ביאור שטיינזלץ על כריתות כ׳

1 מתיב מקשה רב אושעיא על הסבר זה, ולפיו המתעסק פטור, ממה ששנינו מתחילה במשנה, ר' שמעון שזורי ור' שמעון אומרים: לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב, אלא על דבר שהוא משום שני שמות, שר' אליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר.

2 ויש לשאול: ור' יהודה מאי קאמר דפליגי מה הוא אומר שהם, ר' אליעזר ור' יהושע, חולקים בו? אם כפשוטו, בנתכוין ללקט ענבים ולקט תאנים, שחורות ולקט לבנות, והלוא ענבים ותאנים, וכן תאנים שחורות ולבנות, מאי ניהו מה הם? שני שמות הם — היינו הרי זו שיטת ר' שמעון ור' שמעון שזורי, ואם כן, ר' יהודה מאי אתא לאשמועינן מה בא להשמיע לנו?

3 אלא לאו האם לא בענין מתעסק איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, שר' יהודה סבר סבור: מתעסק בשבת — חייב גם לדעת ר' יהושע, ור' שמעון ור' שמעון שזורי סברי סבורים: מתעסק פטור? והוא שלא כדברי שמואל, שאמר שמתעסק פטור לדעת הכל!

4 ודוחים: לא, מתעסק, שעשה מעשה בדבר אחר ממה שנתכוון לו מתחילה — דברי הכל פטור, וגם לשיטת ר' יהודה, והכא בהא קא מיפלגי וכאן בזה הם חלוקים, שר' שמעון שזורי וכן ר' שמעון סבר סבור: שכח מלקט מלבו למה התכוון בתחילה, ועשה בו מעשה, אבל סבר שהוא עושה מעשה בדבר אחר. אם זה היה בשם אחד, כגון שנתכוון מתחילה ללקט תאנה מסויימת, ושכח, וחשב שרצונו בתאנה אחרת, וליקט בטעות את הראשונה — דברי הכל חייב, גם לדעת ר' אליעזר וגם לדעת ר' יהושע, הואיל ועשה מעשה במה שהתכוון אליו מתחילה.

5 כי פליגי כאשר הם חלוקים הרי זה בשני שמות, וכגון שנתכוון ללקט תאנים, ושכח וחשב שרצה ללקט ענבים, וליקט בטעות תאנים — בזה ר' אליעזר מחייב חטאת, שהרי לכן נתכוון מתחילה, ור' יהושע פוטר, מפני שאינו חוטא במין שהוא מתכוון אליו עכשיו. ואילו ר' יהודה סבר סבור: לא שנא אינו שונה בשם אחד ולא שנא ואינו שונה בשני שמות — פליגי חלוקים הם, ולדעת ר' יהושע, כל שלא עושה מעשה בדבר שמתכוון אליו עכשיו, גם אם נתכוון אליו מתחילה — פטור.

6 רבא אמר: ליקדם איכא בינייהו להקדים יש ביניהם כלומר, אם התכוון לעשות איסור בדבר אחד ואחר כך בדבר שני ולבסוף נתברר שעשה להיפך, האם הוא נחשב מתעסק ופטור. לדעת ר' שמעון ור' שמעון שזורי נחלקו אם הקדים ואיחר בשני שמות, כגון נתכוון ללקט ענבים ואחר כך תאנים, וליקט תאנים ואחר כך ענבים, ודווקא בזה ר' יהושע פוטר. אבל כשהקדים את המאוחר מאותו שם, כגון תאנה ותאנה — גם לדעת ר' יהושע חייב. ואילו לדעת ר' יהודה, גם אם הקדים את המאוחר מאותו שם, כגון תאנה לתאנה — פטור לדעת ר' יהושע, הואיל וכוונתו בשעת לקיטה היתה לתאנה אחרת.

7 ומעירים, והתניא וכן שנויה ברייתא: היו לפניו שתי נרות דולקות ארוכות, ונתכוין לכבות את זו וכיבה במקום זו את זו, או שהיו לפניו שתי נרות כבויות, נתכוון להדליק את זו והדליק את זו — הרי זה פטור, לפי שמתעסק הוא, שלא חטא כלל בדבר שנתכוון אליו. היה נר אחד כבוי ונר אחד דולק, אם נתכוון להדליק תחילה את הכבוי ואחר כך לכבות את הדולק, וכיבה והדליק בנשימה אחת, וכגון שנשף בנר הדולק וכיבהו, ועל ידי נשיפתו אחזה האש בנר הכבוי — חייב. אבל אם היה זה בשתי נשימות — פטור, שלא עשה כסדר שנתכוון אליו.

8 על מה שנאמר שאם כיבה והדליק בנשימה אחת חייב, תמהים: פשיטא פשוט שכך הוא! ומסבירים: מהו דתימא שתאמר: גם כאן, הרי לא איתעבד מחשבתיה לא נעשתה מחשבתו, דהא שהרי להדליק מעיקרא בעי מתחילה רצה ורק לבסוף לכבות, וכי עבד וכאשר נעשה מעשה בפועל — כיבה ובסוף הדליק הוא, ואימא ואמור שיהיה פטור, על כן קא משמע לן משמיע לנו: נהי דאקדומי נמי לא מקדים גם אם אמנם להקדים את ההדלקה לכיבוי אינו מקדים, מכל מקום אחורי נמי לא מאחר לאחר את ההדלקה לכיבוי גם כן אינו מאחר, ויש להחשיבו כמי שעושה מה שהתכוון לעשות, ואינו בכלל מתעסק.

9 א תנו רבנן שנו חכמים: החותה, מהפך בגחלים בשבת בשוגג — חייב חטאת. ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' אליעזר בר' צדוק: חייב שתים, מפני שהוא גם מכבה במעשה זה את העליונות שנעשו תחתונות, מפני שהגחלים שהניח עליהן מכבידות עליהן, ואין להן אויר לבעירה, ומבעיר את התחתונות, שהן עתה עליונות. ונברר: במאי עסקינן במה בדיוק אנו עוסקים? אי דקא מיכוין אם במקרה שהוא מתכוון לכבות את העליונות ולהבעיר את התחתונות — מאי טעמא דמאן דפטר מה טעמו של מי שפוטר? והרי לכך היתה כוונתו! אלא תאמר שמדובר במקרה דלא קא מכוין שאינו מתכוון להבעיר את התחתונות — מאי טעמא דמאן דמחייב תרתי מה טעמו של מי שמחייב שתים? הרי מתעסק הוא ואינו מתכוון לכך!

10 ר' אלעזר ור' חנינא דאמרי תרווייהו שאמרו שניהם תירוץ לדבר: כגון שנתכוין בחתיית הגחלים לכבות העליונות, וכגון נפח שזקוק לפחמים, כלומר, לגחלים שכבו, לצורך עבודתו, והוא יודע בוודאות שיש בכך כדי להבעיר את התחתונות, שאין לו צורך בהן, דתנא קמא קסבר שהתנא הראשון סבור: מקלקל בהבערה בשבת — פטור, לכן אינו חייב אלא חטאת אחת, על הכיבוי. ור' אליעזר בר' צדוק אמר אומר: מקלקל בהבערה חייב, ולכן חייב שתיים. וכן אמר רבי יוחנן: בנפח שנו, שנתכוון לכבות את הגחלים העליונות משום שרצה בהן לעבודתו, ואין לו צורך בגחלים התחתונות, ולכן התנא הראשון פוטר על הבערת התחתונות, משום שאינו אלא מקלקל. אמר ר' יוחנן: עד כאן, עד שנתבאר ענין זה, שמדובר בנפח, לא נתגלתה טעמא של הלכה זו.

11 אמי בר אבין ורב חנניא בר אבין דאמרי תרווייהו שאמרו שניהם:

12 כגון שנתכוין גם לכבות וגם להבעיר, דתנא קמא סבר לה שהתנא הראשון סבור כדעת ר' יוסי, שאמר: הבערה, שיצאה מכלל שאר מלאכות שבת, נאמר בה איסור מפורש בתורה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" שמות לה, ג, ללאו יצאת, לומר שאינו חייב עליה סקילה או כרת, אלא רק משום לאו שעונשו מלקות, ואינו חייב על שגגתה חטאת, ולכן לדעתו חייב רק על הכיבוי.

13 ור' אליעזר בר' צדוק סבר לה סבור כדעת ר' נתן, שאמר: הבערה לחלק יצאת כלומר, ללמד שעל כל מלאכה ומלאכה יש חיוב לעצמו, ולכן לדעתו חייב גם על ההבערה.

14 רבא אמר: להקדים איכא בינייהו יש ביניהם מחלוקת, כשנתכוון להדליק ואחר כך לכבות, והדליק וכיבה בחתייה אחת, לדעת התנא הראשון אינו חייב אלא חטאת אחת, וכדין מתעסק, שלא נתקיימה כוונתו, ואילו לדעת ר' אליעזר בר' צדוק אין משמעות לשינוי בסדר הדברים, וכל שנעשתה כוונתו חייב שתיים.

15 רב אשי אמר: נחלקו כגון שנתכוין לכבות והובערו הגחלים התחתונות מאיליהן בלא שנתכוון לכך, ותנא קמא סבר לה והתנא הראשון סבור כדעת ר' שמעון, שאמר: דבר שאין מתכוין פטור עליו, ואילו ר' אליעזר בר' צדוק סבר לה סבור בר' יהודה, שאמר: דבר שאין מתכוין — חייב.

16 בענין זה מביאים, תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: החותה גחלים בשבת כדי להתחמם בהם, והובערו הגחלים מאיליהן — תני חדא שנויה בברייתא אחת: חייב, ותני אידך ושנויה אחרת: פטור. ומסבירים, הדתניא זו ששנויה: חייב, קסבר סבור: העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו צריך למלאכה עצמה, כגון זה שהוצרך להתחמם ולא להבערה — חייב עליה. והא דתנא וזה ששונה: פטור, קסבר סבור הוא: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

18 א משנה אכל כזית מדם שחיטה דם שיצא בשחיטה, בבהמה בחיה ובעוף, בין טמאין בין טהורין, וכן אכל דם נחירה, שיצא כשהמית את הבהמה שלא בשחיטה, אלא בדקירה או באופן אחר, או דם עיקור, שעקר את הסימנים הקנה והוושט וניתז הדם, וכן דם הקזה, היוצא כשמקיזים דם מגוף הבהמה, שהנשמה יוצאה בו שעניינו יבואר בגמרא — כל אחד מאלה חייבין עליו כרת — אם אכלם במזיד, או חטאת — אם אכלם בשוגג.

19 אבל דם הטחול, או דם הלב, וכן דם ביצים, או דם חגבים, או דם התמצית, שמתמצה ושותת לאחר שיצאה נפשה של הבהמה — אין חייבין עליו כרת, ר' יהודה מחייב בדם התמצית.

20 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים: נאמר "כל דם לא תאכלו" ויקרא ז, כו, שומע אני מכאן כי אפילו דם של מהלכי שתים כלומר, בני אדם, או דם ביצים, דם חגבים, דם דגים, הכל בכלל איסור דם? תלמוד לומר: "לעוף ולבהמה" שם,

21 מה עוף ובהמה מיוחדין, שיש בהן גם טומאה קלה טומאת אוכלים וגם טומאה חמורה, שהם נעשים אב הטומאה, כגון נבילה אם לא נשחטו כראוי, ויש בהן איסור והיתר, והן מין בשר — אף כל שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה, ויש בהם איסור והיתר, והם מין בשר, הריהם בכלל זה;

22 אוציא דם מהלכי שתים בני אדם — שיש בהן טומאה חמורה, טומאת מת, אבל אין בהם טומאה קלה, שאין לבשרם דין טומאת אוכלים.