ביאור שטיינזלץ על כריתות י׳

1 בטומאה מה לי אמר ר' יהודה? מה סבור הוא? מי אמרינן האם אומרים אנו: עד כאן לא קאמר ליה אומר לו ר' יהודה שולד שני כמאן דליתיה דמי כמי שאינו נחשב — אלא לענין קרבן, וטעמו: כיון שלא יצאה שעה שראויה להקריב בה קרבן על הוולד הראשון, הואיל וכן ולד שני כמאן דליתיה דמי כמי שאינו הוא נחשב, אבל לענין ימי טומאה וימי טהרה אימא סבירא ליה אמור שהוא סבור שהוולד השני כמאן דאיתיה דמי כמי שישנו הוא נחשב, ולפיכך כשיולדת את השני מפסקא מפסיקה ספירת ימי הטומאה של השני את ימי הטהרה של הראשון, ולאחר מכן חוזרת וממלא יומי ממלאה, משלימה ימי טהרה של הראשון, והדר מונה יומי ואחר כך מונה ימי טהרה לשני.

2 או דלמא שמא לר' יהודה, גם אם הוא מחשיב את הוולד השני כמי שישנו, חומרא הוא דאית ליה צד חומרה בזה הוא שיש לו, שנוהגת ימי טומאתו של שני בתוך ימי טהרה של הראשון, אבל הכא כאן, אם נאמר שחוזרת ומשלימה ימי טהרה לראשון — קולא הוא, שאפילו אם רואה דם בימים אלו טהורה היא, וקולא לית ליה אין לו, שהוא חושש רק להחמיר.

3 אמר רב הונא מסורא, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא: יולדת, שוחטין עליה את הפסח בארבעה עשר בניסן וזורקין עליה את דמו ביום ארבעים ללידת זכר וביום שמונים לנקבה, מפני שהיא יכולה לאכול ממנו בליל חמישה עשר.

4 והיינו מתקשים בדבר: עד כאן אתה מתיר? והלוא בליל חמישה עשר עדיין טמאה היא, שהרי היא מביאה את קרבנה ביום הארבעים ואחד לזכר, ורק אז מותרת לאכול קדשים! ואמר רב חסדא: הא מני וברייתא זו כשיטת מי היא? שיטת ר' יהודה הוא, שאמר במשנתנו: ולד שני כמאן דליתיה דמי כמי שאינו הוא נחשב. ומדובר באשה שילדה שני זכרים יום אחר יום, וערב הפסח חל ביום הארבעים לוולד השני, שהוא היום הארבעים ואחד לוולד הראשון.

5 ואי אמרת ואם אתה אומר שבטומאה סבירא ליה סבור ר' יהודה שולד שני כמאן דאיתיה דמי כמי שישנו הוא נחשב, היכי שחטינן עלה איך אנו שוחטים עליה ביום ארבעים ללידתו? הלוא לאורתא נמי לא מציא אכלה לערב גם כן אינה יכולה לאכול בקדשים עד שתביא קרבנה למחרת! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שגם לענין טהרה ולטומאה סבירא ליה סבור ר' יהודה שולד שני כמאן דליתיה דמי כמי שאינו הוא נחשב!

6 ודוחים: לעולם אימא לך אומר לך: לטומאה ולטהרה סבירא ליה סבור ר' יהודה שולד שני כמאן דאיתיה דמי כמי שישנו הוא נחשב, וכי תניא ההיא וכאשר שנויה אותה ברייתא ששוחטים עליה את הפסח ביום הארבעים לזכר — הרי זה בפסח הבא בטומאה, כאשר רוב העם או הכהנים נטמאו בטומאת מת, ואז הפסח נאכל בטומאה.

7 ושואלים: ומי אכלה והאם במקרה זה יולדת אוכלת ממנו? והתנן והרי שנינו במשנה: פסח הבא בטומאה, לא יאכלו ממנו זבים וזבות, נדות ויולדות, אלא רק טמאי מת!

8 ומשיבים: מה שנאמר במשנה ההיא שזבים וזבות וכו' לא אכלי אוכלים מן הפסח הבא בטומאה הרי זה כי לא טבילן כאשר עדיין לא טבלו מטומאתם. לעומת זאת, כי תניא ההיא כאשר שנויה אותה ברייתא לגבי יולדת, ששוחטין וזורקין עליה ביום הארבעים לזכר, טעם הדבר הוא — דהא שהרי כבר טבלה בליל השמיני ללידה, בגמר ימי טומאתה. ושואלים: אי הכי אם כך, מדוע מדובר בברייתא ביום הארבעים ללידת הזכר? והלוא כבר משמיני דיליה שלו, שאז היא טובלת מטומאתה, הוא דחזיא שהיא ראויה שישחטו עליה, ותאכל את הפסח!

9 ומשיבים: משמיני לא חזיא עדיין אינה ראויה, שכן קסבר סבור הוא התנא: טבול יום של זב, זב ביום שטבל מטומאתו — כזב שלא טבל דמי הוא נחשב, ואינו אוכל מן הפסח הבא בטומאה. והוא הדין ליולדת זכר, שמהיום השמיני ועד סוף יום הארבעים הריהי "טבולת יום ארוך".

10 ומקשים: אי הכי אם כך, ביום ארבעים נמי גם כן לא חזיא עדיין אינה ראויה! ודוחים: לאיי לא כן, ביום ארבעים חזיא ראויה היא, מפני שהיא יכולה לאכול מן הפסח בערב, שכן קסבר סבור הוא התנא של ברייתא זו: מחוסר כפורים של זב, שטבל וכבר העריב שמשו, ואינו מחוסר אלא קרבן — לאו כזב דמי אינו נחשב כזב, ומותר לאכול מן הפסח הבא בטומאה, והוא הדין ליולדת במוצאי יום הארבעים לזכר.

11 ושואלים, ולרבא שאמר: מחוסר כפורים של זב כזב דמי נחשב, הא מתנייתא היכי מתרץ לה אותה ברייתא איך הוא מתרץ, מיישב אותה? אמר רב אשי: רבא אינו מסביר ברייתא זו ביום הארבעים או השמונים ללידה, אלא הוא מתרץ לה אותה באשה שהפילה ביום ארבעים ליצירת כלומר, להריון של זכר וביום שמונים ליצירת נקבה, ודעת ר' ישמעאל היא, שאמר: לזכר זמן היצירה הוא ארבעים ואחד, לנקבה שמונים ואחד, והמפילה ביום ארבעים ליצירת זכר, או שמונים ליצירת נקבה — אינה טמאה טומאת לידה.

12 ומקשים: סוף סוף מדוע שוחטים עליה את הפסח? תיפוק תצא לי שטמאה היא משום נדה, שראתה דם בזמן הלידה! ומשיבים: מדובר בלידה יבישתא יבישה, שלא היה בה דם. ומקשים: אי הכי, מאי למימרא אם כך, מה בא התנא לומר? ומשיבים, מהו דתימא שתאמר: אי אפשר לפתיחת הקבר הרחם בלא דם, לכן קא משמע לן משמיע לנו שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ושבים לדיון בדעת ר' יהודה, האם לשיטתו משלימים ימי טהרה לוולד הראשון.

13 אמר ר' שמעיה, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר ביולדת נקבה "וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" ויקרא יב, ה — יכול מונה ששים ימים אלה בין רצופין בין מפוזרין, וכגון שהפילה באמצעם, ונטמאה, שמשלימה לאחר מכן את ימי הטהרה של הראשון? תלמוד לומר: "י ום", ומלה זו מיותרת, אלא באה ללמדנו: מה יום רצוף — אף ששים כולן רצופין. ונברר: מני כשיטת מי היא? אלימא רבנן אם תאמר לשיטת חכמים, מי אית לרבנן האם יש לחכמים אפשרות של ימי טהרה מפוזרין? והלוא לשיטתם, המפלת בתוך מלאת — מונה רק לוולד השני!

14 אלא לאו האם לא דעת ר' יהודה היא. ומדקא יהיב לה וממה שהוא נותן לה ששים רצופים בהדי הדדי יחד, שמע מינה למד מכאן שגם אם חומרא אית ליה יש לו לר' יהודה, לנהוג ימי טומאה לשני, אבל קולא לית ליה אין לו להשלים לראשון ימי טהרה!

15 ודוחים: לא, לעולם ברייתא זו רבנן דעת חכמים היא, הסבורים שמונה ימי טומאה וטהרה לוולד השני. והכא במאי עסקינן וכאן במה אנו עוסקים? ליולדת מפילה זכר מתוך שמונים של נקבה, שבתוך שמונים היום של הנקבה נשלמו ימי טומאה וטהרה של הזכר. ובמקרה זה היה מקום לומר שאין מניינו של השני מבטל את הראשון, אלא לאחר שתמנה לזכר ימי טומאה תשלים את ימי הטהרה של הנקבה. לכן נאמר שצריך שיהיו שישים ושישה הימים רצופים, ומונה רק שישים ושישה ימי טהרה של הנקבה, ולא יותר.

16 ומקשים: סוף סוף לא תיתכן מציאות כזו שנעמיד בה את הברייתא, שהרי שלמין יומי דקדמאה נשלמים שמונים הימים של הראשון, הנקבה ועד כאן דבתראה לא שלמין ועדיין הימים של האחרון לא נשלמים, ואם כן, אין להעמיד ברייתא זו כשיטת חכמים, דהא רבנן שהרי חכמים לולד שני מנו מונים הם! ומתרצים: אלא משכחת לה לרבנן מוצא אתה לחכמים אפשרות עקרונית לימי טהרה מפוזרים — ביולדת תאומים, נקבה קדמייתא ראשונה וזכר בתראה אחרון, וכגון דילידתיה שילדה את הזכר בתראה האחרון ביום העשרים ליומי לימי טהרה של הנקבה, דבעיא מינקט ליה שצריכה לשמור לו שבעה יומי ימי טומאה של לידה תאומים נקבה,

17 והכי קאמר וכך הוא אומר: יכול היכא במקום שילדה תאומים, נקבה מעיקרא בתחילה וזכר לבסוף, תפסיק טומאה של לידה של הזכר במיצעי באמצע, ונימני ונספור לה לנקבה ששה וששים מפוזרין? תלמוד לומר: "יום", מה יום כולו רצוף — אף ששים כולם רצופין. ושבים לבירור שיטת ר' יהודה, האם לדעתו משלימים ימי טהרה לוולד הראשון.

18 אמר אביי, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא לענין יולדת זכר: "ו שלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה" ויקרא ה, ד — יכול שלושים בין רצופין בין מפוזרין? תלמוד לומר: "י ום", מה יום כולו רצוף — אף שלשים רצופין. ונברר: מני הא כשיטת מי היא? אלימא רבנן אם תאמר כשיטת חכמים, ומי אית להו לרבנן והאם יש להם לחכמים אפשרות של ימי טהרה

19 מפוזרין, שלאחר שבעה ימי טומאה של השני ממשיכה בימי טהרה של הראשון? הא אמרי רבנן הרי אומרים חכמים: במקרה של ולדות הרבה, לולד שני מניא היא מונה, ולא לראשון! אלא לאו האם לא כדעת ר' יהודה היא, ושמע מינה ולמד מכאן: חומרא אית ליה יש לו להחשיב את הוולד השני כמי שישנו, ולנהוג בו ימי טומאה, אבל קולא לית ליה אין לו, להשלים במקומם ימי טהרה לראשון.

20 ועוד אמר רב אשי, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר ביולדת נקבה "וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" ויקרא יב, ה — יכול תמנה ששה ימים אלה בין רצופין ובין מפוזרין, וכגון שהפילה ביום הששים ושלושה, שתמנה ימי טומאה לשני ותשלים שלושה ימי טהרה לראשון? תלמוד לומר: ששים יום, מה ששים כולן רצופין — אף ששה כולן רצופין. ונברר: מני שיטת מי היא? אלימא רבנן אם תאמר כשיטת חכמים, מי אית להו לרבנן האם יש להם לחכמים ענין זה של מפוזרין? האמרי רבנן הרי אומרים חכמים: לולד שני מניא היא מונה!

21 אלא לאו האם לא שיטת ר' יהודה היא, ושמע מינה ולמד מכאן: חומרא אית ליה יש לו, קולא לית ליה אין לו בענין זה. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

22 א משנה אלו הם החמישה ששנינו במשנה לעיל ט,א שמביאין קרבן עולה ויורד, שמשתנה לפי מצבו הכלכלי של החייב: על שמיעת קול, שנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, ועל בטוי שפתים, שנשבע שבועת שקר בענין אחר, ועל טומאת מקדש וקדשיו, שנכנס למקדש או נגע בקדשים בטומאה, והיולדת, והמצורע.

23 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים בסיכום דיני קרבן עולה ויורד: יש מביא בדלות ועשירות, כלומר שיש בו שתי דרגות, גם דלות קרבן מן העוף וגם עשירות מן הבהמה, ויש מביא בדלות ויש מביא בדלי דלות קרבן מנחה. כיצד?

24 יולדת מביאה בדלות ועשירות, בעשירות — כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ובעניות — שני תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת ויקרא יב, א—ח. וכן מצורע מביא בדלות ובעשירות, בעשירות — כבש לאשם, כבש לעולה וכבשה לחטאת, ובדלות — כבש לאשם, ושני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה שם יד, י—כב. ועל שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו — מביאין בדלות ודלי דלות נוסף לעשירות, בעשירות — כשבה או שעירה לחטאת, בדלות — שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, בדלי דלות — עשירית האיפה למנחה שם ה, א—יד.

25 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: יש מביא אחד תחת אחד, יש מביא שנים תחת שנים, יש מביא שנים תחת אחד, יש מביא אחד תחת שנים, מכאן אתה למד לעשירית האיפה שהיא בפרוטה.

26 ומפרטים: יולדת מביאה אחת תחת אחת — פרידה אחת והיא עוף תחת כבש, מצורע מביא שתי פרידין תחת שני כבשים — הרי הם שנים תחת שנים, שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו — מביאין שתי פרידין, שני תורים או שני בני יונה, תחת כבשה אחת — הרי שנים תחת אחד, ומביאין בדלי דלות עשירית האיפה תחת שתי פרידין — הרי אחד תחת שנים.

27 ואומרים, קתני שונה התנא: מכאן אתה למד לעשירית האיפה שהיא בפרוטה. ושואלים: מנלן מנין לנו? כיצד נלמד דבר זה? ומבארים, דתנו רבנן ששנו חכמים בברייתא: האומר "הרי עלי קרבן בסלע למזבח" — מביא כבש, שאין דבר קרב בסלע אלא כבש.

28 ומעירים: ממאי ממה, מהיכן למדים דבר זה? מדאמר רחמנא ממה שאמרה התורה לגבי איל אשם שהוא ב"כסף שקלים" שם טו, כלומר, בשווי שני שקלים סלעים בלשון חכמים — מכלל הדברים אתה למד שכבש איל צעיר בן שנה כלומר, בן שנתו הראשונה שהצריכה התורה לקרבן עשירות הוא בסלע. ומנין שהצריכה התורה כבש בן שנה? מדכתיב ממה שנאמר בקרבן היולדת: "כבש בן שנתו" ויקרא יב, ו. ולגבי קרבן דלות, שהוא קן של שני תורים או שני בני יונה, תנן שנינו במשנה: עמדו קינין בו ביום ברבעתים, כל קן ברובע דינר, שהוא אחד מששה עשר בסלע שבכל סלע ארבעה דינרים.

29 ומדחס רחמנא עליה דדלות ומתוך שחסה התורה על זה שמביא בדלות למיהוי חד משית עשר להיות אחד מששה עשר בעשירות, יש לומר כי חס רחמנא עליה חסה התורה על מי שמביא בדלי דלות עשירית האיפה למיהוי חד משית עשר להיות אחד מששה עשר בדלות.

30 ושואלים: אם כן, כשאתה עושה חשבון זה, דלות כמה הויא היא — ריבעא רבע דינר, וכמה פריטי בריבעא פרוטות נחושת יש ברבע — ארבעים ותמניא פריטי ארבעים ושמונה פרוטות; חד משית עשר כמה הוי דדלות אחד מששה עשר של דלות כמה הוא — תלתא פריטי שלוש פרוטות.

31 ואם כן, מה דקתני שהוא שונה: מכאן אתה למד לעשירית האיפה בפרוטה, אמאי מדוע פרוטה? האמרת הרי אומר אתה: עשירית האיפה דלי דלות הוא, ואמרת ואומר אתה כי דלי דלות חד משית סרי אחד מששה עשר של דלות הוא, דחשבינן דתלתא פריטי הויין שחישבנו ששלוש פרוטות הן!

32 ומשיבים: התנא, שלמד עשירית האיפה בפרוטה, מיולדת יליף לומד, דמתיא שהיא מביאה פרידה אחת לעולה תחת כבש העולה, כלומר, חצי קן, דהוי חד מתלתין ותרין שהוא אחד משלושים ושנים של כבש ששוויו סלע, כלומר שמינית הדינר, ולא רבע. ומקשים: ועד כאן, עדיין צריך אתה לומר כי דלי דלות כמה הוי הוא — חד משית עשר אחד מששה עשר בדלות. שהרי ביולדת עצמה אין דין דלי דלות, אלא בשמיעת הקול, ושם קרבן הדלות הוא קן שלם, שהוא אחד מששה עשר בעשירות, דמהיכא יליף שהרי מהיכן הוא לומד את היחס בין דלות ודלי דלות — מכבש ואיל כפי שהסברנו לעיל. ואם כן עד כאן, לפי דרך זו, קרבן דלי דלות פרוטה ופלגא הוי פרוטה וחצי הוא, שכך עולה החשבון, כשנחלק שמינית הדינר, שהיא עשרים וארבע פרוטות, לששה עשר. ולא פרוטה בלבד, כלשון הברייתא!

33 אמר רבא: כולה מילתא כל הענין מיולדת יליף התנא לומד, והכי קאמר וכך הוא אומר: מדחס רחמנא עליה ממה שחסה התורה על זה שמביא בדלות למיהוי חד מתלתין ותרין להיות אחד משלושים ושתים בעשירות, ומאי ומה היא — יולדת, הכי חס רחמנא עליה כך חסה התורה על זה שמביא בדלי דלות על שמיעת הקול למיהוי חד מן תלתין ותרין שיהיה אחד משלושים ושתים בדלות.

34 ושואלים: אי הכי אם כך, לפי חשבון זה, דלי דלות נכי ריבעא דפרוטה הוי פרוטה פחות רבע הוא, כלומר, שלושה רבעי פרוטה, עשרים וארבע פרוטות לחלק לשלושים ושנים! ומשיבים: הכי נמי כך הוא גם כן, שבאמת מצד החשבון הוא פחות מפרוטה, אלא דלאו אורח ארעא לאיתויי שאין זה דרך ארץ להביא דבר ששוה פחות מפרוטה קרבן למקום.

35 ג משנה מה בין שפחה חרופה לבין כל העריות? שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן. שכל העריות, אם בא עליהן — דינו בחטאת, והבא על שפחה דינו באשם. כל העריות דינו בקרבן נקבה, שחטאת יחיד היא כשבה או שעירה ויקרא ד, כז—לב, והבא על השפחה דינו באיל זכר שם יט, כא.

36 כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין בעונש, בין במכות אם התרו בהם, ובין בקרבן חטאת בשוגג, ובשפחה לא השוה לא האיש לאשה במכות, שרק היא לוקה, ולא השוה אשה לאיש בקרבן, שהיא אינה מביאה קרבן אשם.

37 כל העריות עשה בהן את דינו של המערה שאינו בא ביאה גמורה, כגומר את ביאתו לגמרי, שגם על זה וגם על זה חייב, מה שאין כן בשפחה, שאינו חייב עד שיגמור ביאתו. וכן בעריות חייב על כל ביאה וביאה קרבן לחוד, מה שאין כן בשפחה, שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה, כפי ששנינו במשנה לעיל ט,א.

38 זו חומר חומרה החמיר הכתוב בשפחה לעומת העריות,