ביאור שטיינזלץ על כריתות כ״ו

1 למפשטיה לפתור אותה לא מדברי רב דימי, שלמד ממה שנאמר בשעיר הפנימי: "ומפשעיהם לכל חטאתם" ויקרא טז, טז, ולא מדברי אביי שלמד ממה שנאמר בשעיר המשתלח: "ואת פשעיהם לכל חטאתם" שם כא,

2 אלא מהא מזו שאמר ר' אלעזר לענין אשם תלוי: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" שם ל, חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכפורים מכפר, ומינה וממנה תסיק בדרך השלילה: דווקא חטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא החטא שיום הכפורים מכפר, אבל חטא דידע בה שהחוטא יודע בו — לא מכפר.

3 א ואמר רב תחליפא אבוה אביו של רב הונא משמיה משמו של רבא: חייבי מלקיות שעבר עליהן יום הכפורים — חייב, אינם נפטרים מעונש המלקות. ותמהים: פשיטא פשוט הדבר! מאי שנא במה שונה הדבר מחייבי חטאות ואשמות ודאין שחייבים להביא קרבן?

4 ומשיבים, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: התם שם, בחייבי חטאות ואשמות — ממונא חיוב ממון הוא, שצריך להביא קרבן לה', ועל הממון שהוא חייב אין יום הכיפורים פוטרו, אבל הכא כאן, במלקות דגופא שעונש של הגוף הוא — אימא אמור שלא ילקה לאחר יום הכיפורים, על כן קא משמע לן משמיע לנו שאין הדבר כן.

5 ומקשים: כיצד אומר רבא שיום הכיפורים אינו פוטר ממלקות? והא אנן תנן והרי אנו שנינו ששעיר המשתלח של יום הכיפורים מכפר על הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, ועל מצות לא תעשה יש חיוב מלקות!

6 ומשיבים: לא קשיא קשה: הא דאתרו ביה זה שהתרו בו ובכך נתחייב מלקות — אין יום הכיפורים מכפר עליו לגמרי עד שילקה, הא דלא אתרו ביה זה שלא התרו בו ואין מלקים אותו — יום הכפורים מכפר עליו.

7 ב ושבים למה שאמרנו, שאין מביאים אשם תלוי לאחר יום הכיפורים, מפני שיום זה מכפר על חטא שאין מכיר בו אלא המקום. ומקשים: אלא מעתה,

8 ספק יולדת שעבר עליה יום הכפורים לא תייתי תביא חטאת, דהא שהרי כפר עליה יום הכפורים, שהרי מדובר בחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא, שהרי המקום יודע אם היא חייבת חטאת! אמר רב הושעיא: אמר הכתוב בענין יום הכיפורים "לכל חטאתם" ויקרא טז, כא, ולא לכל טומאתם, והיולדת אינה מביאה קרבן על חטא, אלא לטהרה, כדי להתירה באכילת קדשים.

9 ומקשים: ולדעת ר' שמעון בן יוחי שאמר: יולדת חוטאת היא, מאי איכא למימר מה יש לומר? ומשיבים: גם לדעת ר' שמעון, יולדת כי קא מייתי כאשר מביאה קרבן — לאישתרויי להתיר אותה באכילת קדשים הוא, שהוא גמר טהרתה, ולא לכפרה מתיא היא מביאה, ולענין זה אין יום הכיפורים מועיל.

10 אמר רב אשי, אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו כעין זה במשנתנו: האשה שיש עליה חטאת העוף ספק, שמא ילדה, ועבר עליה יום הכפורים — חייבת להביא לאחר יום הכפורים, מפני שמכשרתה לאכול בזבחים, משמע שהטעם הוא דווקא משום הטהרה, ולא משום החטא.

11 ומקשים עוד: אלא מעתה, ספק מצורע שחייב להביא קרבן לטהרתו, שעבר עליו יום הכפורים, לא מייתי יביא קרבן, דהא שהרי עבר עליה יום הכפורים, שחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא, שרק הקדוש ברוך הוא יודע אם הוא טמא! אמר ר' אושעיא: הרי נאמר "לכל חטאתם" — ולא לכל טומאתם, והקרבן לטהרתו הוא בא.

12 ומקשים: והא והרי אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: על שבעה דברים נגעים באים, משמע שהצרעת באה על חטא מסויים, ואם כן ראוי לו להביא קרבן לכפרה! ומשיבים: על כל פנים מצורע כי מייתי לאו לכפרה מייתי כאשר מביא קרבן, לא לכפרה הוא מביא אותו, אלא לאישתרויי להתירו באכילת קדשים הוא שמביא, ולכך לא מועיל יום הכיפורים.

13 ועוד שואלים: אלא מעתה, ספק נזיר כלומר, נזיר שספק נטמא במת, וצריך להביא קרבן לטהרתו, במקרה שעבר עליו יום הכפורים לא מייתי יביא קרבן, דהא שהרי כפר יום הכפורים, שחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא! אמר ר' אושעיא: נאמר "לכל חטאת" — ולא לכל טומאה.

14 ושואלים: ולדעת ר' אלעזר בן הקפר שאמר: נזיר חוטא הוא, שציער עצמו מן היין, מאי איכא למימר מה יש לומר? ומשיבים: נזיר כי קא מייתי כאשר הוא מביא קרבן, לאו לא לכפרה מייתי הוא מביא, אלא אלא לאשתרויי להתיר אותו באכילת קדשים הוא, ולכך לא מועיל יום הכפורים.

15 ומקשים עוד: אלא מעתה, ספק סוטה כלומר, סוטה, שראוה שנסתרה, וספק שמא קלקלה, במקרה שעבר עליה יום הכפורים לא תייתי תביא מנחתה, דהא שהרי כפר עלה עליה יום הכפורים, שחטא שאינו מכיר בו אלא המקום הוא! אמר ר' הושעיא: נאמר בכפרת יום הכיפורים: "לכל חטאתם" — ולא לכל טומאתם, ועל הטומאה אין שייכת כפרה.

16 אמר אביי: אין זה חטא שרק המקום מכיר בו, שהרי הבועל מכיר בו. רבא אמר: מעיקרו של דבר אין להקשות, כי סוטה כי מתייא כאשר היא מביאה את המנחה לברר עון קא אתיא היא מביאה כדי לברר אם נטמאה, ולא לשם כפרתה.

17 ועוד שואלים: אלא מעתה, שחטא שאין מכיר בה אלא המקום יום הכיפורים מכפר, עגלה ערופה שעבר עליה יום הכפורים לא יביאו, שהרי אין ידוע מי הרוצח! אמר אביי: הורג עצמו מכיר בחטא, הוא יודע שהרג. רבא אמר, אמר קרא המקרא: "ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו" במדבר לה, לג, משמע שאין כפרה אלא בעגלה הערופה, או בדמו של ההורג.

18 רב פפא אמר, אמר קרא המקרא בדברי הכהנים על העגלה הערופה: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'" דברים כא, ח, ומכאן שראויה כפרה זו שתכפר למפרע גם על יוצאי מצרים שפדה ה', על כל ספק שפיכות דמים משיצאו ישראל ממצרים, ומכאן שימי הכיפורים שעברו מאז עדיין לא כיפרו עליהם.

19 ג ושואלים: השתא דאמרת עכשיו שאתה אומר: חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכפורים מכפר, אימא אמור: כי מתיידע ליה בתר כאשר נודע לו חטאו רק אחרי יום הכפורים נמי לא מייתי גם כן לא יביא חטאת! אמר ר' זעירא: לא מצית אמרת אינך יכול לומר זאת, דכתיב קרא שנכתבה במקרא ידיעה גבי אצל חטאת יחיד וגבי אצל חטאת נשיא וגבי ואצל חטאת צבור, ולא הוצרכנו לשלושתם, ומייתור הכתובים אתה למד כי כל שנודע לו החטא, גם לאחר יום הכיפורים — חייב להביא חטאתו. ודוחים: לא ניתן ללמוד מכך, מפני שכולם צריכי צריכים הם כל אחד לגופו, ללמד שמביאים קרבן רק על חטא ידוע, ולא על הספק.

20 דאי כתב קרא שאם היה כותב המקרא ידיעה רק לגבי חטאת היחיד — הוה אמינא הייתי אומר: כולהון כולם, נשיא וציבור מיחיד לא אתאן באים, נלמדים מפני דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך את ההשוואה ולומר: מה ליחיד, שהוא קל, שכל קרבנו בחטאת אינו אלא נקבה, כשבה או שעירה, ואין ללמוד ממנו לנשיא שמביא שעיר על שגגתו, ולציבור שמביאים פר.

21 ואומרים: עדיין יש ייתור, נכתוב שיכתוב ענין זה לגבי נשיא ונייתי הנך ויבואו וילמדו אלה, יחיד וציבור מנשיא!

22 ודוחים: יחיד מנשיא לא אתי בא, נלמד, מפני דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך: מה לנשיא, שדינו קל, שכן אין בו קרבן חטאת בשמיעת קול כשנשבע לשקר שאינו יודע עדות לפי שהמלך אינו מעיד, ולא שייך בו עוון זה, תאמר ביחיד שכן ישנו בשמיעת קול! וכן

23 צבור מנשיא לא אתי בא מפני דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך את ההשוואה ולומר: מה לנשיא שכן יש בקרבנו נקבה, שמביא עז אם חטא בשגגת עבודה זרה, ואילו קרבן חטאת של ציבור אינו אלא בזכרים!

24 ואומרים: עדיין יש כאן ייתור, נכתוב שיכתוב ידיעה לגבי צבור, ויילמדו יחיד ונשיא מינה ממנו! ודוחים: איכא למיפרך יש מקום לפרוך ולומר: מה לצבור שיש בהם צד קל, שכן אין חייבין חטאת אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, שטעו הסנהדרין בהוראה ועשה הקהל בשגגה על פיהם, ואילו יחיד ונשיא חייבים בשגגת עצמם, ואם כן אין בכך יתור.

25 ואומרים: ועדיין יש מקום לומר שאחת מן הידיעות שנזכרו בכתוב מיותרת, שכן גם אם מחדא ידיעה לא אתיא מידיעה אחת אי אפשר ללמוד על שני המקרים האחרים, תיתי חדא ידיעה מתרתי שתבוא, תילמד ידיעה אחת משתים, שתיכתב ידיעה רק בשני מקרים, והשלישי יילמד ביניהם, כיצד? לא נכתוב שלא יכתוב ידיעה לגבי יחיד ותיתי ותבוא, תילמד מנשיא וצבור! ודוחים: איכא

26 למיפרך יש מקום לפרוך את ההשוואה ולומר: מה לנשיא וצבור, שיש בהם צד קל, שכן אינן בקרבן על שמיעת קול, תאמר ביחיד שישנו בשמיעת קול!

27 ואומרים: לא נכתוב קרא שלא יכתוב המקרא ידיעה לגבי צבור ותיתי ותבוא, תילמד מידיעה של יחיד ונשיא! ודוחים: איכא למיפרך יש מקום לפרוך: מה ליחיד ונשיא שכן יש בקרבן חטאתם נקבה, תאמר בצבור שאין בקרבן חטאתם נקבה!

28 ואומרים: מכל מקום יש כאן יתור, לא נכתוב שלא יכתוב המקרא ידיעה לגבי נשיא ותיתי ותבוא, תילמד מידיעה של יחיד וצבור! והרי במקרה זה, מאי פרכת מה אתה יכול לפרוך? אי אם תאמר שדינם של ציבור קל יותר משום שאינן בשמיעת הקול — יחיד יוכיח, דאינו דישנו בשמיעת הקול, ומכל מקום צריך ידיעה כדי לחייבו,

29 ואי ואם תאמר שיחיד קל יותר משום שיש בכל קרבנו של יחיד נקבה — צבור יוכיח, שאין בקרבנן נקבה, ובכל זאת, עד דאית להון שיש להם ידיעה לא מחייב אינם מתחייבים, אם כן למה לי דכתיב שנכתבה ידיעה גבי נשיא?

30 אם אינו ענין לגופיה לגופו, דהא אתיא שהרי באה, נלמדה מיחיד וצבור — תנהו ענין להיכא דמתיידע ליה בתר למקום שנודע לו חטאו רק אחר יום הכפורים, דמייתי שמביא חטאת.

31 אביי אמר: אי דלא כתיב אם במקרה שלא היה כתוב ידיעה גבי אצל נשיא, מיחיד וצבור לא אתי בא, לא יכול היה להילמד, משום דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך ולומר: מה ליחיד וצבור שכן אין עשויין להשתנות, שקרבנם קבוע, תאמר

32 בנשיא שעשוי להשתנות, שאם הוא יורד מנשיאותו דינו כיחיד!

33 אלא אמר אביי, מהכא מכאן למדים שאין יום הכיפורים מכפר על חייבי חטאות: מכדי הרי חטאת הציבור, הנשיא והיחיד, בגזירה שווה "מצו‍ת" "מצו‍ת" ילפי מהדדי למדים זה מזה, שבשלושתם נזכר ביטוי זה, ו

34 כיון דילפי מהדדי שהם לומדים זה מזה, אם כן, למה לי דכתיב שייכתבו שלש ידיעות, גבי אצל יחיד וגבי ואצל נשיא וגבי ואצל צבור? אם אינו ענין לגופיהן ללמד שאינן באות אלא על ידיעה ודאית, דהא גמרי להן שהרי למדים הם בגזירה שווה של "מצו‍ת" "מצו‍ת" — תנהו ענין ללמד כי היכא דמתיידע ליה בתר גם במקום שנודע לו חטאו אחר יום הכיפורים הוא דמייתי שמביא חטאת.

35 ושואלים, לפי זה, אימא אמור: דווקא כי מתיידע ליה בתר כאשר נודע לו חטאו אחר יום כפורים הוא דמייתי שמביא חטאת, משום שיום הכפורים לאו על הדין חטא קא אתי לא על חטא מסוים זה הוא בא לכפר, אבל מי שהביא אשם תלוי כשהיה לו ספק אם חטא, דעל הדין חטא קאתי שעל חטא זה הוא בא — אימא הכי נמי דמיכפר אמור גם כן שמתכפר, דכי מתיידע לבתר דקא מייתי שכאשר נודע לו החטא אחרי שהביא אשם תלוי — לא מייתי אינו צריך להביא חטאת!

36 אמר רבא, כנגד זה אמר קרא המקרא: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא" ויקרא ד, כח — מכל מקום, בכל מקרה שנודע לו. ושואלים: השתא דאמר עכשיו שאתה אומר: כי מתיידע ליה מייתי כאשר נודע לו בכל זמן מביא חטאת, אשם תלוי למה הוא בא? אמר ר' זירא: לומר, שאם מת בינתיים, לפני שנודע לו חטאו — מת בלא עון. מתקיף לה מקשה על כך רבא: אם מת, הרי מיתה ממרקת את העוון, ובזה מתכפר לו, ואינו צריך אשם תלוי! אלא אמר רבא: טעם הדבר שמביא אשם תלוי — כדי להגן עליו בינתיים מן הייסורים עד שיביא חטאתו.

37 א שנינו במשנה: חטאת העוף של יולדת הבא על הספק, שאינה נאכלת על ידי הכהנים, אם משנמלקה נודע לה שילדה בוודאות — תיקבר. אמר רב: וכיפר, כלומר, יצאה בה ידי חובתה לאחר שיזה מדמה וימצה אותו על קיר המזבח. ושואלים: אי הכי אם כך, אם היא מכפרת — תיאכל לכהנים כדין חטאת עוף ודאית, אמאי מדוע תקבר?

38 ומשיבים: לפי שאינה משתמרת, שכיוון שבאה מתחילה על הספק, שלא על מנת להיאכל על ידי הכהנים, הכהן מסיח דעתו ממנה, ושמא נטמאה. ושואלים: אימת מתי לא משתמרת? אי מעיקרא אם מתחילה לפני המליקה — חיה הויא היתה, והחי אינו מקבל טומאה! אי אם לבסוף, אחר שנמלקה — קמנטר לה הרי הוא משמר אותה!

39 אלא מתניתין משנתנו עוסקת בנודע לה לאשה שלא ילדה ולד המצריך קרבן, ובדין הוא שהחטאת היתה צריכה להיות מותרת בהנאה, שהרי נתברר שעוף זה חולין הוא, ומאי ומה טעם תקבר? מדרבנן מדברי חכמים, שמא ילמדו מכאן שכל חטאת העוף הבאה על הספק מותרת בהנאה.

40 וכי איתמר וכאשר נאמרו דברי רב שכיפרה, הרי זה על מה ששנינו בפרק הקודם כב,ב: האשה שהביאה חטאת העוף בספק, אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי — תעשה ודאי, שממין שהביאה על לא הודע, כלומר על הספק — מביאה על הודע גם על לידת ודאי.

41 אם משנמלקה חטאת זו נודע לה שילדה ודאי — על כך אמר רב: גם במקרה זה מזה דמה ומוצה ממצה את דמה על קיר המזבח, וכפרה כלומר, יצאה ידי חובתה, ומותרת באכילה לכהנים. ר' יוחנן אמר: במקרה זה, אף שמזה וממצה את דמה, וכיפרה — אסורה באכילה, ומדוע? גזירה שמא יאמרו: כל חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת.

42 ומעירים: תני שנה לוי בברייתא כותיה כשיטתו של רב: חטאת העוף הבאה על הספק, אם משנמלקה נודע שילדה ודאי — הרי הוא מזה דמה ומוצה דמה, וכפרה, ומותרת באכילה.

43 תניא כוותיה שנויה ברייתא גם כשיטתו של ר' יוחנן: חטאת העוף הבאה על הספק, אם עד שלא נמלקה נודע לה שלא ילדה — תצא החטאת לחולין, או תמכר לחברתה שחייבת בחטאת. אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי — תעשה אותה ודאי, שממין שמביאה על לא הודע מביאה על הודע.

44 אם משנמלקה נודע שילדה ודאי — מזה וממצה את דמה, וכיפרה, ואולם אסורה באכילה. אבל אם כבר נתמצה דמה — אסורה אפילו בהנאה, וכדין כל חטאת העוף הבאה על הספק. שכיון שחטאת זו על הספק באה מתחלתה, הרי כבר כפרה ספיקה והלכה לה, כלומר, כל מעשיה נעשו לשם מה שהופרשה, על הספק, וכך נוהגים בה.

45 ב משנה המפריש שני סלעים לקנות בהם קרבן אשם שמן התורה צריך להקריב איל בשווי שני סלעים לפחות, ולקח קנה בהן שני אילים לשם אשם, אם היה אחד מהן יפה שווה כעת שתי סלעים, אלא שקנה אותו בזול — יקרב איל זה לאשמו, והשני, שקנה גם כן בדמי האשם, אינו יוצא לחולין, אלא ירעה עד שיסתאב שיפול בו מום, וימכר ויפלו דמיו לנדבה, לקרבן עולה של ציבור.

46 אם לקח בהן בשני סלעים אלו, שני אילים לשם חולין, ונמצא שמעל בהקדש בשני סלעים, ועליו להקריב אשם מעילות בשווי שני סלעים, וכן לשלם להקדש שני סלעים שמעל בהם בתוספת חומש כלומר, בתוספת רבע, שהוא חומש מן הסכום הכולל, וביחד עשרה זוזים, שבכל סלע ארבעה זוזים. אם אחד משני האילים שקנה יפה שתי סלעים ואחד יפה שווה עשרה זוז — היפה שתי סלעים יקרב לאשמו, כלומר, לאשם מעילות, והשני השווה עשרה זוז — למעילתו כלומר, לשם קרבן האשם שהיה צריך להביא מתחילה בשני סלעים, בתוספת חומש.

47 אם בשני הסלעים שהפריש מתחילה לשם אשם קנה שני אילים, אחד לאשם ואחד לחולין, ונמצא שמעל בסלע שקנה בו איל לחולין, אם היה האיל של אשם יפה עכשיו שתי סלעים — יקרב לאשמו, כלומר, לאשם שנתחייב בו בתחילה, והשני שקנה לשם חולין, אם היה שווה שני סלעים יקרב לאשם מעילתו, ויביא עמה סלע וחומשה, שהרי מעל בסלע, וצריך להוסיף עליו עוד חומש.

48 ג גמרא ושואלים: מאי מהי "מעילתו" דקתני רישא שהוא שונה בתחילה כלומר, במקרה השני ששנינו, שאם קנה בכסף שהפריש לאשם שני אילים לחולין, אחד יפה שני סלעים ואחד יפה עשרה זוז, יקרב הראשון לאשמו והשני השווה עשרה זוז למעילתו?

49 אילימא אם תאמר שהכוונה לאיל אשם מעילות, למימרא דחומש בהדי איל מייתי ליה האם נאמר מכאן שהחומש יחד עם איל האשם מביא אותו, שאם אשם המעילות שווה יותר משני סלעים יכול לצאת בעודף ידי חובת תשלום החומש על מה שגזל מן ההקדש? והכתיב והרי נאמר: "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו" ויקרא ה, טז, אלמא בהדי גזילו מייתי ליה מכאן שיחד עם מה שגזל מן ההקדש מביא אותו, את החומש!

50 ועוד, קתני סיפא הריהו שונה בסופה של המשנה, בדין שאחריו: אם בשני הסלעים שהפריש לקח שני אילים, אחד לאשם ואחד לחולין, אם היה של אשם יפה שתי סלעים — יקרב לאשמו שהתחייב בו מתחילה, והשני יקרב למעילתו, ויביא עמה סלע וחומשה, אלמא מכאן, ממה שנאמר "סלע וחומשה", עולה בבירור שחומש בהדי גזילו מייתי ליה יחד עם גזילו מביא אותו!

51 אלא בהכרח, מה ששנינו בתחילה "שהיפה עשרה זוז יהיה למעילתו" כוונתו — לתשלום מאי דאיתהני מה שנהנה מההקדש, ומפרטים: וישנו משתי סלעים דאפרישנו שהפריש אותם לאשם ולקח בהן שני אילים לחולין, שהיפה שתי סלעים מקריב ליה אותו לאיל אשם, והאיל יפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני נותן אותו למה שנהנה מההקדש, שהשתמש בשני סלעים של הקדש, דהוה ליה שעשרה זוז אלו הרי זה גזילו שני סלעים, שמונה זוז וחומשו, שני הזוזים היתרים. ומאי ולפי זה מה פירוש "מעילתו"? לא אשם המעילה, אלא גזילו, כלומר תשלום מה שגזל מן ההקדש.

52 ומתקשים: במאי אוקימתא ל" מעילתו" דרישא במה העמדת, הסברת את "מעילתו" שבתחילה — שהיא גזילו, כלומר הסכום שעליו לשלם על מה שגזל מן ההקדש. ואולם אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: קנה בכסף הזה אחד לאשם ואחד לחולין, אם היה של אשם יפה שתי סלעים — יקרב לאשמו שהיה חייב בו מתחילה, והשני לאשם מעילה, ויביא עמה סלע וחומשה;

53 אלמא מכאן ש"מעילתו" כוונתו איל אשם מעילות, שהרי אותו סלע וחומשה הוא גזילו. ותמוה הדבר, רישא קרי ליה בתחילה קורא לו, משתמש בביטוי "למעילתו" ביחס לגזילו, מה שצריך לשלם על שגזל מן ההקדש,