ביאור שטיינזלץ על כריתות י״ז

1 והא דתניא וזו ששנויה שחייב על אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת — עוסקת בשגגת שבת וזדון מלאכות דשבתות כגופין דמיין, שאף על פי שלשיטתו ימים שבין השבתות נחשבים ידיעה לחלק — כאן אין הידיעה זו מחלקת בין שתי השבתות, מפני דקסבר שהוא סבור: אין ידיעה לחצי שיעור, וכאילו לא נודע לו בינתיים.

2 אלא לשיטת רבא דאמר שאומר כי סבירא ליה סבור לר' עקיבא ששבבוות כגוף אחד הן ואנו מניחים שרבן גמליאל סבור כמותו,

3 בשלמא הא דתניא נניח לגבי ברייתא זו ששנויה שאם כתב שתי אותיות בשתי שבתות חייב, שכן משכחת לה מוצא אתה אותה בין בזדון שבת ושגגת מלאכות — מפני שלדעתו שבתות כגוף אחד הן, ובין בשגגת שבת וזדון מלאכות, שאף שהימים שבינתיים נחשבים ידיעה לחלק — כאן אינם מחלקים, מפני דקסבר שהוא סבור: אין ידיעה לחצי שיעור.

4 ואלא הדתניא זו ששנויה שפטור, במאי מוקמת לה במה הוא מעמיד אותה? לא בחדא ולא בחדא לא בזו ולא בזו, לא בשגגת מלאכות — שהרי לשיטת ר' עקיבא, שרבן גמליאל סבור כמותו, השבתות כגוף אחד הן, ולא בשגגת שבת — שהרי לשיטת רבן גמליאל אין ידיעה לחצי שיעור, ואינה מחלקת!

5 ומשיבים, אמר יכול לומר לך רבא: רבן גמליאל סבירא ליה סבור כר' אליעזר, שאמר: לענין שגגת מלאכות שבתות כגופין נפרדים דמיין נחשבות, ולכן אין האותיות שבשתי השבתות מצטרפות, ופטור.

6 ומקשים, והא מדקתני והרי ממה שהוא שונה בברייתא זו: ומודה רבן גמליאל לחכמים שאם כתב שתי אותיות בשתי שבתות שהוא פטור, מכלל הדברים אתה למד דפליגי אאחרנייתא שהוא וחכמים חולקים בהלכה אחרת שבענין זה. ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שרבן גמליאל כר' עקיבא סבירא ליה סבור הוא, וכן אתה מניח שדעת חכמים היא דעת ר' עקיבא — היינו דפליגי זהו שהם חולקים בברייתא השניה בשגגת שבת וזדון מלאכות, שרבן גמליאל סבר סבור: למרות שימים שבינתיים נחשבים ידיעה לחלק — אין ידיעה לחצי שיעור, ולכן חייב,

7 ומכל מקום מודה רבן גמליאל לר' עקיבא בזדון שבת ושגגת מלאכות שהוא פטור, אלמא מכאן שלדעת ר' עקיבא שבתות כגופין נפרדים דמיין נחשבות, ולכן אין האותיות שבשתי השבתות מצטרפות. אלא אי אמרת אם אומר אתה כי רבן גמליאל כר' אליעזר סבירא ליה סבור הוא, וממה שנאמר "ומודה רבן גמליאל שפטור", מכלל הדברים אתה למד דפליגי שחלוקים הם בהלכה אחרת דומה לזו, יש לשאול: במאי במה הם חולקים, שרבן גמליאל מחייב ור' אליעזר פוטר?

8 אי אם בשגגת שבת וזדון מלאכות — אפילו ר' אליעזר כרבן גמליאל סבירא ליה סבור שאין ידיעה לחצי שיעור, דתניא ששנויה ברייתא: הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו — ר' אליעזר מחייב!

9 ואלא תאמר ש"ומודה רבן גמליאל" מתייחס להלכה אחרת שנחלקו בה, באחת על האריג, ששיעור איסור אריגה הוא כשאורג שלושה חוטים, ואולם אם הוסיף אפילו חוט אחד על אריג קיים — רבן גמליאל מחייב ור' אליעזר פוטר. ועל כן נאמר בברייתא כי במקרה דומה לזה בכתיבה, שהוסיף אות לאות שנכתבה בשבת קודמת, מודה רבן גמליאל שהוא פטור — אין לומר כן, שהרי גם ר' אליעזר חיובי מחייב בהלכה זו, דתנן ששנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: האורג שלשה חוטין בתחלה, ואחד על האריג — חייב!

10 אמר רבא: מה שנאמר "ומודה רבן גמליאל", כוונתו — מכלל דפליג בחדא דתניא שהוא חולק בזו ששנויה בברייתא: הוציא חצי גרוגרת לרשות הרבים וחזר והוציא חצי גרוגרת, בהעלם אחת — חייב, בשתי העלמות — פטור. ר' יוסי אומר: למרות שהיה זה בהעלם אחד, אם היה זה ברשות אחד, שהוציא לאותה רשות הרבים — חייב, בשתי רשויות כלומר, לשתי רשויות רבים שמופרדות זו מזו — פטור; ש

11 רבן גמליאל סבור כתנא קמא הראשון, שרשויות אינן מחלקות וחייב, ור' אליעזר סבור כר' יוסי שרשויות מחלקות. ועל כך נאמר כי אף שרבן גמליאל חולק על ר' אליעזר בענין רשויות, וסבור שאינן מחלקות, הריהו מודה לו ששבתות הן גופים מחולקים, ואם כתב שתי אותיות בשתי שבתות — פטור.

12 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה לשיטת רב חסדא ממה ששנינו במשנתנו, אמר לו ר' אליעזר לר' עקיבא: חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר, ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה חייב על כל אחת ואחת, שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה — אינו דין שחייב על כל אחת ואחת.

13 בשלמא נניח לשיטת רב חסדא דאמר שאומר: שגגת שבת וזדון מלאכות בעי מיניה שאל אותו, ולענין ימים שבינתים מי הויין האם הם נחשבים ידיעה לחלק בין השבתות או לא — היינו דקאמר ליה זהו שאומר לו ר' אליעזר: "ומה נדה" בלשון יחיד, שכשם שבאשה חייב על כל ביאה בגלל הימים שבינתיים — כך בשבת נחשבים הימים שבינתיים ידיעה לחלק.

14 אלא לרבא דאמר שאומר: זדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי מיניה ששאל אותו, ולענין שבתות אי כגופין נפרדים דמיין נחשבות ואי לא או לא — ליתני שישנה "נדות", בלשון רבים, שכשם שהבא על חמש נשים נדות, שהן גופים מחולקים — חייב על כל אחת ואחת, כך העושה מלאכה בשבתות הרבה בשגגת שבת — חייב על כל אחת ואחת, מפני שהן גופים מחולקים!

15 ומתרצים, אמר יכול לומר לך רבא: תני שנה "נדות". ומעירים, שמואל תני היה שונה "נדה", וכן רב אדא בר אהבה תני היה שונה "נדה". רב נתן בר אושעיא אמר: תני שנה "נדות".

16 ושואלים, ולרב חסדא דאמר שאומר: שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה ששאל אותו, ולענין ימים שבינתים מי הויין האם הם נחשבים ידיעה לחלק בין השבתות ואי לא או לא, נדה מאי מה, כיצד ימים שבינתים הויין הריהם נחשבים ידיעה לחלק אית יש בה?

17 אמר רבא: כגון שבא עליה בנדתה בשוגג וטבלה, וראתה דם וחזר ובא עליה בשוגג, וטבלה, ושוב ראתה וחזר ובא עליה, שטבילות שנטהרה בהן הויין הריהן כימים שבינתים.

18 ומביאים ראיה לצד השני, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בהמשך המשנה, שאמר לו ר' אליעזר: הבא על הקטנות יוכיח. בשלמא נניח לרבא, היינו דקתני זהו שהוא שונה "קטנות" בלשון רבים, שכשם שחייב על קטנות בהעלם אחד משום שהן גופים מחולקים — כך חייב בשגגת שבת על כל שבת, משום שגופים מחולקים הן.

19 אלא לרב חסדא, ששאל אותו לגבי שגגת שבת, האם ימים שבינתיים נחשבים כידיעה לחלק, מאי מהו לשון "קטנות"? ומשיבים: הכוונה היא לקטנות דעלמא בכלל, כאילו נאמר: הבאים על הקטנות יוכיחו.

20 א ומעירים, מתניתין דלא כהדין תנא משנתנו שלא כשיטתו של תנא זה היא שנויה. דתניא ששנויה ברייתא, אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא כך שאלו ר' עקיבא לר' אלעזר, כפי ששנינו במשנתנו, ששאל אותו על מלאכות שבת והשיב לו בקל וחומר מן הבא על הנדה, אלא כך שאלו, להיפך: הבא בשגגה על אשתו כשהיתה נדה וחזר ובא על אשתו זו כשהיתה נדה, והיה זה בהעלם אחת, מהו? חייב אחת על כולן, או חייב על כל אחת ואחת?

21 אמר ליה לו ר' אליעזר: חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר, ומה שבת שאין בה אלא אזהרה אחת, שהוא מוזהר על השבת והשבת אינה מוזהרת עליו — חייב על כל אחת ואחת מן השבתות, נדה שיש בה שתי אזהרות, שהוא מוזהר על הנדה ונדה מוזהרת עליו — אינו דין שהוא חייב על כל אחת ואחת מן הביאות?

22 אמר ליה ר' עקיבא: לא, אם אמרת בשבת — שיש בה תוצאות הרבה אבות ותולדות, שמביאות לחטאות הרבה, תאמר בנדה שאין בה תוצאות הרבה לחטאות הרבה, אלא רק חטאת אחת יש בה, על הביאה!

23 אמרו לו ר' אליעזר: הבא על הקטנות בנידתן יוכיח, שאין בה בקטנה הנדה תוצאות הרבה לחטאות הרבה, וחייב על כל אחת ואחת, אם בא על חמש קטנות בנידתן בהעלם אחד!

24 אמרו לו ר' עקיבא: לא, אם אמרת בקטנות שחייב על כל אחת שכן הן גופין מוחלקין, תאמר בבא חמש פעמים על אשתו נדה, שהיא גוף אחד? אמרו לו ר' אליעזר: הבא על הבהמה כמה פעמים בהעלם אחד יוכיח, שאין גופין מוחלקין וחייב על כל אחת ואחת! אמרו לו ר' עקיבא: הבהמה כנדה, ואף בה יש לומר שאינו חייב אלא חטאת אחת.

26 משנה ספק אכל חלב בשגגה, וחייב על כך חטאת, ספק לא אכל, ואפילו אכל בוודאי — ספק יש בו כשיעור וספק

27 אין בו כשיעור;

28 וכן שומן וחלב לפניו, ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל; אשתו ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן, שבא על אחת מהן ואינו יודע באיזו מהן שגג; שבת ויום חול, ועשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע באיזו מהן עשה — מביא אשם תלוי.

29 ועוד בהגדרת החיוב של אשם תלוי: כשם שאם אכל חלב וחזר ואכל חלב בהעלם אחת, שלא ידע על האיסור בינתיים — אינו חייב אלא חטאת אחת, כן על לא הודע שלהן, שאכל חתיכה שסבור היה שהיא שומן, ולא נתעורר לו ספק, וחזר ואכל חתיכה נוספת, ורק לאחר כך נסתפק לגבי שתיהן שמא היו חלב — אינו מביא אלא אשם תלוי אחד.

30 אם היתה ידיעה בינתים, בין שתי האכילות, כשם שהוא מביא חטאת על כל אחת ואחת, אם נודע לו בין האכילות שאכל ודאי חלב, וחזר ואכל בשגגה, כך אם לאחר שאכל חתיכה התעורר לו ספק שמא חלב אכל, וחזר ואכל, ושוב התעורר בלבו ספק שמא חלב אכל — מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.

31 כשם שאכל חלב ודם ופיגול ונותר בהעלם אחת — חייב חטאת על כל אחת ואחת, כך על לא הודע שלהן אם נסתפק על כמה חתיכות שאכל, שמא אחת מהן היתה חלב, והאחרת דם וכו' — מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.

32 א גמרא בענין ששנינו בתחילת המשנה: ספק אכל חלב ספק לא אכל — מביא אשם תלוי, איתמר נאמרה מחלוקת אמוראים, רב אסי אמר: בספק על חתיכה אחת שנינו שמביא אשם תלוי, שהיתה לפניו חתיכה שהיא ספק של חלב ספק של שומן. חייא בר רב אמר: דווקא אם אכל חתיכה משתי חתיכות שהיו לפניו, אחת של איסור ואחת של היתר, שנינו שמביא אשם תלוי. אבל אם אכל חתיכה אחת, ספק חלב ספק שומן — פטור.

33 ומסבירים, במאי קא מיפלגי במה הם חלוקים? במה שנאמר: "ואם נפש אחת תחטא אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע..." ויקרא ה, יז. רב אסי סבר סבור: יש אם למסורת, הולכים אנו אחר מסורת הכתיבה של התורה, והרי "מצות" כתיב נכתב, בלשון יחיד;

34 וחייא בר רב אמר אומר: יש אם למקרא, הולכים אנו אחר הקריאה, והרי "מצוות" קרינן קוראים אנו, בלשון רבים.

35 איתיביה הקשה לו רב הונא לרב אסי, ואמרי לה ויש אומרים שהקשה חייא בר רב לרב אסי ממה ששנינו בהמשך המשנה: חלב ושומן לפניו ואכל אחת מהן; מאי לאו מדסיפא האם לא מתוך שבסוף מדובר בשתי חתיכות, רישא נמי בתחילה גם כן, כששנינו: ספק אכל חלב — הכוונה היא לשתי חתיכות?

36 אמר להו להם רב לרב הונא וחייא בנו של רב: לא תיזלא בתר איפכא אל תלכו אחר ההיפך, אל תקשו מדבר שניתן להופכו לצד האחר, שהרי יכול רב אסי לשנויי לכו לתרץ לכם: סיפא בסוף מדובר בשתי חתיכות, רישא בתחילה מדובר בחתיכה אחת. ומקשים: אי הכי אם כך היה מתרץ, מדוע לשנות את ההלכה השניה? והרי יש לומר בקל וחומר: אם בחתיכה אחת מחייב, בשתי חתיכות צריכא למימר צריך לומר שחייב? ומשיבים: התנא שונה הלכות בדרך של זו ואין צריך למימר לומר זו.

37 ושואלים, ולחייא בר רב דאמר שאומר: מדסיפא מתוך שבסוף מדובר בשתי חתיכות, רישא נמי בתחילה גם כן מדובר בשתי חתיכות, מיתנא תרתי לשנות פעמיים את אותה הלכה למה לי? ומשיבים: התנא פרושי קא מפרש לפרש הוא שמפרש את דבריו הראשונים: ספק אכל ספק לא אכל חלב — מביא אשם תלוי, כיצד? כגון שהיה שתי חתיכות של חלב ושומן לפניו, ואכל אחת מהן.

38 ב כדרך שאמר חייא בר רב, שאין מביאים אשם תלוי אלא בשתי חתיכות, כך אמר רב יהודה אמר רב: היו לפניו שתי חתיכות, אחת של שומן ואחת של חלב, אכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל — חייב; אבל היתה לפניו חתיכה אחת, ספק של חלב ספק של שומן ואכלה — פטור.

39 אמר רבא: מאי טעמא מה טעמו של רב? דאמר קרא שאמר הכתוב בענין זה: "ועשה אחת מכל מצו‍ת ה' בשגגה" ראה ויקרא ה, יז — אינו חייב עד שישגוג בשתים, שכן אף ש"מצות" כתיב כתוב בלשון יחיד — "מצוות" קרינן קוראים אנו.

40 איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו, ר' אליעזר אומר: חלבו של כוי, שהוא ספק בהמה שחלבה אסור, ספק חיה שחלבה מותר — חייבין עליו אשם תלוי, למרות שמדובר בחתיכה אחת!

41 אמר לו רבא: ר' אליעזר סבר סבור: יש אם למסורת, מסורת הכתיבה היא העיקרית, והרי "מצות" כתיב כתוב, בלשון יחיד.

42 איתיביה עוד הקשה לו אביי ממה ששנינו: מי שמת בעלה בלא זרע, ונתייבמה לאחיו, וילדה בן, והוא ספק בן תשעה חדשים לראשון לבעלה או בן שבעה לאחרון ליבם — יוציא אותה היבם, שמא היתה מעוברת מאחיו המת, והריהי אסורה עליו כאשת אח שיש לו בנים. ואולם הולד כשר,

43 וחייב היבם והאשה באשם תלוי. והרי כאן הספק הוא באשה אחת, ולא באחת משתיים! תירץ רבא: הא מני משנה זו כשיטת מי היא? שיטת ר' אליעזר היא, והרי הוא סבור שיש אם למסורת.

44 עוד איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו במשנה במסכת נדה: המשמש עם אשתו, ובדקו עצמם בסדינים המיועדים לכך, נמצא דם על שלו — טמאין שניהם, היא משום נדה, והוא משום הבא על הנדה, וחייבין בקרבן חטאת, שבא בשוגג על הנדה.

45 נמצא על שלה אתיום תיכף לתשמיש — טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה לאחר זמן — טמאין מספק, שמא נטמאה רק לאחר מכן, ופטורין מן הקרבן; ותני עלה ושנה עליה בברייתא: אף שפטורים מן החטאת, חייב משום אשם תלוי, למרות שמדובר באשה אחת! השיב לו רבא: הא מני זו כשיטת מי היא? שיטת ר' אליעזר היא.

46 ג כמו שאמר רב יהודה בשם רב, כך אמר ר' חייא אמר רב: היו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל — חייב אשם תלוי; אבל אכל חתיכה אחת, ספק של שומן ספק של חלב ואכלה — פטור.

47 אמר ר' זירא: מאי טעמא מה טעמו של רב? קסבר סבור הוא: רק מה שניתן לברר את איסורו מביא עליו אשם תלוי. וכשאכל אחת משתי חתיכות — אפשר לברר איסורו, לפי החתיכה שנותרה, אם היא חלב או שומן. אבל חתיכה אחת אי אפשר לברר איסורו, שהרי כבר אכלה.

48 ושואלים מאי איכא בין טעמא מה הבדל יש בין טעמו של רבא, שלמדים חיוב אשם תלוי בשתי חתיכות דווקא, ממה שנאמר "מצוות" בלשון רבים, לטעמא לטעמו של ר' זירא, מפני שבשתי חתיכות אפשר לברר איסורו? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל אם היו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, אחת מהן יש בה כזית ואחת מהן יש בה מחצה של כזית, ואכל מאחת מהן כזית,

49 לרבא — ליכא אין כאן "מצוות", שחתיכה שהיא פחות מכזית אינה נחשבת, ופטור, ואילו לר' זירא הרי גם אם נותר רק חצי כזית — אפשר לברר איסורו, וחייב.

50 איתיביה הקשה לו ר' ירמיה לר' זירא, ממה ששנינו, ר' אליעזר אומר: כוי, חייבין על חלבו אשם תלוי, והרי אי אפשר לברר האם הוא אסור! אמר ליה לו ר' זירא, ר' אליעזר סבר סבור: לא בעינן אין אנו צריכים לברר איסורו כדי לחייב אשם תלוי.