ביאור שטיינזלץ על כריתות כ״ז

1 סיפא קרי ליה בסוף קורא לו "למעילתו" איל אשם!

2 ומשיבים: רישא בתחילה כשקנה בשני הסלעים אילים לחולין, דהוה ליה איל רובן שהאיל הגדול שקנה בשווי עשרה זוז שווה לקרן וחומשו כלומר, לשני סלעים שמעל בהם ועוד חומש — קרו ליה קורא לו "למעילתו" לגזילו. סיפא בסוף שקנה בסלע אחד איל לחולין, דלא הוי איל רובן שהאיל הגדול שקנה בעשרה זוז אינו שווה במדוייק לקרן וחומש — אין מקום לקרוא לו "מעילתו", ולכן קרי ליה קורא לו לאיל אשם "מעילתו", ויביא עמה סלע וחומשה.

3 א ומביאים דיון שהובאה בו משנתנו כראיה. בעי שאל רב מנשיא בר גדא שאלה זו: בכינוס חומשין מהו שיתכפר? אם מעל כמה פעמים בהקדש, עד שהחומשים עצמם הגיעו לשיעור של שני סלעים, האם יכול להביא בהם אשם ולהתכפר בכך?

4 ומפרטים את השאלה: מי אמרינן האם אנו אומרים: גם אם תימצי תמצא לומר כי באופן עקרוני אדם מתכפר בשבח הקדש, ברווח שהרויח מההקדש, וכגון שקנה איל אשם בשווי סלע, והגיע לשיעור שני סלעים — הרי זה משום דקטרח קמיה שהוא טורח בו, שאיל זה נמצא ברשותו, והוא שומר עליו, אבל הכא דלא קטרח כאן שאינו טורח, אלא שמצטבר אצלו כסף שהתחייב להקדש — לא מתכפר בו.

5 או דלמא שמא נאמר להיפך: גם אם תימצי תמצא לומר שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, כשהשביח האיל בידיו — הרי זה משום דלא אפרשיה שלא הפריש אותו כשהיה שווה שני סלעים, אלא מאליו בא השבח, אבל הדין זה כינוס חומשין דאפרשיה שהפריש אותו — איכא למימר יש לומר שהוא מתכפר בו. דאיבעי להו שנשאלה להם, לחכמים השאלה: האם מתכפר אדם בשבח הקדש שהשביח הקרבן ברשותו, או לא?

6 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו במשנתנו: המפריש שני סלעים לאשם, ולקח בהן שני אילים לאשם, אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים — יקרב לאשמו, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

7 מאי לאו דזבן האם לא מדובר שקנה בארבע זוזים שהם סלע איל, ושבח והושבח האיל ברשותו, דשוי תמניא שהוא שווה עכשיו שמונה, שהם שני סלעים, ולכן יכול להביא אותו כאשם? ושמע מינה ולמד מכאן שאדם מתכפר בשבח הקדש! ודוחים: לא, הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? באיל שהיה שווה שני סלעים כשקנה אותו, אלא דאוזיל רועה גביה שהרועה הוזיל את המחיר בשבילו.

8 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא: לקח קנה איל בסלע, ופטמו והעמידו על שתים שני סלעים — הרי זה כשר לקרבן אשם. שמע מינה למד מכאן שאדם מתכפר בשבח שהשביח הקדש! ודוחים: לא, אין מכאן ראיה, שכן מקרה שפטמו שאני שונה, דהא חסר ליה תמניא שהרי חסר לו שמונה דינרים, שבסך הכל הוציא שני סלעים על איל זה. אבל אם שבח מאליו ברשותו — אינו מתכפר בכך.

9 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בהמשך אותה ברייתא: לקח איל בסלע והרי הוא עכשיו שווה בשתים — כשר, הרי שמתכפר אדם בשבח הקדש. ומשיבים: הכא נמי כאן גם כן מדובר כשפטמו.

10 ומקשים: אי הכי היינו רישא אם כך זהו מה ששנינו בתחילתה של הברייתא, ולא הוצרך לדין זה! ומשיבים: רישא דזבן בתחילה מדובר שקנה איל בארבע זוזים ואשבחיה והשביח אותו בארבעה זוזים אחרינא אחרים שהוציא בפיטומו, דחסר ליה תמניא שחסר לו שמונה זוזים שהוציא על איל זה, שהם שני סלעים. ואילו סיפא דזבין בסוף מדובר שקנה איל בארבע זוזים ואשבחיה בתלתא והשביח אותו בשלושה זוזים שהוציא בפיטומו, ושבח מאליו בזוז נוסף, ושוי תמניא והוא שווה עכשיו שמונה.

11 ומקשים: אי הכי אם כך, אימא סיפא אמור את סופה ששנינו שם: וישלם סלע משלו להקדש, ומדוע? הא חסר ליה הרי כבר חסר לו באיל זה שבע זוזים, שקנאו בארבעה זוזים ופיטמו בשלושה, ולא שבח האיל משל הקדש אלא זוז אחד! ומשיבים: מאי מהו ישלם סלע? כוונתו תשלום של סלע, מה שצריך להשלים לסלע, כלומר, זוז אחד.

12 ומקשים: ואי סבירא ליה אם סבור הוא שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, כי יהיב כאשר יתן תשלום של סלע, כלומר זוז מביתו להקדש, מאי הוי מה בכך? הלוא איל בן שתי סלעים בעינן צריכים אנו, שיחסר ממנו שני סלעים באיל זה שהוא מקריב, וליכא ואין כאן! אלא לעולם קסבר סבור הוא תנא של ברייתא זו: אדם מתכפר בשבח הקדש.

13 ומקשים: אי הכי אם כך, תשלום של סלע לא יתן, שהרי איל זה שווה עכשיו שני סלעים! ומשיבים: היינו טעמא דקיהיב זה הטעם שהוא נותן תשלומין של הסלע — גזירה שמא יאמרו: איל פחות משתי סלעים מכפר.

14 ושואלים: מאי הוי עלה מה היה עליה? כיצד יש להכריע במחלוקת זו, האם מתכפר אדם בשבח הקדש או לא? ומציעים, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא: איל שבשעת הפרשה היה יפה סלע, בשעת כפרה עלה ערכו והוא יפה שתי סלעים — לא יצא, ומכאן שאין אדם מתכפר בשבח הקדש.

15 ובענין זה עצמו מסופר, בעי שאל ר' אלעזר: אדם מתכפר בשבח הקדש או לא? אמר ר' יוחנן בתמיהה: כמה שנים גדל זה בינינו, ישב ר' אלעזר ולמד תורה מפי, ולא שמע הלכה זו ממני!

16 ושואלים: מכלל הדברים אתה לומד שאמר ר' יוחנן הלכה בענין זה? ומשיבים: אין כן, ועל הדא אמרה ועל זו אמרה, דתנן ששנינו: ולד קרבן תודה, וכן תמורתה בהמת חולין שהמיר בה קרבן תודה שלו, וכן המפריש קרבן תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, אף על פי שדינה של כל אחת מאלו ליקרב כתודה, אין טעונה לחם שמביאים עם קרבן התודה.

17 ושלח ר' חנינא משמיה משמו של ר' יוחנן בענין ולד התודה: לא שנו אלא לאחר כפרה שהקריב את אמו וזרק את דמה, שאז הולד אין טעון לחם, מפני שאינו יוצא בו ידי חובתו.

18 אבל אם הקריבו לפני כפרה כלומר, לפני שהקריב את אמו — טעון הולד לחם, ויוצא בו ידי חובת תודתו במקום אמו, אלמא קסבר מכאן שהוא סבור שאדם מתכפר בשבח הקדש, שהרי ולד זה נולד לבהמת הקדש, ובעליו מתכפר בו.

19 ב אגב כך מביאים מעשה דומה, בעי שאל ר' אלעזר: בעלי חיים נדחין או לא כלומר, קרבן שנדחה מהקרבה מסיבה כל שהיא, האם דחייתו היא מוחלטת והוא פסול לעולם, או שמא הוא חוזר להכשרו? אמר ר' יוחנן בפליאה: הרי כמה שנים גדל זה בינינו, ולא שמע הלכה זו ממני!

20 ושואלים: האם מכלל הדברים אתה לומד שר' יוחנן אמרה אמר אותה? ומשיבים: אין כן, שאמר ר' יוחנן: בהמה של שני שותפין, הקדיש אחד מהם את חציה, וחזר ולקח וקנה מחבירו את חציה השני, והקדישה גם את החצי שקנה — קדושה הבהמה, אבל אינה קריבה, והיא עושה תמורה, שאם המיר אותה בבהמת חולין — גם בהמת החולין מתקדשת בקדושתה, ודין תמורתה כיוצא בה, שאינה קריבה.

21 שמע מינה תלת למד ממנה מהלכה זו של ר' יוחנן שלושה דברים: שמע מינה למד ממנה שבעלי חיים שנדחו מהקרבה נדחין לעולם, ולכן כשהקדיש חציה מתחילה, הואיל ולא היתה ראויה אז להקרבה, אינה קריבה גם כאשר חוזר ומקדיש את החלק השני. ושמע מינה ולמד מכאן שקדושת דמים מדחה עושה בהמה אחרת דחויה כמותה, כלומר, את תמורתה, שהרי הקדושה הראשונה שהקדישה לא היתה קדושת הגוף, שהרי אינו יכול להקריב מחצית בהמה. ושמע מינה ולמד מכאן שיש דיחוי בדמים, שגם דבר שהוקדש רק לדמיו נדחה מהקרבה.

22 ג עוד בענין אשם בשני סלעים, בעי שאל ר' אלעזר: אם הוזלו טלאים בעולם בכלל, ואין איל ששווה שני סלעים, מהו הדין? מי אמרינן האם אנו אומרים כי "מבחר נדריכם" דברים יב, יא בעינן צריכים אנו, והא איכא והרי יש כאן, שהוא מביא את המובחר שיש, או דילמא שמא אשם ב"כסף שקלים" ויקרא ה, טו בעינן צריכים אנו, וליכא ואין כאן?

23 אמר ר' יוחנן: כמה שנים גדלנו בבית המדרש ולא שמענו הלכה זו. ושואלים: ולא, האם לא שמע? והאמר והרי אמר ר' יוחנן אמר ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה לא נתנה תורה קצבה שווי לקרבנות במחוסרי כפרה כגון זב ומצורע, שצריכים קרבן לטהרם לאכילת קדשים? שמא יוזלו טלאים מן הקצבה שנתנה התורה, ואז אין להן תקנה לאכול בקדשים. משמע במפורש מדבריו שאיל אשם, שקצבה לו התורה שני סלעים, אינו קרב בפחות מכך! ומשיבים, אימא אמור כך אמר ר' יוחנן: כמה שנים לא לימדנו הלכה זו בבית המדרש.

24 ומקשים: והא והרי ר' זירא בר אדא מהדר תלמודיה כל תלתין יומין קמיה היה חוזר על תלמודו כל שלושים יום לפניו, לפני ר' יוחנן, ונמצא שדבריו של ר' יוחנן חזרו ונאמרו! ומשיבים, אימא אמור שכך אמר ר' יוחנן: לא נתבקשה הלכה זו ממנו בבית המדרש, לא נשאלנו עליה.

25 גופא לגופה של ההלכה שהזכרנו, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה לא נתנה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להם תקנה לאכול בקדשים.

26 מתקיף לה מקשה על כך אביי: אלא מעתה, חטאת חלב כלומר, חטאת שמביא על חטא ינתן לה קצבה, דלכפרה אתיא שהרי לכפרה היא באה ולאו לאישתרויי ולא להתיר באכילת קדשים הוא! וכן, מתקיף לה מקשה על כך רבא: אלא מעתה, אשם נזיר טמא להוי ליה שתהיה לו קצבה בתורה, דלבטלה הוא דאתי שלחינם הוא שבא, שאינו בא להכשירו לאכילת קדשים, ודי לו שייטהר מטומאתו לשם כך, שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: אין לך דבר שהוא בא לבטלה, שאין לו תיקון מוגדר ומסויים לעצמו, אלא אשם נזיר בלבד! ואומרים: אכן, קשיא קשה ענין זה.

27 א משנה המפריש חטאתו על שגגתו ומת — לא יביאנו בנו תחתיו לא על חיוב של אביו ולא על שגגת עצמו, אפילו היה זה אותו חטא. וכן המפריש חטאתו לא יביאנו הוא עצמו מחטא אל חטא כלומר, על חטא אחר. ויותר מכך, אפילו הפריש על שגגת חלב שאכל אמש — לא יביאנה את החטאת הזו על חלב שאכל היום, שנאמר: "והביא קרבנו על חטאתו" ויקרא ד, כח — עד שיהא קרבנו לשם חטאתו שעבורה הפריש.

28 ב גמרא ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? דתנו רבנן ששנו חכמים: נאמר בקרבן חטאת "והביא את קרבנו" ויקרא ד, כג, להדגיש — בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבן שהפריש אביו לחטאתו, ומת.

29 ודנים בדבר: יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש אביו דווקא בסוג שונה של עבירות, מן הקלה שלשמה הפריש אביו חטאתו על החמורה יותר שעבר הוא, או מן החמורה שלשמה הפריש אביו חטאתו על הקלה שעבר הוא, אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, ששתיהן באותה חומרה? על כן תלמוד לומר שוב: "קרבנו" שם כח להשמיענו — בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבנו של אביו.

30 ועוד, יכול לא יצא בקרבן של אביו דווקא בבהמה שהפריש אביו, אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, שהרי אף אין מגלח נזירותו על בהמה שהפריש אביו ומת, שאינו יכול להביא בסוף נזירותו קרבנות שהפריש אביו לשם כך,

31 אבל שמא יוצא במעות שהפריש אביו לשם חטאתו, אפילו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה, שהרי אדם מגלח נזירותיו על מעות שהפריש אביו לצורך זה, בזמן שהן סתומים כשלא פירש לאיזה קרבן מקרבנות הנזירות מיועד כל חלק מן המעות, ולא בזמן שהן מפורשין? תלמוד לומר שוב: "קרבנו" שם לב, להשמיענו: בקרבנו הוא יוצא, ואין יוצא בקרבן אביו, ואפילו במעות שהפריש אביו.

32 יכול לא יצא אפילו במעות שהפריש אביו אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, אבל יוצא בקרבן שהפריש הוא לעצמו, אפילו מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה? תלמוד לומר: "קרבנו על חטאתו", ומן המלה "חטאתו" יש לדייק — עד שיהא לשם חטאת זו שחטא בה.

33 יכול לא יצא בקרבן של עצמו בבהמה שהפריש לעצמו, אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, שכן אם הפריש בהמה על אכילת החלב בשגגה והביאה על אכילת הדם, או הפריש על הדם והביאה על החלב — שהרי במקרה זה לא מעל בהקדש ולכן לא כיפר,

34 אבל יוצא הוא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה, או מן החמורה על הקלה ומן הקלה על החמורה,

35 שכן אם הפריש לעצמו מעות על החלב והביאן על הדם, על הדם והביאן על החלב — שהרי מעל בהקדש, ולכן כיפר? תלמוד לומר: "קרבנו על חטאתו" — עד שיהא קרבנו לשם חטאו, ואפילו המעות.

36 ושואלים: מאי מה פירוש "שהרי לא מעל ולא כיפר"? תרגמא תרגם, הסביר אותה רב שמואל בר שימי קמיה לפני רב פפא, הכי קאמר כך הוא אומר: בבהמה, כיון דלא מצי מעיל שאינו יכול למעול בה, שאינו יכול להוציא אותה לחולין על ידי כך, לכן כפורי נמי לא מכפר לכפר על חטא אחר גם כן אינו מכפר, הואיל וכך מובן מדוע לא מצי משני אינו יכול, רשאי לשנות אותה לשם חטא אחר.

37 אבל מעות, כיון דאי משני שאם משנה אותם בשוגג מעיל מועל בכך ומייתי ומביא קרבן מעילה, ואם כן יש בכוחו לשנות את ייעודם — אימא בתחלה נמי מייתי אמור שלכתחילה גם כן מביא בהם קרבן לחטא אחר, על כן קא משמע לן משמיע לנו שאינו רשאי לעשות כן.

38 ג משנה מביאין מהקדש כשבה שעירה אם הפריש כסף לקנות בו כשבה לחטאתו, יכול לשנות ולקנות בו שעירה לשם אותו חטא, וכן מביאים מהקדש שעירה — כשבה. וכן מהקדש כשבה ושעירה יכול להביא תורין ובני יונה, ומהקדש תורין ובני יונה יכול להביא קרבן מנחה של עשירית האיפה סולת.

39 כיצד? אדם שחטא באחד מן החטאים שמביא עליהם קרבן "עולה ויורד", שמשתנה לפי מצבו הכלכלי ראה ויקרא ה, א—יג, אם הפריש מעות לכשבה או לשעירה ואחר כך העני, ואין ידו משגת לקרבן מן הצאן — יביא עוף במעות אלו, העני עוד יותר — יביא עשירית האיפה. וכן להיפך, אם הפריש מעות לעשירית האיפה ואחר כך העשיר — יביא עוף, העשיר יותר — יביא כשבה ושעירה.

40 ד גמרא ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? דתנו רבנן ששנו חכמים בענין קרבן עולה ויורד: מה שנאמר בקרבן מן הצאן "וכפר עליו הכהן מחטאתו" ויקרא ה, ו, ובקרבן מן העוף "וכפר עליו הכהן מחטאתו" שם י, ובעשירית האיפה "על חטאתו" שם יג, מה תלמוד לומר?

41 ומשיבים: מנין אתה אומר שמביאין מהקדש כשבה — שעירה, ומהקדש שעירה — כשבה, ומהקדש כשבה ושעירה — תורים ובני יונה, ומהקדש תורין ובני יונה — עשירית האיפה,

42 כיצד? אם הפריש מעות לכשבה ולשעירה והעני — יביא עוף, העני יותר — יביא עשירית האיפה, וכן אם הפריש עשירית האיפה והעשיר — יביא עוף, העשיר יותר — יביא כשבה או שעירה.

43 וכן אם הפריש כשבה או שעירה ונסתאבו ונפל בהם מום, וצריך לפדותם ולהביא בדמיהם קרבן אחר, והעני — יביא בדמיהן עוף, אבל אם הפריש עוף ונסתאב — לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון.

44 ושבים לעיקר הענין, לכן נאמר בקרבן מן הצאן ובקרבן מן העוף "מחטאתו", במ', לומר: יוצא אפילו במקצת דמי חטאתו, ובעשירית האיפה נאמר "על חטאתו" ללמד שאם העשיר מוסיף על דמי חטאתו.

45 ומעירים: ואיצטריך למכתב והוצרך לכתוב "מחטאתו" גבי אצל כשבה או שעירה, ואיצטריך למכתב והוצרך לכתוב גם גבי אצל עוף. דאי כתיב קרא שאם היה נאמר המקרא לגבי הקדש כשבה או שעירה, הוה אמינא הייתי אומר כך: אם הפריש מעות לכשבה, כי מיעני כאשר הוא נעשה עני מהלין מעות נחלינון מאותן מעות יחלל אותם על עוף, דנייתי שיביא עוף במקום הכשבה, שכן כשבה ועוף תרוייהו שניהם מיני קרבנות של דמים נינהו הם.

46 אבל עשירית האיפה דלאו מיני דדמים נינהו שלא מין של דמים הם, אלא מנחה, אי לא כתיב קרא אם לא היה נאמר המקרא "מחטאתו" גבי אצל עוף, שיכול להשתמש במקצת הדמים, הוה אמינא הייתי אומר: כי כאשר מפריש מעות לקינו ומיעני ונעשה עני — לא מייתי מביא עשירית האיפה, דלאו שאין זה מיני ממין של דמים הוא, אלא מייתי מביא עשירית האיפה מן ביתיה מביתו, והלין ואותם מעות דאפריש שהפריש יפלו לנדבה, להקריב מהם קרבנות ציבור — אהכי הדר כתיב קרא משום כך חזר ונכתב המקרא "מחטאתו" גבי אצל עוף, למימרא לומר שמהקדש של עוף נמי מייתי גם כן מביא עשירית האיפה,

47 והכי קאמר וכך הוא אומר: כי כאשר מפריש מעות לעשירית האיפה, ואדמייתי ועד שהוא מביא אותם למקדש כדי לקנות בהם קרבן העשיר — נוסיף עליהון ונייתי יוסיף עליהם מעות ויביא עוף, העשיר עוד — נוסיף עליהון ונייתי יוסיף עליהם ויביא כשבה או שעירה.

48 ומוסיפים: ומאי טעמא כתיב ומה טעם נאמר "על חטאתו" גבי אצל עשירית האיפה? דאי כתיב שאילו היה נאמר "על חטאתו" גבי אצל עוף, הוה אמינא הייתי אומר: דווקא כי כאשר מפריש מעות לקינו והעשיר — הוא דמוסיף עליהון ומייתי שמוסיף עליהם ומביא כשבה או שעירה, מפני דתרוייהו ששניהם מיני דמים נינהו הם,

49 אבל אם הפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, הלין אותם שמפריש עכשיו, אי אם לא העשיר טובא הרבה, אלא מעט — נייתי שיביא בהם עוף, ואם העשיר טובא הרבה — נייתי שיביא כשבה או שעירה, והלין מעות דאפריש ואותם המעות שהפריש מתחילה לעשירית האיפה יפלו לנדבה, אהכי כתיב קרא בהדין משום כך נכתב במקרא באותה חטאת שמביא בעשירות ודלות בצאן ובעוף "מחטאתו", וגבי ואצל דלי דלות עשירית האיפה "על חטאתו" — למדרש כדאמרינן לדרוש את המקראות כמו שאמרנו.

50 אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מטמא מקדש עשיר שהפריש קן עופות