ביאור שטיינזלץ על כריתות י״א

1 שעשה בה את המזיד כשוגג, שבין כך ובין כך מביא אשם, ובעריות רק השוגג מביא חטאת.

2 איזו היא שפחה נחרפת לאיש שמדבר בה הכתוב? כל שחציה שפחה וחציה בת חורין, וכגון שפחה כנענית שהיו לה שני אדונים, ואחד מהם שיחרר אותה, שנאמר: "והפדה לא נפדתה" ויקרא יט, כ, כלומר פדויה ואינה פדויה לגמרי, אלו דברי ר' יהודה. ר' ישמעאל אומר: שפחה חרופה זו היא שפחה ודאית, גמורה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: כל עריות שבתורה מפורשות, ובכללן אשת איש שחייב עליה הכתוב מיתה, ושיור אין לנו בפרשה זו של שפחה הנחרפת מאורסת לאיש אלא מי שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין.

3 א גמרא שנינו במשנה שבשפחה חרופה לא השווה את האיש לאשה במלקות. ומבררים: מנלן דהיא לקי והוא לא לקי מנין לנו שהיא לוקה והוא אינו לוקה? דתנו רבנן ששנו חכמים: "בקרת תהיה" ויקרא יט, ב — מלמד שהיא לוקה; יכול יהו שניהן לוקין? תלמוד לומר: "תהיה", לומר: היא לוקה והוא אינו לוקה.

4 ושואלים: ומנין דהדין "בקרת" ש"ביקורת" זו לישנא לשון של מלקות הוא? אמר ר' יצחק: "ביקורת" הוא כעין קיצור של המילים "תהא בקראי" תהא בקריאה של מקראות, כדתניא כמו ששנויה ברייתא לענין ביצוע המלקות בבית דין: גדול הדיינין מקרא את הפסוקים שאומרים בענין זה, שני בדיינים מונה את המלקות, שלישי אומר לשמש: הכהו. רב אשי אומר, רמז אחר למלקות יש בכך: "בביקור תהיה", כלומר, בבדיקה, שבודקים אותה כמה מלקות היא מסוגלת לקבל, כדתנן כמו ששנינו במשנה: אין אומדין אותו את הלוקה, כמה מלקות הוא מסוגל לקבל, אלא מכות הראוין להשתלש, להתחלק לשלוש, שהיו מלקים פעמיים על גבו ואחת לפניו.

5 תנו רבנן שנו חכמים: בזמן שהאשה לוקה — רק אז האיש מביא קרבן, אבל אם אין האשה לוקה, וכגון שהיתה שוגגת, או אנוסה, או קטנה, שאינה בת עונשין — אין האיש מביא קרבן. ושואלים: מנלן מנין לנו דבר זה? אמר רבא, דכתיב שנאמר: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה בקורת תהיה...

6 והביא את אשמו" שם כ—כא, מכדי עד הכא הואיל ועד כאן, כלומר, מתחילה באיש קא משתעי קרא עוסק הכתוב, נכתוב שיכתוב תחילה: "והביא את אשמו לה'", ולבסוף לכתוב שיכתוב "בקרת תהיה" לגבי האשה, אמאי כתב רחמנא ברישא מדוע כתבה התורה בתחילה: "בקרת תהיה" ולבסוף כתב: "והביא את אשמו לה'"? אלא הכי קאמר כך הוא אומר: אם בקורת תהיה היא, שהיא לוקה — והביא האיש את אשמו לה', ואם לא תהיה בקורת — לא יביא הוא את אשמו.

7 ושואלים: אימא אמור שהוא, האיש, מעטיה קרא מיעט אותו המקרא מהבאת קרבן במקרה כזה, אבל היא תילקי ותיתי תלקה וגם תביא קרבן! ומשיבים: "והביא את אשמו לה'" כתיב נאמר, ולא "והביא אשם", לדייק כי רק הוא מביא את האשם.

8 אמר ר' יצחק: לעולם אינו חייב אלא שבא על שפחה בעולה בלבד, שנאמר: "והיא שפחה נחרפת לאיש", ונחרפת משמעה בעולה. ומאי משמע ומהי המשמעות, כיצד יודעים דהאי שמלה זו "נחרפת" לישנא דשנויי הוא לשון של שינוי הוא, שנשתנתה וכבר אינה בתולה? דכתיב שנאמר: "ותשטח עליו הרפות" שמואל ב יז, יט, ו"הריפות" הן שעורים שנכתשו ונשתנו ממה שהיו. ואי בעית אימא ואם תרצה אמור, מהפסוק: "אם תכתוש האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו איוולת" משלי כז, כב. נאמר בספר עזרא: "וימצא מבני הכהנים אשר השיבו נשים נכריות...

9 ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם" עזרא י, יח—יט — אמר רב חסדא: מלמד, שכולן שפחות חרופות בעלו, שהרי לא מצאנו קרבן אשם על ביאה, אלא על שפחה חרופה.

10 ב שנינו במשנה מחלוקת איזוהי שפחה חרופה. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: נאמר "והפדה" ויקרא יט, כ — יכול שכולה פדויה? תלמוד לומר: "לא נפדתה"; אם כן יכול מדובר במי שלא נפדתה כלל? תלמוד לומר: "והפדה",

11 הא כיצד? מדובר במי שהיא פדויה ואינה פדויה, כלומר, חציה שפחה וחצייה בת חורין, והיא מאורסת לעבד עברי, דברי ר' עקיבא. ר' ישמעאל אומר: בשפחה כנענית הכתוב מדבר, שאינה בת חורין כלל, והיא מאורסת לעבד עברי. אם כן מה תלמוד לומר, מדוע השתמשה התורה בביטוי הכפול "והפדה לא נפדתה" — דברה תורה כלשון בני אדם, שמשתמשים בלשונות כפולות, ואין ללמוד מכאן הלכה.

12 ר' אלעזר בן עזריה אומר: כל עריות מפורשות לנו בתורה, משוייר לנו, איפוא, חציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי. אחרים אומרים: נאמר "לא יומתו כי לא חפשה" ויקרא יט, כ — בשפחה כנענית הכתוב מדבר, ומאורסת לעבד כנעני ולא לעבד עברי.

13 ומבררים את השיטות: לשיטת ר' ישמעאל, בשלמא נניח, מובן הדבר שהוא מסביר "והפדה לא נפדתה" בשפחה גמורה — כדקתני כמו שהוא שונה: דברה תורה כלשון בני אדם, אלא דקתני מה שהוא שונה שהיא מאורסת לעבד עברי מנלן מנין לנו? ומשיבים, דכתיב שנאמר: "כי לא חפשה" שם, מכלל הדברים אתה למד שהוא, האיש שלו היא מאורסת — חופש חופשי, שאינו עבד כנעני הקנוי לבעליו, אלא עבד עברי, שאינו אלא כשכיר.

14 ועוד שואלים: שיטת ר' אלעזר בן עזריה היינו הריהי שיטת ר' עקיבא, שמדובר בשפחה שחציה בת חורין, ולשם מה הובאו דבריו בנפרד? ומשיבים, לר' ישמעאל, הסבור שמדובר בשפחה גמורה, קאמר אומר ר' אלעזר בן עזריה: לדידי, בעלמא כוותיך סבירא ליה לשיטתי, בדרך כלל כמותך סבור אני שדברה תורה כלשון בני אדם, והכא שאני ואולם כאן שונה הדבר, מכדי כתיב ליה קרא הואיל וכבר כתוב לו המקרא: "כי לא חפשה", "והפדה לא נפדתה" למה לי? שמע מינה להכי אתא למד מכאן לכך בא, ללמד שמדובר במי שחציה שפחה וחציה בת חורין.

15 ושואלים: לשיטת אחרים, האומרים שמדובר בשפחה כנענית המאורסת לעבד כנעני, בשלמא נניח לענין "והפדה לא נפדתה", קסבר סבור הוא: דברה תורה כלשון בני אדם, אלא הא זה שהיא מאורסת לעבד כנעני מנלן מנין לנו? ומשיבים, אמר קרא המקרא: "כי לא חפשה", אם אינו ענין לדידה עבורה שהרי כבר למדנו דבר זה מ"הפדה לא נפדתה" — תנהו ענין לדידיה לו עצמו, לאיש שלו היא מאורסת, שאינו אדם חופשי, אלא עבד כנעני.

16 ג משנה וממשיכים לפרט את ההבדלים שבין העריות לבין שפחה חרופה: כל עריות, אם היה במעשה אחד גדול ואחד קטן — הקטן פטור, אחד ער ואחד ישן — הישן פטור, אחד שוגג ואחד מזיד — שוגג חייב בקרבן בחטאת ומזיד בהכרת.

17 ד גמרא שנינו במשנה כי כל העריות, אם היה אחד גדול ואחד קטן — הקטן פטור. ותמהים: והכא וכאן בשפחה חרופה, אתה רוצה לומר שחייב הקטן? והלא קטן פטור מן המצוות ומן העונשים! אמר רב יהודה, הכי קתני כך הוא שונה: כל עריות, אחד מהם גדול ואחד קטן — קטן פטור וגדול חייב, והכא וכאן, בשפחה חרופה כשאחד מהם קטן — הגדול נמי גם כן פטור, מאי טעמא מה טעם הדבר? דהא מקשיין אהדדי שהרי הם מוקשים זה לזה בכתוב: "בקורת תהיה... והביא האיש את אשמו" ויקרא יט, כ.

18 ועוד שנינו: כל עריות, אחד ניעור ואחד ישן — ישן פטור. ותמהים: וכאן, בשפחה חרופה, ישן נמי גם כן יהיה חייב? והרי אנוס הוא! אמר רב יהודה אמר רב, הכי קתני כך הוא שונה: כל עריות, אחד ניעור ואחד ישן — ישן פטור וניעור חייב, וכאן, אם היה אחד מהם ישן — אפילו הניעור פטור, מאי טעמא מה טעם הדבר? דמקשיין אהדדי מפני שמוקשים זה לזה, ואם האחד אינו חייב — גם השני פטור.

19 תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני רב ששת: עשו גומר ביאתו כמערה, מתכוין כשאין מתכוין, כדרכה כשלא כדרכה, ניעור כישן.

20 אמר ליה לו רב ששת: מאי קאמרת מה אתה אומר? באיזה מקרה מדובר? אי אם בשפחה חרופה קתני הוא שונה הלכות אלה, אמאי מדוע עשו גומר כמערה? הרי אין הדבר כן, אלא להיפך, גומר בשפחה חרופה מיחייב חייב, מערה לא מיחייב חייב! ותו ועוד, מה שהוא שונה: עשו מתכוין כשאינו מתכוין, גם כן אינו מתאים לדין שפחה חרופה, שהרי אי מכוונה אם היא מתכוונת — מיחייבא היא מתחייבת מלקות, אי אם היא לא מתכוונת — לא מיחייבא אינה מתחייבת, שהרי עונש מלקות אינו ניתן אלא לעושה במזיד!

21 וכדרכה כשלא כדרכה נמי גם כן, אינו מתאים לדין שפחה חרופה, שהרי כדרכה בשפחה חרופה מיחייב חייב, ושלא כדרכה לא מיחייב אינו חייב, מאי טעמא מה טעם הדבר? "שכבת זרע" כתיב נאמר, שצריך שתהיה זו שכיבה שיש בה כדי להוליד! ומאי ומה פירוש שעשו ניעור כישן? הלוא ישן פטור, שהוא אנוס, וניעור — חייב! ואם כן לא ניתן להסביר ברייתא זו בשפחה חרופה.

22 ואי ואם בשאר עריות קא תני הוא שונה ענין זה, מה שהוא שונה שעשו גומר כמערה,

23 איפכא איבעי ליה למיתני ההיפך היה צריך לו לשנות, שעשו מערה כגומר, שבגומר פשוט לנו הדבר!

24 לאחר כל הקושיות הללו של רב ששת אמר ליה לו התנא חוזר הברייתות: איסמייה אמחק אותה את הברייתא הזו, שמשובשת היא? אמר ליה לו: לא, אל תמחק, אלא יש לתרצה שהכי קתני כך הוא שונה: עשו דין גומר שלא כדרכה בשפחה חרופה, דלא מיחייבי שאינם חייבים, כדין מערה כדרכה בשפחה חרופה, שהם פטורים. וטעמו של דבר — שהרי "שכבת זרע" כתיב נאמר בה ויקרא יט, כ, וביאה שלא כדרכה אינה ראויה להוליד, גם אם הוא גומר ביאתו.

25 וכן עשו דין מתכוין שלא כדרכה בשפחה, שהם פטורין, כדין אינו מתכוין גם אם בא עליה כדרכה, ומאותו טעם: "שכבת זרע" כתיב נאמר בה, וביאה שלא כדרכה אינה ראויה להוליד. וכן עשו דין ניעור שלא כדרכה בשפחה, שהם פטורין, כדין ישן אפילו כדרכה, מאי טעמא מה הטעם? "שכבת זרע" כתיב נאמר.

26 ומוסיפים: נמצא שהמתכוין והמערה בשפחה, כלומר, מי שהערה בה והוא מתכוון — דינו כשאין מתכוין בכל עריות, שהוא פטור. וכן דין ישן בשפחה חרופה כדרכה — כדין ישן של עריות, שהוא פטור. וכן נמצא דין ניעור שלא כדרכה בשפחה — כדין ישן של כל עריות, שהוא פטור.

28 א משנה אמרו לו לאדם: ראינו שאכלת חלב — הרי זה מביא חטאת על פיהם, אם היה שוגג. עד אחד אומר: אכל חלב, ועד אחר אומר: לא אכל, וכן אשה אומרת: אכל, ואשה אומרת: לא אכל — מביא אשם תלוי, שאדם מביא קרבן זה על ספק חטאת. אם היה עד אומר: אכל, והוא עצמו אומר: לא אכלתי — הרי הוא פטור.

29 אם היו שנים עדים אומרים: אכל, והוא אומר: לא אכלתי — ר' מאיר מחייב חטאת. אמר ר' מאיר: הוכחה לדבר מקל וחומר, אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, כגון שהעידו עליו שהרג אדם, גם אם הוא מכחישם — לא יביאוהו לידי קרבן הקל? אמרו לו: בקרבן אינם יכולים לחייב אותו בניגוד לדבריו, שכן מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי" — הרי הוא פטור מקרבן.

30 אכל חלב ועוד חתיכת חלב בהעלם בשגגה אחת, כגון שלא נודע לו בינתיים שחלב אסור, או שחתיכה זו שאכל היתה חלב — אינו חייב אלא חטאת אחת. אבל אם אכל חלב ודם ופיגול ונותר בהעלם אחת — חייב חטאת על כל אחת ואחת. זה חומר חומרה במינין הרבה ממין אחד.

31 ויש חומר במין אחד ממינין הרבה, שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלם אחת, אם היו שתי החתיכות ממין אחד — חייב, שהרי אכל כזית שלם של איסור בשגגה אחת. אבל אם היו משני מינין, וכגון כחצי זית חלב וכחצי זית דם — פטור, שלא אכל כדי שיעור אכילה מאחד מהם כדי להתחייב עליו.

32 ב גמרא קתני שונה התנא במשנה: אמרו לו אכלת חלב — מביא חטאת. ומדייקים: "אמרו" כמה הויין הם? תרין שנים. ויש לשאול: והוא מה אמר להון אומר להם? אלימא דשתיק ולא קמכחיש להו אם תאמר ששותק ואינו מכחיש אותם, אלא לפי זה יש לדייק כי דווקא על שתיקה דתרין מול עדות של שנים הוא שמביא חטאת, אבל על שתיקה דחד מול עדות של אחד — לא.

33 ואולם, אימא מציעתא אמור את אמצעיתה של המשנה, עד אחד אומר: אכל, והוא אומר: לא אכלתי — פטור. ונדייק: טעמא הטעם, דווקא במקרה דמכחיש ליה שהוא מכחיש אותו ואומר: לא אכלתי — פטור, אבל שתיק — מיחייב אם הוא שותק — הוא חייב, וכל שכן אם היו תרי שנים מעידים והוא שותק. ואם כן יש כאן סתירה בענין השותק מול עד אחד!

34 אלא צריך אתה לומר כי מדובר בראש המשנה במקרה דקמכחיש להו שהוא אותם, את שני העדים, ומשנה זו מני שיטת מי היא? שיטת ר' מאיר היא, שאמר בהמשך: הכחשה דבי תרי שמכחיש עדות של שנים לאו הכחשה היא, אבל לרבנן לשיטת חכמים החולקים עליו, הוא פטור.

35 ושואלים: לדרך זו, שמדובר בתחילת המשנה שהוא מכחיש שני עדים, ומאי קמשמע לן ומה משמיע לנו התנא בהלכה זו? הלוא מסיפא שמעת מינה מן הסוף שומע אתה אותה במפורש! ומשיבים, הא קמשמע לן דבר זה משמיע לנו בסיפא: דבר זה ששנינו בראש המשנה, שאם אמרו לו שנים שאכל חלב מביא חטאת, הוא מחלוקת ר' מאיר ורבנן וחכמים, והוא עוסק במקרה דקמכחיש להו שמכחיש אותם. זהו מהלך אחד של סוגיית הגמרא.

36 איכא דאמרי יש שאומרים באופן אחר: "אמרו לו" נמי גם כן חד קרי ליה אחד קוראים לו, שלפעמים על עד אחד אומרים "אמרו לו", וכפי דתנן ששנינו במשנה: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: מת בעליך, ונישאת, ואחר כך בא בעלה — תצא מזה ומזה, מבעלה הראשון ומזה שנישאה לו, דקיימא לן שמוחזק בידינו ש"אמרו לו" של משנה זו הוא אפילו בחד באחד.

37 ממאי ממה, מהיכן אתה יודע דבר זה? מדקתני סיפא ממה שהוא שונה בסוף: נישאת שלא ברשות — מותרת לחזור לו לבעל הראשון. והרי מאי מהו שלא ברשות האמור כאן — שלא ברשות בית דין ועד אחד, שלא הוצרכה לרשות מיוחדת של בית דין להינשא, מפני שהיו לה שני עדים שמת בעלה;

38 מכלל הדברים אתה למד דרישא שבתחילה, שתצא מזה ומזה, מדובר ברשות שקיבלה מבית דין ובעד אחד, שעל פיו התירוה בית דין להינשא. אלמא מכאן שלגבי עד אחד קתני שונה התנא במשנה זו לשון "אמרו", ולפי זה, הכא נמי דקתני כאן גם כן, במשנתנו, שהוא שונה "אמרו לו", משמע אפילו עד אחד, שמחייב אותו חטאת.

39 ומתקשים: והוא עצמו, מאי קאמר מה הוא אומר? אלימא דקא מכחיש ליה אם תאמר שהוא מכחיש אותו, את העד, מי מייתי האם הוא מביא קרבן? והא קתני מציעתא והרי הוא שונה בהלכה האמצעית: עד אחד אומר: אכל, והוא אומר: לא אכלתי — פטור!

40 אלא תאמר שמדובר במקרה דשתיק שהוא שותק — הלוא ממציעתא שמע מינה מההלכה האמצעית אתה יכול ללמוד את זאת, שהרי הוא שונה, עד אחד אומר: אכלת, והוא אומר: לא אכלתי — פטור. ונדייק: טעמא הטעם, דווקא במקרה דקא מכחיש ליה שהוא מכחיש אותו — פטור, אבל שתק מישתק כשהוא שותק — חייב, ולא הוצרכנו לתחילת המשנה!

41 ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר בתחילת המשנה במקרה דלא מכחיש ליה שאינו מכחיש אותו, אלא שותק. והכי קתני וכך הוא שונה: אמרו לו אפילו אחד: אכלת חלב — מביא חטאת, וממשיכה המשנה בהלכה האמצעית: במה דברים אמורים — דשתיק במקרה ששותק מול העד, אבל אם הוא מכחיש ליה אותו — פטור.

42 ושואלים: ומדאורייתא מנלן דלא מכחיש ליה ומן התורה מניין לנו שבמקרה שאינו מכחיש אותו, את העד הריהו חייב חטאת? דתנו רבנן ששנו חכמים בענין חיוב קרבן חטאת: "או הודע אליו חטאתו" ויקרא ד, כח — שנודע לו מאליו, מעצמו, ולא שיודיעוהו אחרים; יכול שאינו מתחייב בחטאת על פי אחרים, אפילו אין הוא מכחישן? תלמוד לומר: "או הודע אליו" לומר — מכל מקום, אפילו הודיעוהו אחרים הוא מתחייב, כשאינו מכחישם אלא שותק.

43 ונברר: במאי עסקינן במה אנו עוסקים? אלימא בתרין אם תאמר שמדובר בשנים, וכי תרין שנים ואין מכחישן קרא בעי צריך פסוק לומר שהוא חייב?