט, ח, ונאמר כאן במחשבת חוץ לזמנו: "והנפש האכלת ממנו עונה תשא" שם ז, יח, מה להלן כרת — אף כאן העונש הוא כרת.

12 אמר ר' סימאי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי חיוב כרת על אכילת נותר, ממנו למדנו כרת לעניין פיגול, אחד מגופי תורה הוא, והוא עצמו לא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה.

13 ומבארים: מאי היא מה הוא? שהוא יליף לומד מגזירה שווה "קדש" "קדש" שהכתוב "ואוכליו עונו ישא" שם יט, ח עוסק בנותר, כיצד? נאמר "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל" שם וכתיב ונאמר: "ושרפת את הנותר באש כי קדש הוא" שמות כט, לד, מה שם מדובר בנותר — אף כאן מדובר בנותר.

14 וכן אמר אביי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו שאם בא עליה חייב כרת — הן הן גופי תורה, ולא לימדה הכתוב אלא מגזירה שוה.

15 שאמר רבא, אמר לי ר' יצחק בר אבדימי: אתיא בא, נלמד הדבר מגזירה שווה "הנה" "הנה" לאיסורא לענין איסור, וכן

16 אתא בא, נלמד מה שכתוב "זמה" "זמה" לענין עונש בשרפה ראה בעיונים.

17 וכן אמר רב אשי: אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי נסקלים כלומר, אלו שדינם בסקילה, ולא נאמר בהם הדבר במפורש, הן הן גופי תורה, ולא לימדה הכתוב אלא מגזירה שוה,

18 דתניא ששנויה ברייתא, נאמר כאן: "דמיהם בם" ויקרא כ, יא—טז, ונאמר באוב וידעוני: "באבן ירגמו אותם דמיהם בם" שם כז, מה להלן בסקילה — אף כאן בסקילה.

19 ג שנינו במשנה ברשימת חייבי הכרת: המפטם הרוקח את השמן כמו שעשה משה במדבר למשוח את המשכן וכליו. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: המפטם את השמן ללמוד בו כיצד לעשותו, או שעושה אותו כדי למוסרו לציבור — פטור, ואם עשהו כדי לסוך בו — חייב. ואולם הסך ממנו — פטור, למרות שנעשה כדי לסוך ממנו, לפי שלענין איסור הסיכה — אין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד, שנאמר: "ואשר יתן ממנו על זר" שמות ל, לג — מזה שעשה משה.

20 ומעתה דנים בפרטי הדברים: אמר מר החכם: ללמוד בו או על מנת למוסרו לציבור — פטור. ומבררים: מנלן מנין לנו? אתיא באה, נלמדת הלכה זו ממה שנאמר "מתכנתו" שם ל, לב בגזירה שווה מן מה שנאמר "במתכונתה" בקטרת שם לז, והרי כתיב נאמר לגבי קטרת: "במתכונתה לא תעשו לכם", ויש בכך הדגשה: לכם, לצרככם, הוא שאסור לעשות במתכונתה, אבל כדי למוסרו לציבור — פטור, ומתוך כך אנו למדים כי לגבי אצל שמן המשחה נמי גם כן, אם עשאו כדי למוסרו לציבור — פטור.

21 ושואלים: מכיון שיש כאן גזירה שווה, ותיהדר ותחזור קטרת ונילף ותלמד משמן, מה שמן כי כאשר הוא מפטם אותו לחציין, ולא כל הכמות כאחת — פטור, אף קטרת נמי גם כן כי כאשר מפטם לחציין — פטור! אלמה למה אמר רבא: קטרת שפטמה לחציין — חייב, שמן שפטמו לחציין — פטור?

22 ומשיבים, אמר לך יכול לומר לך רבא: גבי אצל שמן כתיב נאמר: "ובמתכנתו לא תעשו כמוהו", ויש לדייק: כמוהו בדיוק הוא שאסור, אבל חציו שפיר דמי מותר. אבל גבי אצל קטרת דכתיב שנאמר: "והקטרת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו" — אסור לעשות במתכונתה כל עשייה של קטרת, והרי אפשר שיהא מקטיר פרס חצי שחרית ופרס בין הערבים, כפי שאכן נעשה במקדש.

23 ד תנו רבנן שנו חכמים: שמן המשחה יש בו מר דרור משקל חמש מאות שקל, קדה חמש מאות, קנמן בשם חמש מאות, וקנה בשם חמשים ומאתים, נמצאו כולם משקל אלף ושבעה מאות וחמשים שקל.

24 ותוהים: הלא שמותיהם ומשקל כל אחד מהם נזכר בכתוב שמות ל, כג—כד, וכי התנא מניינא קא משמע לן חשבון בא להשמיע לנו לכמה הם מצטרפים? ומשיבים: תנא הא קא קשיא ליה התנא דבר זה היה קשה לו, כלומר, משום כך הוצרך למנין זה, מפני שמלשון הכתוב "וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים, וקנה בושם חמשים ומאתים" שם כג אימא אמור, יכול אתה לומר: קנה בשם יהיה שיעורו כקנמן בשם, מה קנמן בשם מחציתו בחמשים ומאתים, ושיעורו המלא חמש מאות — אף קנה בשם הכוונה היא מחציתו חמשים ומאתים, דהוו להו תרין שכך הריהם שני אלפים בסך כל סממני השמן, לכן הוצרך להשמיענו שמניינם אלף ושבע מאות וחמישים, לומר שקנמן בשם משקלו חמשים ומאתים.

25 ושואלים: ואימא הכי נמי ואמור כך הוא גם כן, שמשקלו חמש מאות! ומשיבים: אם כן, נכתוב קרא שיכתוב המקרא "קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים".

26 אמר ליה לו רב פפא לאביי: כשהוא שוקל, בהכרע הוא שוקל, מוסיף קצת, כדרך השוקלים, עד שהבשמים יכריעו את הכף, או עין בעין בדיוק גמור הוא שוקל? אמר ליה לו אביי: רחמנא כתב התורה אמרה: "בד בבד" שם לד וכוונתו בדיוק, ואת אמרת ואתה אומר בהכרע? ומקשים: והאמר והרי אמר רב יהודה בענין זה: הקדוש ברוך הוא יודע הכרעות, כלומר, כמה נוסף בהכרע, אלמא דאית בהו מכאן שיש בהם הכרע!

27 אלא בוודאי שוקל בהכרע, וכך אמר רב יהודה: דקנמן בשם אמאי מייתי מדוע מביאים מחציתו של חמש מאות, כלומר, חמשים ומאתים בחד זימנא בפעם אחת, וחמשים ומאתים בחד זימנא בפעם אחת? והרי כיון דכולהון שכולם חמש מאות הויין הם, נייתי שיביא חמש מאות בבת אחת! שמע מינה למד מכאן, מדקמייתי לה מכיון שמביא אותו לקנמן בשם בתרי זימני בשתי פעמים, מכאן שהכרע אית ביה יש בו, כדי להוסיף עליו הכרע בכל פעם, והקדוש ברוך הוא יודע בהכרעות.

28 ושואלים: ולפי זה, מאי ומה פירוש "בד בבד"? אמר רבינא: שלא יניח משקל במשקל וישקול, כלומר, שלא ישקול אחד מן הבשמים, ואחר כך ישקול אחר כנגדו, אלא צריך לשקול כל אחד מהם לעצמו כנגד המשקולת.

29 ה בדרך עשיית שמן המשחה תנו רבנן שנו חכמים: שמן המשחה שעשה משה במדבר משלקו מבשל בו בשמן את העיקרין שורשי הבשמים הללו, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' יוסי: והלא השמן שהיה שם, שהיתה מידתו שנים עשר לוג, אפילו כדי לסוך את העיקרין אינו סיפק, אין בו די, ובוודאי אינו מספיק כדי לשלוק בתוכו! אלא כיצד עושה? הביאו העיקרין ושלקום הרתיחום במים, והמים ספגו את הריח שבבשמים, והציף עליהן על המים, את שמן המשחה, וקלט השמן את הריח, ואז קיפחו הסיר את השמן, ונתנו בצלוחית.

30 אמר לו ר' יהודה:

31 וכי נס אחד נעשה בשמן המשחה? והלא נסים הרבה נעשו בו מתחלתו ועד סופו, שהרי תחלתו לא היה אלא שנים עשר לוג, ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, ובו נמשחו במשך הדורות כהנים גדולים ומלכים, וכולו קיים לעתיד לבא,

32 שנאמר: "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם" שמות ל, לא, ומסבירים: "זה" בגימטריא שנים עשר לוגין הויין הן, ש"זה" יהיה גם לדורות שלעתיד לבוא. ואם כן מעשה ניסים הוא, וכיון שכך אין להקשות על הנס.

33 ועוד בענין זה תנו רבנן שנו חכמים על הפסוק "ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן" ויקרא ח, י, רבי יהודה אומר: שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו בו מתחלתו ועד סופו, שהרי תחלתו לא היה אלא שנים עשר לוגין, והלא בדרכו של עולם, כששולקים את הבשמים בשמן, כמה שמן יורה הקדירה בולעת, כמה עיקרין שורשים כלומר, הבשמים עצמם בולעין, כמה האור שורף, ולמרות זאת, בו נמשח משכן וכליו, אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים,

34 ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. וכל הכהנים הגדולים היו בכלל זה, ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה. ומוסיפים: ואין מושחין מלך בן מלך. ואם תאמר: מפני מה משחו את שלמה בן דוד? מפני מחלוקת אדוניה אחיו, שהתנשא לאמר "אני אמלוך" ראה שמואל א א, ה, ואת יהואש משחו מפני עתליה שתפסה את המלוכה ראה מלכים ב כא, ג, ואת יהואחז בן יאשיהו מפני יהויקים אחיו, שהיה יהויקים גדול מאחיו שתי שנים.

35 א ומבררים את פרטי הברייתא. אמר מר החכם: ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה. ושואלים: מנלן מנין לנו? ומשיבים, דכתיב שנאמר לגבי מנחת הכהן הגדול: "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה" ויקרא ו, טו, נימא קרא שיאמר הכתוב: "והכהן שתחתיו מבניו", מאי מה טעם הוזכר "המשיח"? הא קא משמע לן דבר זה הוא משמיע לנו, שאפילו אם זה שיהיה תחתיו הוא מבניו, ההוא דמשח אותו שהוא משוח הוי הריהו כהן גדול, ואי לא משח לא הוי ואם אינו משוח אינו נעשה כהן גדול.

36 ועוד אמר מר החכם בברייתא: אין מושחין מלך בן מלך. ושואלים: מנלן מנין לנו דבר זה? אמר רב אחא בר יעקב, דכתיב שנאמר בפרשת המלך: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו כל הימים" ראה דברים יז, כ, לומר שירושה היא המלוכה, שבניו מולכים מכוחו, ולכן אין צורך במשיחה חדשה.

37 ועוד נאמר בברייתא: ומפני מה משחו את שלמה? מפני מחלוקת אדוניה. ושואלים: מנלן מנין לנו דכי אתי שכאשר באה מחלוקת בעי צריך משיחה, ולא כל דבעי מלכא מורית ליה מלכותא ולא כל מי שרוצה המלך מוריש לו את המלכות, ודי בכך? אמר רב פפא, אמר קרא המקרא שם: "למען יאריך ימים וכו' הוא ובניו בקרב ישראל" — בזמן ששלום בישראל עוברת המלכות מאליה לבניו, ואם לא כן — צריך למשוח מלך מחדש.

38 ומעירים, תנא שנה החכם: אף יהוא בן נמשי לא נמשח ראה מלכים כט, א—ו אלא מפני מחלוקת יורם בן אחאב, שהיה מלך ישראל באותה שעה, ויהוא מרד בו. ותמהים: אמאי מדוע הוצרך לטעם זה? תיפוק ליה תצא לו שהוצרך למשיחה מפני שמלך ראשון הוא, שהרי לא היה בנו של אחאב! ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני חסרה הברייתא וכך היא שנויה: מלכי בית דוד מושחין, מלכי ישראל אין מושחין; ואם תאמר: מפני מה משחו יהוא בן נמשי? מפני מחלוקת יורם בן אחאב.

39 ודנים במה שאמר מר החכם: מלכי בית דוד מושחין, ואין מלכי ישראל מושחין. ומסבירים: מנלן מנין לנו? דכתיב שנאמר לשמואל כשהובא דוד לפניו: "קום משחהו כי זה הוא" שמואל א טז, יב, ויש כאן הדגשה: זה טעון משיחה, ואין אחר טעון משיחה.

40 ועל מה שאמר מר החכם: אף יהוא בן נמשי לא נמשח אלא מפני מחלוקת יורם, תוהים: ומשום מחלוקת יורם בן אחאב נמעל בשמן המשחה, שהוא "שמן משחת קודש" שמות ל, לא? והרי אמרנו שאין מושחים בו מלכי ישראל! ומשיבים, כדאמר כמו שאמר רב פפא להלן ביחס ליהואחז: באפרסמא דכיא בשמן אפרסמון טהור משחוהו, ולא בשמן המשחה, הכא נמי באפרסמא דכיא כאן גם כן בשמן אפרסמון טהור משחו את יהוא.

41 ב שנינו בברייתא: ואת יהואחז בן יאשיהו משחו מפני יהויקים אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים. ותמהים: ומי קשיש והאם היה מבוגר ממנו? והכתיב והרי נאמר: "ובני יאשיה הבכור יוחנן והשני יהויקים והשלישי צדקיהו והרביעי שלום" דברי הימים א ג, טו, ואמר ר' יוחנן: יוחנן הוא יהואחז, הוא צדקיהו הוא שלום, ונמצא שהבן הבכור היה יהואחז, ולא יהויקים!

42 אלא יש להבין כי לעולם, באמת יהויקים היה קשיש מבוגר יותר, ואמאי קרי ליה ומדוע קרא לו הכתוב ליהואחז בכור? מפני שהוא היה בכור ראשון למלכות. ושואלים: ומי מוקמינן זוטא קמי קשישא והאם מעמידים אנו למלוכה צעיר לפני המבוגר? והכתיב והרי נאמר על יהושפט: "ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור" דברי הימים ב כא, ג! ומשיבים: ההוא כלומר, יהורם בן יהושפט, ממלא מקום אבותיו הוה היה, שהיה כאביו וראוי למלוך במקומו, אבל יהויקים לא היה ממלא מקום אביו, אלא יהואחז.

43 ודנים במה שאמר מר החכם, ר' יוחנן: הוא שלום הוא צדקיה. ושואלים: והא בדרי קחשיב והרי בשורות, בזה אחר זה, הוא מונה אותם, השלישי צדקיהו והרביעי שלום! ומשיבים: מכל מקום איש אחד הוא, ומאי קרי ליה ומדוע קרא לו שלישי? שהוא שלישי לבנים, ומאי קרי ליה ומדוע קרא לו רביעי? שהוא רביעי למלכות, משום שמלך יכניה קמיה לפניו. שכך היה הסדר: בתחלה מלך יהואחז מלכים ב כג, ל, וסוף לאחר מכן מלך יהויקים שם לד, וסוף מלך יכניה בנו של יהויקים שם כד, ו, וסוף מלך צדקיה שם יז.

44 אגב כך מביאים, תנו רבנן שנו חכמים: הוא שלום הוא צדקיה, ולמה נקרא שמו שלום? שהיה שלם במעשיו. דבר אחר: נקרא שלום — ששלם, תמה ונגמרה, מלכות בית דוד בימיו, ומה שמו המקורי? מתניה שמו, שנאמר: "וימלך מלך בבל את מתניה דדו תחתיו ויסב שמו צדקיה" שם, ומדוע קרא לו מלך בבל "צדקיה"?

45 שאמר לו: יה יצדיק עליך את הדין שיבוא עליך אם תמרוד בי, שהשביעו בשם ה' שלא ימרוד בו. שנאמר: "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנאצר ויביאהו את יהויכין בבלה וימלך את צדקיהו" דברי הימים ב לו, י, וכתיב ונאמר: "וגם במלך נבוכד נאצר מלך בבל מרד אשר השביעו באלהים" שם יג.

46 וביחס למה ששנינו, שמשחו את יהואחז בן יאשיהו, שואלים: ומי הוה והאם היה שמן המשחה באותה שעה? והתניא והרי שנויה בריייתא: משנגנז ארון העדות, נגנז עימו צנצנת המן שהניח משה למשמרת לפני ה' שמות טז, לג, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן עם שקדים ופרחים שבו, שהונח לפני הארון במדבר יז, כג,

47 וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל, שנאמר: "ואת כלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו" שמואל א ו, ח. ומי גנזו את הארון? יאשיה מלך יהודה גנזו, שנאמר: "ויאמר המלך אל הכהנים תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה" דברי הימים ב לה, ג;

48 ואמר רבי אלעזר: מנין שכל אלה צריכים להיות מונחים יחד עם הארון? ביחס לצנצנת אתיא באה, נלמדת בגזירה שווה "שם" "שם", שנאמר בארון: "אשר אועד לך שמה" שמות ל, ו, ונאמר בצנצנת המן: "ונתן שמה" שם טז, לג.

49 שמן המשחה אתיא באה, נלמדת בגזירה שווה "דורות" "דורות" מצנצנת המן שנאמר בה "לדורותיכם" שם, ובשמן המשחה נאמר גם כן "לדורותיכם" שמות ל, לא.

50 ומקלו של אהרן אתיא באה, נלמדת בגזירה שווה "משמרת" "משמרת" מצנצנת המן, שנאמר בה "משמרת" שם טז, לג. וגם ממקלו של אהרן במדבר יז, כה. ואם כן כיצד משחו את יהואחז? אמר רב פפא: לא בשמן המשחה נמשח, אלא באפרסמא דכיא בשמן אפרסמון טהור.

51 ג תנו רבנן שנו חכמים: מושחין את המלכים כמין נזר כתר סביב על ראשו, ואת הכהנים כמין "כי". ובביאור הענין אמר רב מנשיה: כמין האות "כי" יוני. ומעירים: מצאנו סתירה בענין המשיחה, תני חדא שנויה ברייתא אחת: בתחלה מציק יוצק שמן על ראשו ואחר כך נותן לו שמן בין ריסי עיניו, ותני אחריתי ושנויה ברייתא אחרת: בתחלה נותן לו שמן בין ריסי עיניו ואחר כך מציק לו שמן על ראשו!

52 ומסבירים: תנאי מחלוקת תנאים היא, איכא למאן דאמר יש מי שאומר שמשיחה עדיפא, ולכן מקדים אותה, ואיכא למאן דאמר ויש מי שאומר שיציקה עדיפא. ומבארים: מאי טעמא דמאן דאמר מה טעמו של מי שאומר שיציקה עדיפא — שנאמר: "ויצק משמן המשחה על ראש אהרן" ויקרא ח, יב, ורק אחר כך — "וימשח אותו לקדשו" שם, ומאן דאמר ומי שאומר שמשיחה עדיפא — קסבר סבור הוא: שכן נתרבה משיחה אצל כלי שרת, ולא נאמרה בהם יציקה.

53 ומקשים: והכתיב והרי נאמר במפורש: "ויצק" ולבסוף "וימשח"! ומשיבים: הכי קאמר כך הוא אומר, כך יש להבין את הכתוב: מה טעם "ויצק" — משום שכבר "וימשח אותו לקדשו".

54 תנו רבנן שנו חכמים: מהו שנאמר "כשמן הטוב היורד על הראש יורד על הזקן זקן אהרן" תהלים קלג, ב? כמין שתי טיפין מרגליות של שמן המשחה היו תלויות לאהרן בזקנו. אמר רב כהנא, תנא שנה החכם: כשהוא מספר מדבר היו הטיפות עולות דרך נס ויושבות בעיקרי שורשי שערות זקנו, כדי שלא יפלו תוך כדי שהיה מדבר. ועל דבר זה היה משה רבינו דואג: שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה, שיצקתי יותר מדי, שהגיע עד לזקנו!

55 יצתה בת קול ואמרה: "כטל חרמון שירד על הררי ציון" שם ג, מה טל אין בו מעילה שאין קדוש, אלא הפקר לכל — אף שמן שיורד על זקן אהרן אין בו מעילה.

56 ועדיין אהרן היה דואג, שמא משה לא מעל, שעשה מצוה, ואני מעלתי, שאני נהנה מן השמן הריחני שבזקני! יצתה בת קול ואמרה לו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" שם א, מה משה לא מעל, אף אתה לא מעלת.

57 ד תנו רבנן שנו חכמים: אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, לסימן טוב, כדי שתימשך מלכותן כמעיין הנובע ללא הפסק, שנאמר, כאשר ציוה דוד למשוח את שלמה למלך: "ויאמר המלך אל בניהו וגו' והורדתם אתו על גחון וגו' ומשח אותו שם צדוק הנביא" ראה מלכים א א, לג—לד.

58 אגב ענין זה של עשיית דבר לסימן טוב, אמר רב אמי: האי מאן דבעי לידע אי משכא שתא אי לא מי שרוצה לדעת אם תימשך שנתו או לא, אם יחיה באותה שנה, מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי יביא נר באותם עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא ויתלה אותו בבית שלא נושבת בו רוח, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה אם נמשך אורו ידע שהוא מוציא, משלים את שנתו.

59 ומאן דבעי נעביד עיסקי ומי שרוצה לעשות עסקים, ובעי דנידע אי מצלח עיסקי אי לא ורוצה לדעת אם יצליח העסק אם לא, נירבי תרנגולא שיגדל תרנגול, אי שמין ושפר נידע דמצלח אם הוא נעשה שמן ויפה ידע שהוא מצליח.

60 האי מאן דבעי ניפוק באורחא מי שרוצה לצאת לדרך, ובעי דנידע אי הדר לביתיה ורוצה לדעת אם יחזור לביתו, ניעול ניקום בביתא דבהתא שייכנס לתוך בית אפל, אם חזי רואה