ביאור שטיינזלץ על כריתות כ״ג

1 אין שנים מביאין אשם אחד, שאין עושים תנאי בקרבנות הבאים על חטא.

2 א היו לפניו חתיכת חלב וחתיכת חולין, אכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל — מביא אשם תלוי, שמא אכל את החלב. אכל גם את השניה, שאז ודאי לו שחלב אכל — מביא חטאת. אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה — זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי, אלו דברי ר' עקיבא. ר' שמעון אומר: שניהם מביאין חטאת אחת, ומתנים שאם זה אכל את החלב — החטאת שלו, ואם האחר — הריהי של האחר. ר' יוסי אומר: אין שנים מביאין חטאת אחת, לפי שאין מביאים קרבן כזה על תנאי.

3 ב היו לפניו חתיכת חלב וחתיכת שומן של קודש, אכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל — מביא אשם תלוי, שמא אכל את החלב. אכל את השניה — מביא חטאת על החלב, ואשם ודאי אשם מעילות על שאכל מן הקודש. אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה — זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי. ר' שמעון אומר: שניהן מביאין יחד חטאת ואשם, ומתנים. ר' יוסי אומר: אין שנים מביאין חטאת ואשם אחד, שאין עושים תנאי בקרבן הבא על חטא.

4 ג היו לפניו חתיכת חלב וחתיכת חלב קודש, אכל אחת מהן ואין יודע איזו מהן אכל — מביא חטאת, שהרי בוודאי אכל חלב, ר' עקיבא אומר: אף אשם תלוי מביא, שמא אכל מן הקודש, ולשיטתו מביא על ספק מעילות אשם תלוי. אכל גם את השניה — מביא שני חטאות, משום שאכל שתי חתיכות חלב, ואשם ודאי, משום שאכל קודש.

5 אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה — זה מביא חטאת וזה מביא חטאת. ר' עקיבא אומר: זה וזה מביאין גם אשם תלוי, שהרי אינם יודעים מי מהם אכל מן הקודש. ר' שמעון אומר: זה מביא חטאת וזה מביא חטאת, ששניהם אכלו בוודאות חלב, ושניהן מביאין אשם אחד בשותפות על המעילה, ומתנים. ר' יוסי אומר: אין שניהן מביאין אשם אחד.

6 ד היו שם חתיכת חלב וחתיכת חלב נותר, מקרבן שעבר זמן אכילתו שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אכל אחת מהן ואין יודע איזה מהן אכל — מביא חטאת, שהרי בוודאי אכל חלב, ואשם תלוי, שמא אכל מן הנותר. אכל את השניה — מביא שלש חטאות, שתים משום חלב, ואחת משום נותר.

7 אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה — זה מביא חטאת ואשם תלוי, שבוודאי אכל חלב, ושמא אכל נותר, וזה מביא חטאת ואשם תלוי. ר' שמעון אומר: זה מביא חטאת וזה מביא חטאת, ושניהן מביאין חטאת אחת ומתנים ביניהם. ר' יוסי אומר כלל הוא: כל חטאת שהיא באה על חטא — אין שנים מביאין אותה.

8 ה גמרא שנינו כי במקרה של חתיכת חלב וחתיכת חולין, ואכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה, לדעת ר' שמעון מביאים שניהם חטאת אחת על תנאי, ואילו ר' יוסי אומר: אין שניים מביאים חטאת אחת. אמר ליה לו רבא לרב נחמן: לר' י וסי חטאת הוא דלא מייתו שאין מביאים שניהן, הא אבל אשם תלוי מייתו מביאים שניהם? אם כן, היינו תנא קמא הרי זו שיטת התנא הראשון שאמר במפורש: זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי!

9 וכי תימא ואם תאמר: בענין חתיכה משתי חתיכות איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, שלדעת ר' יוסי, רק הראשון, שיש לו ספק באחת משתי חתיכות — מביא אשם תלוי, אבל השני שעמדה לפניו חתיכה אחת שיש בה ספק — אינו מביא אשם תלוי, והתניא והרי שנויה ברייתא, ר' יוסי אומר: זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי! אמר ליה לו: הא קא משמע לן זה משמיע לנו, דמאן תנא קמא שמי הוא התנא הראשון — ר' יוסי.

10 ו שנינו במשנה: חתיכת חלב וחתיכת קודש כו', חתיכת חלב וחתיכת חלב קודש כו'. ועוד שנינו: חתיכת חלב וחתיכת חלב נותר, אכל אחת מהן וחזר ואכל את השניה — מביא שלוש חטאות, שתים משום חלב ואחת משום נותר. אמר ליה לו רבא לרב נחמן: וליתי נמי ויביא גם כן אשם ודאי של מעילה, שהרי נותר של קדש הוא, ואכל מן הקודש בשגגה! אמר ליה לו: מדובר כאן דלית ביה שאין בו שוה פרוטה, ואין מועלים בפחות משווה פרוטה.

11 הקשה לו רבא: והא מעיקרא מתחילה בדינים הקודמים במשנה זו, במקרה דאית ביה שיש בו שוה פרוטה עסקינן אנו עוסקים, דקתני שהוא שונה שאם אכל חתיכה של חלב וחתיכה של קודש מביא אשם ודאי על אכילת הקודש! אמר ליה לו: ההיא אותה חתיכה של קודש שלא נותר היא, והיא שויא שווה פרוטה, אבל חתיכת נותר אין בה שווה פרוטה, שכבר עבר עליה זמן, ואנשים נמנעים מלאוכלה.

12 הקשה לו רבא, והא והרי במשנה ששנינו לעיל: יש אוכל אכילה אחת, דקתני ביה שהוא שונה בו גם נותר, וקתני והוא שונה: מביא ארבע חטאות ואשם אחד משום מעילה בנותר, משמע שיש בנותר כדי שווה פרוטה!

13 אמר ליה לו רב נחמן: ההיא בגסה, שאכל אכילה מרובה, שיש בה שווה פרוטה, וההיא במשנה שלנו מדובר בדקה, שאכל חתיכה קטנה, שאין בה שווה פרוטה, ולא קשיא ולא קשה הדבר. ועוד יש לומר: ההיא שחייב על נותר, עוסקת בנותר בימות הגשמים, שאינו מתקלקל מהר, ויש בו שווה פרוטה, הכא כאן מדובר בימות החמה, שהנותר מתקלקל, ואינו שווה פרוטה.

14 ז שנינו במשנה בענין חתיכה של חלב וחתיכה של חלב נותר, שאם אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה וכו' ר' שמעון אומר: זה מביא חטאת וזה מביא חטאת על אכילת חלב ושניהם מביאים חטאת אחת על הנותר. אמר ליה לו רבא לרב נחמן: מכאן עולה שאיסור נותר חל על איסור החלב שכבר היה בחתיכה זו. ויש לשאול: ומי והאם אמר ר' שמעון איסור חל על איסור?

15 והא תניא והרי שנויה ברייתא, ר' שמעון אומר: האוכל נבלה ביום הכיפורים — פטור משום אכילה ביום הכיפורים, משום שאין איסור יום הכיפורים חל על איסור נבילה!

16 אמר רב ששת בריה בנו של רב אידי: מדובר כאן כגון שאכל כוליא בחלבה כליה עם החלב שלה, שעל חלבה חייב משום חלב, ועל הכליה שלא נאסרה מתחילה — חייב משום נותר. ושואלים: וכוליא בחלבה נמי גם כן, הא קאי עלה הרי עומד עליה באיסור עולין, שחייב להעלותה למזבח, ומשום כך אסורה באכילה, ואם כן היכי אתי כיצד בא איסור נותר חייל עלה וחל עליה!

17 וכי תימא ואם תאמר: סבירא ליה סבור הוא לר' שמעון שאיסור נותר איסור חמור הוא, וחייל וחל על איסור קל של עולין — אין אתה יכול לומר כן, והא והרי איסור נבלה שאיסור קל הוא לפי הערך, שאינו אלא בעונש מלקות, ויום הכיפורים שאיסור חמור הוא, שעונשו כרת, ומכל מקום, לדעת ר' שמעון לא קאתי בא איסור אכילה ביום כיפורים שחמור הוא, וחייל וחל על נבלה שאיסור קל הוא!

18 אלא צריך לומר כך: דווקא בקדשים גלי רחמנא גילתה התורה דאתי שבא איסור חל על איסור,

19 דתניא ששנויה ברייתא בענין איסור אכילת קדשים בטומאה, נאמר: "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה" ויקרא ז, כ, ומה שנאמר "אשר לה'"בא לרבות את האימורין, החלקים הקרבים על המזבח, שאם אכלם בטומאת הגוף חייב כרת.

20 והרי אימורין קאי עלייהו עומד עליהם באיסור עולין, וחלב שהוא חלק מן האימורים קאי עלייהו עומד עליו באיסור כרת, ובכל זאת קאתי בא איסור אכילת קדשים בטומאה חייל עליה וחל עליו. משמע שבקדשים יש דין מיוחד שאיסור חל על איסור.

21 ומוכיחים: תדע שכן הוא, דהא שהרי רבי סבירא ליה סבור הוא שאיסור חל על איסור, ואימא והני מילי ודברים אלה אמורים באיסור חמור שחל על איסור קל ממנו, אבל איסור קל שחל על איסור אחר והוא איסור חמור ממנו — לא. ואילו בקדשים שמעינן ליה דאמר שמענו אותו, את רבי, שאומר: איסור קל על איסור חמור נמי חייל גם כן חל,

22 דהא שהרי איסור מעילה קל הוא, שדינו לדעת רבי במיתה בידי שמים, ואיסור חלב קדשים איסור חמור ממנו, שיש בו עונש כרת, ובכל זאת אתי בא איסור מיתה חייל וחל על איסור כרת.

23 דתניא ששנויה ברייתא, רבי אומר על הכתוב: האומר "כל חלב לה'" שם ג, טז — הרי זה בא לרבות אימורי קדשים קלים למעילה.

24 והרי מעילה לדעת רבי איסור מיתה הוא, וקא חייל והוא חל על איסור חלב של אימורי קדשים קלים, שאיסור כרת הוא, שמע מינה למד מכאן: בקדשים גלי קרא גילה המקרא שאיסור חל על איסור. וכאמור, מטעם זה מחייב ר' שמעון במשנתנו שתי חטאות על אכילת חלב נותר.

25 ומקשים: והא תניא והרי שנויה ברייתא, ר' שמעון אומר: אין איסור אכילת פיגול בעולין על המזבח וגם אין איסור אכילת נותר בעולין, משום שגם בקדשים אין איסור חל על איסור!

26 אלא יש לומר שתנאי מחלוקת תנאים היא ואליבא ועל פי שיטתו של ר' שמעון, דאיכא דאמרי שיש שאומרים לשיטתו בקדשים איסור חל על איסור, והיא שיטת משנתנו, ואיכא דאמרי ויש שאומרים: בקדשים נמי גם כן אין איסור חל על איסור.

27 ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאמר: בקדשים נמי גם כן אין איסור חל על איסור, הכתוב "כל חלב לה'" המלמד שאיסור מעילה חל גם על החלב, מאי עביד ליה מה עושה הוא בו?

28 ומשיבים: מוקים ליה מעמיד אותו בולדי קדשים, שדווקא בהם חל איסור מעילה, מפני דקסברי שסבורים בעלי שיטה זו שולדי קדשים בהוייתן יהו קדושים, כלומר, בשעת לידתם הם נעשים קדושים, ולא קודם לכן, וכך נמצא דתרוייהו בהדדי אתו ששניהם בבת אחת באים, איסור המעילה ואיסור החלב שגם הוא אינו קיים בחלב העובר.

30 א משנה המביא אשם תלוי, שהיה ספק לו אם עבר עבירה, ונודע לו שלא חטא, אם עד שלא נשחט האשם נודע לו — יצא האיל וירעה בעדר כשאר חולין, שהקדש טעות היה, אלו דברי ר' מאיר.

31 וחכמים אומרים: אין דינו כבהמת חולין, אלא כאשם שנפסל מהקרבה, ולכן ירעה עד שיסתאב שיפול בו מום, ואז ימכר ויפלו דמיו לנדבה, לקרבן עולה של ציבור. ר' אליעזר אומר: יקרב האשם התלוי כמות שהוא, שאם אינו בא על חטא זה — הרי הוא בא על חטא אחר שחטא ולא נודע לו עליו.

32 אם משנשחט כלומר, אם לאחר שנשחט האשם התלוי, וקיבל דמו בכוס כדי לזורקו על קרנות המזבח, נודע לו שלא חטא — ישפך הדם לאמה העוברת בעזרה, והבשר יצא לבית השריפה, כדין קרבן פסול. אם נזרק הדם על קרנות המזבח קודם שנודע לו והבשר קיים — יאכל הבשר לכהנים, כדינו, שמשעה שנזרק הדם נגמרה כפרתו, והותר הבשר לכהנים. ר' יוסי אומר: אפילו היה הדם עדיין בכוס כשנודע לו שלא חטא — יזרק הדם והבשר יאכל, שכבר נתקדש הדם בכלי.

33 דין זה כולו אמור באשם תלוי, אבל אשם ודאי כגון אשם מעילה, או אשם שפחה חרופה אינו כן, אלא אם עד שלא נשחט נודע לו שאינו חייב בו — גם לדעת חכמים יצא וירעה בעדר, כדין חולין. אם משנשחט נודע לו — הרי זה יקבר, כדין חולין שנשחטו בעזרה, ודמו יישפך. ואולם אם נודע לו מש נזרק הדם — הבשר יצא לבית השריפה, כדין קרבן פסול.

34 וכן שור הנסקל כגון שהרג אדם, ודנוהו לסקילה — אינו כן, אין דינו כאשם תלוי, אלא אם עד שלא נסקל התברר שהעדות עליו היתה עדות שקר — יצא וירעה בעדר, ואם נודע הדבר משנסקל — הרי זה כאילו לא נידון, והוא מותר בהנאה.

35 וכן דין עגלה ערופה, שמביאים על חלל שלא נודע מי היכהו, אינו כן, אלא אם נודע הרוצח עד שלא נערפה — תצא ותרעה בעדר, ואולם, אם נודע מיהו הרוצח משנערפה — תקבר במקומה, כפי הראוי לעגלה ערופה, בהנאה. וטעם הדבר — שעל ספק באה מתחלה, כדי לכפר על הספק, וכשנערפה קודם שנודע הרוצח — הרי כבר כיפרה ספקה והלכה לה, שנעשתה מצוותה ותיקבר כדינה.

36 ב גמרא שנינו במשנה כי המביא אשם תלוי וקודם שנשחט נודע לו שלא חטא — ר' מאיר אומר: יצא וירעה בעדר, שחולין גמורים הוא, וחכמים אומרים שדינו כדין קדשים שנפסלו. ומסבירים: במאי פליגי במה, באיזה עיקרון הם חלוקים? ר' מאיר סבר סבור: כיון דלא צריך ליה שאינו צריך אותו לא מקדיש ליה אינו מקדיש אותו, כלומר, מתחילה לא הקדיש אותו אלא מתוך שסבור היה שהוא צריך אותו, וכיון שנתברר שלא היה צריך לו, בטלה קדושתו לגמרי מעיקרה. ורבנן סברי וחכמים סבורים: מתוך שלבו נוקפו, ודואג שמא חטא, הריהו גומר בליבו ומקדיש בשלמות, ולכן ההקדש הזה אינו בטל.

37 תנא שנה החכם: בין שנודע לו שחטא ובין נודע לו שלא חטא פליגי חלוקים בכך ר' מאיר ורבנן וחכמים האם האשם יוצא לחולין או לא. ומפרטים: מה שנחלקו בנודע לו שחטא — להודיעך כחו של ר' מאיר עד כמה הוא מיקל, דאף על גב דידע שאף על פי שהוא יודע עכשיו שחטא, כיון דבעידנא דאפרשיה שבזמן שהפרישו לא ידע שחטא, ונתברר שאינו צריך להקריב קרבן זה אלא חייב חטאת — תצא ותרעה בעדר.

38 ומה שנחלקו בנודע לו שלא חטא — בא להודיעך כחן דרבנן של חכמים, דאף על גב שאף על פי שלא חטא, כיון דבעידנא דאפרשיה שבזמן שהפרישו לא ידע — לבו נוקפו הוה היה, הלכך על כן גמר ומקדיש.

39 אמר רב ששת: מודה ר' מאיר לחכמים