ביאור שטיינזלץ על כריתות כ״ב

1 שפירש מן האדם, כי קאמר כאשר אומר רב ששת שאפילו מצות פרוש אין בו — הרי זה כשלא פירש מן האדם, כדתניא כמו ששנויה בברייתא: דם שעל גבי ככר — גוררו את הדם ואוכלו את הכיכר, כיון שפירש מן האדם, אבל דם של בין השינים — מוצץ ובולע ואינו חושש.

2 איכא דמתני לה להא יש ששונים את זו שאמר רב ששת על הדא זו, דתניא ששנויה ברייתא: יכול חלב מהלכי שתים כלומר, חלב אשה, יהא האוכלו עובר באיסור לאו לא תעשה? ולכאורה דין, קל וחומר הוא: מה בהמה טמאה שהקלתה במגעה, שאין בה טומאת מגע בחייה, ובכל זאת החמרתה בחלבה שהוא אסור, מהלכי שתים שהחמרתה במגען, שהם מטמאים בחייהם, כגון נדה — אינו דין שתחמיר בחלבן לאוסרו?

3 תלמוד לומר: "וזה לכם הטמא" ויקרא יא, כט, להדגיש: זה החיות הטמאות המנויות שם טמא הוא וחלבו, ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור.

4 ויש לשאול: אם ממיעוט זה אוציא רק את החלב של מהלכי שתים, ואתיר אותו, לפי שאין איסור החלב שוה בכל, שהרי אינו אסור אלא בבעלי חיים טמאים, ולא אוציא את הדם ששוה איסורו בכל, שהרי גם דמם של בעלי חיים טהורים אסור, ונאמר שדם בני אדם יש בו איסור! תלמוד לומר: "וזה לכם הטמא", לומר: זה טמא, ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור. ועל כך אמר לה רב ששת: אפילו מצות פרוש אין בו בדם האדם.

5 א תנן התם שנינו שם: הלב של בעל חיים שנשחט, קורעו ומוציא את דמו, ואחר כך רשאי לאוכלו; לא קרעו, ואכלו — אינו עובר עליו משום איסור אכילת דם שבו. אמר ר' זירא אמר רב: לא שנו שאינו עובר עליו אלא בלב עוף, הואיל ואין בו כזית דם, אבל לב בהמה שיש בו כזית — אסור, וחייבין עליו כרת.

6 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אברים — הרי אלו בלא תעשה, ואין חייבים עליו כרת. דם מהלכי שתים, דם שקצים ורמשים — אסור ואין חייבין עליו כלל. משמע שאין חיוב כרת בדם הלב!

7 ומשיבים: כי קתני כאשר התנא שונה אין חייבין עליו הכוונה היא — על דם דיליה שלו, שבלוע בבשר הלב עצמו, כי קאמר כאשר אומר רב שחייב עליו כרת — הרי זה בדם דאתי ליה מעלמא שבא לו מבחוץ, ומצוי בחלל הלב.

8 ומקשים: דם דיליה שלו היינו הרי זה דם אברים, שכבר שנינו באותה רשימה עצמה! ודוחים: וליטעמיך ולשיטתך, מי לא קתני האם אינו שונה שם דם כליות וקתני ושונה גם דם אברים? אלא בהכרח צריך אתה לומר כי התנא תני והדר תני שונה וחוזר ושונה בפרטות, הכא נמי כאן גם כן בענין דם הלב, צריך לפרש שהוא הדם שלו, דם איברים, והתנא תני והדר תני שונה וחוזר ושונה.

9 ושואלים: מעלמא מהיכא אתי ליה מן החוץ מהיכן בא לו הדם ללב? אמר ר' זירא: בשעה שהנשמה יוצאה מישרף שריף הלב גומע, שואב דם שהנפש יוצאה בו, ועליו חייבים כרת.

10 ב שנינו במשנה: דם הקזה שהנשמה יוצאה בו — חייבין עליו כרת. איתמר נאמר: איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו שיש באכילתו כרת? ר' יוחנן אמר: כל זמן שמקלח, שיוצא בכוח ואינו שותת. ריש לקיש אמר: מטיפה המשחרת ואילך, לאחר שכלו הטיפות השחורות שבתחילה, ומתחיל לצאת דם אדום, למרות שאינו מקלח עדיין.

11 מיתיבי מקשים על ריש לקיש ממה ששנינו: איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו? כל זמן שמקלח, יצא מכלל זה דם התמצית, שמתמצה לאחר יציאת הנפש, מפני שהוא שותת. מאי לאו האם אין הכוונה שאפילו דם ראשון ואחרון, כל ששותת הוא ואפילו הוא אדום — כדם התמצית דמי נחשב? ואם כן, תיובתא קושיה חמורה על שיטת ריש לקיש!

12 ודוחים: לא, מה שנאמר "יצא דם התמצית" בא למעוטי למעט רק דם המשחיר, אבל דם אדום ראשון ואחרון, שלפני הקילוח ושלאחריו, אף על גב אף על פי שהוא שותת — היינו הרי זה דם הנפש.

13 מיתיבי מקשים מברייתא אחרת: איזהו דם ראשון הנפש? כל זמן שמקלח, יצא דם ראשון ואחרון, שאינו חייב עליו כרת, מפני שהוא שותת. והרי זו תיובתיה קושיה חמורה על ריש לקיש! ומשיבים, אמר לך יכול ריש לקיש לומר לך: תנאי מחלוקת תנאים היא בענין זה, דתניא ששנויה ברייתא: איזהו דם הנפש? כל זמן שמקלח, דברי ר' אלעזר. ר' שמעון אומר: מטיפה המשחרת ואילך, ואני סבור כדעת ר' שמעון.

14 ועוד בענין דם, אבל לענין אחר, תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל על הכתוב: "ודם חללים ישתה" במדבר כג, כד, מכאן למדים שדווקא דם של מי שכבר יצאה נפשו חלל נחשב משקה, ומכשיר את הזרעים ושאר אוכלים לקבלת טומאה, פרט לדם קילוח שאינו מכשיר את הזרעים.

15 ושבים לדון באיסור דם, בעא מיניה שאל אותו ר' ירמיה מר' זירא: אם הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשני כוסות, ושתה ממנו מהו? על הכוס הראשון — דברי הכל חייב, שהרי יש בו דם מקלח, על האחרון, שיש בו דם רק לאחר שפסק הקילוח — מי מיחייב האם הוא חייב או לא?

16 אמר ליה לו: פלוגתא מחלוקת היא של ר' יוחנן וריש לקיש, דאיתמר שנאמר שנחלקו בענין זה: הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשני כוסות — ריש לקיש אמר: חייב שתי חטאות, אם אכלם בשני העלמות, שגם על הדם שלאחר קילוח חייב כרת. ור' יוחנן אמר: אינו חייב אלא אחת, על הדם המקלח שבכוס הראשון.

17 ג שנינו במשנה שאין חייבים כרת על דם התמצית המתמצה לאחר יציאת הנפש, ואילו ר' יהודה מחייב כרת בדם התמצית. אמר ר' אלעזר: מודה ר' יהודה לענין כפרה על המזבח, שאם זרק מדם התמצית של הקרבן על קרנות המזבח — אינו מכפר, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר" ויקרא יז, יא, דם שהנפש יוצאה בו הוא מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר.

18 אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו כיוצא בזה, דתניא ששנויה ברייתא בסיפרא תורת כהנים, מדרש ההלכה לספר ויקרא: נאמר "ואיש איש... אשר יאכל כל דם... והכרתי אותה מקרב עמה" שם י, ויכול היה לומר "דם", מה תלמוד לומר "כל דם"?

19 לפי שנאמר בהמשך לכתוב זה: "כי הדם הוא בנפש יכפר" שם יא, יכול אתה לומר: אין לי שחייב כרת אלא על דם קדשים שהנפש יוצאה בו, שהוא מכפר, דם חולין ודם התמצית אפילו של קדשים שאינו מכפר, מנין שחייב עליו כרת? תלמוד לומר: "כל דם". והרי סתם סיפרא מני שיטת מי היא? מקובל בידינו ששיטת ר' יהודה היא, ואם כן אף ר' יהודה סבור שדם התמצית אינו מכפר.

20 ד משנה ושבים לדיני אשם תלוי ששנינו בפרק הקודם. ר' עקיבא מחייב על ספק מעילה, אם לא ברור לו אם מעל וחייב אשם מעילות ראה ויקרא ה, טו אשם תלוי, וחכמים פוטרים, שאין מביאים אשם תלוי אלא על ספק חיוב חטאת, ולא על ספק אשם. ומודה ר' עקיבא, שאינו מביא את מעילתו כלומר, את דמי המעילה, עד שיתודע לו שמעל, שאז יביא עמו אשם ודאי.

21 אמר ר' טרפון: מה לזה מביא שתי אשמות, אשם תלוי בתחילה, ואשם ודאי לבסוף? אלא מביא מתחילה דמי מעילה וחומשה כפי שחייבה התורה, ראה ויקרא שם, ויביא אשם בשווי שני סלעים, ויאמר: אם ודאי מעלתי — זו כסף מעילתי וחומשו וזו האיל אשמי, ואם ספק מעלתי — המעות שאני נותן הם נדבה לקרבנות ציבור, ואשם יהיה תלוי. ויכול להביא אשם אחד ולהתנות עליו, שהרי ממין שהוא מביא אשם על הודע אם ידע בוודאות שחטא במעילה, מביא גם על לא הודע, כלומר, אשם תלוי, ששניהם באים איל בשווי שני סלעים.

22 אמר ר' עקיבא: נראין דבריו של ר' טרפון, שיביא עכשיו מעילה וחומשה, ואשם על תנאי — במעילה מעוטה. אבל הרי במקרה שיבוא לידו ספק מעילה במאה מנה מנה = מאה דינרים, לא יפה מוטב לו שיביא עכשיו אשם תלוי בשתי סלעים, ורק אם ייוודע לו שאכן מעל — יביא מעילתו ואשם ודאי, ולא יביא כבר עכשיו ספק מעילה במאה מנה? ומעירים: מדברים אלו משמע כי מודה ר' עקיבא לר' טרפון במעילה מעוטה, שיביא מתחילה מעילה וחומשה ואשם, ויעשה תנאי.

23 א גמרא בענין ששנינו במשנתנו, האם מביאים על ספק מעילה אשם תלוי, תנו רבנן שנו חכמים במדרש ההלכה: מה שנאמר בתחילת דין אשם תלוי, מיד לאחר פרשת המעילה: "ואם נפש" ויקרא ה, יז בוי"ו החיבור, בא לחייב על ספק מעילות אשם תלוי, אלו דברי ר' עקיבא, וחכמים פוטרים.

24 ומציעים: לימא בהא קא מיפלגי האם נאמר שבכך הם חלוקים, בדרכי מדרש ההלכה, שר' עקיבא סבר סבור: כאשר התורה מצרפת שני עניינים בוי"ו החיבור, למדין דין עליון מדין תחתון שכתוב אחריו, ולכן גם בספק מעילה מביא אשם תלוי, ורבנן סברי וחכמים סבורים: אין למדין עליון מתחתון?

25 אמר רב פפא: דכולי עלמא לדעת הכל למדין עליון מתחתון, שאם כן, אם אין אתה אומר כך, צפון בבן בקר, מה שצריך לשחוט עולה מן הבקר בצד צפון של המזבח, לא משכחת להו אין אתה מוצא להם, לשיטת חכמים, שהרי לא למדנוהו אלא ממה שנאמר אחריו: "ואם מן הצאן... ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" שם א, י—יא.

26 אלא הכא היינו טעמא דרבנן דפטרי כאן זהו טעמם של חכמים שפוטרים ספק מעילות מאשם תלוי — מפני דגמירי שהם לומדים בגזירה שווה "מצות" "מצות" מחטאת:

27 מה להלן, בחטאת שנאמר בה: "בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשנה" שם ד, כז הרי זה בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, וחייבים על ספקו אשם תלוי, אף כל שחייבין על זדונו כרת ועל ספקו שגגתו חטאת — ועל שגגתו ספקו חייבים אשם

28 תלוי; לאפוקי להוציא מעילה שאין חייבין על זדונו כרת, דתניא ששנויה ברייתא: הזיד במעילה כלומר, מעל בקודש במזיד — רבי אומר: עונשו במיתה בידי שמים, וחכמים אומרים: באזהרה, ככל מצות לא תעשה. הרי שהכל מודים שאין בכך כרת, ולכן אין מביאים על ספקו אשם תלוי.

29 ור' עקיבא סבר סבור: כי ילפינן כאשר אנו למדים בגזירה שווה "מצות" "מצות" מחטאת חלב לאשם תלוי — להכי הוא דילפינן לענין זה אנו למדים: מה להלן, בחטאת שנאמר בה "מצוות", מדובר בחטאת קבועה שקרבנה קבוע, שמביא כבשה או שעירה — אף כאן, באשם תלוי, מדובר במי שיש לו ספק בחטאת קבועה,

30 לאפוקי להוציא עבירות כגון על טומאת מקדש וקדשיו ושבועת העדות, שמביא עליהן קרבן עולה ויורד, מן הצאן, מן העוף, או מן המנחה, בהתאם למצבו הכלכלי ראה ויקרא ה, א—יד, שעל עבירות אלו לא מביאים עליהן אשם תלוי.

31 ורבנן סברי וחכמים סבורים לעומתו: אין גזירה שוה למחצה, ואם יש גזירה שווה הרי למדים ממנה את כל הפרטים, ובכלל זה, שאין אשם תלוי בא אלא על דבר שזדונו כרת. ותוהים: מכלל הדברים אתה למד שר' עקיבא סבר סבור שיש גזירה שוה למחצה? והלוא לא שמענו מי שסבור כן! אלא כך צריך לומר, דכולי עלמא לדעת הכל אין גזירה שוה למחצה.

32 אלא היינו טעמא זהו טעמו של ר' עקיבא, דאמר קרא שאמר הכתוב בתחילת דינו של אשם תלוי: "ואם נפש" — וי"ו של "ואם" מוסיף את האמור בפרשה זו על ענין ראשון של מעילה, וכך ילמד עליון מתחתון, שמביא אשם תלוי גם בספק מעילה, והיקש זה מוציא פרט זה מן הגזירה שווה לחטאת.

33 ורבנן סברי וחכמים סבורים: בהיקש זה, דווקא תחתון אשם תלוי הוא דגמר שלומד מעליון אשם מעילות לענין זה שיביא אשם בכסף שקלים, כלומר, בשווי שני שקלים לפחות, שנאמר באשם מעילות: "והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים" שם טו, אבל אין למדים עליון מתחתון.

34 ולעומתם ר' עקיבא סבר סבור: כיון שהתורה הסמיכה את שני הדינים זה לזה — אין היקש למחצה, ויש ללמוד גם עליון מתחתון, ולחייב גם בספק מעילה אשם תלוי. ותוהים: מכלל הדברים אתה למד דרבנן סברי שחכמים סבורים שיש היקש למחצה? והא קיימא לן והרי מוחזק לנו שאין היקש למחצה!

35 אלא יש להסביר אחרת: דכולי עלמא לדעת הכל בדרך כלל אין היקש למחצה, והכא היינו טעמא דרבנן וכאן זהו טעמם של חכמים — דגמירי שמה שלומדים גזירה שווה "מצות" "מצות" מחטאת, אפקיה מהקישא הוציא דין זה מן ההיקש, שאין למדים בהיקש זה עליון מתחתון, לחייב ספק מעילה באשם תלוי, אלא רק תחתון מעליון — שיביא אשם תלוי בכסף שקלים.

36 ור' עקיבא, אשם שהוא בכסף שקלים נפקא ליה יוצא, נלמד לו מ"זאת תורת האשם" שם ז, א — תורה אחת לכל האשמות, להביא כל אשם בכסף שקלים, והואיל ואין גזירה שווה יכולה לעקור היקש לגמרי הריהו למד ממנו לחייב ספק מעילות באשם תלוי.

37 ורבנן וחכמים מה הם אומרים? אף על גב דכתיב אף על פי שנאמר: "זאת תורת האשם", מכל מקום איצטריך למכתב הוצרך להיכתב "ואם נפש" באשם תלוי, לומר: וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון, שיביא אשם תלוי בכסף שקלים כמו אשם מעילות.

38 וטעם הדבר, כי אי אם רק מ"זאת תורת האשם", הוה אמינא הייתי אומר: כי אמינא כאשר אני אומר תורה אחת לכל אשמות — הני מילי דברים אלה אמורים בשאר אשמות ודאין, כגון אשם גזילות,

39 אבל אשם תלוי, כיון שעל ספק חטאת חלב קאתי הוא בא, אימא אמור: לא יהא ספיקו חמור מודאו, מה ודאו, אם ברור לו שחטא — מביא חטאת בת דנקא שישית הדינר, אף ספיקו — די שיביא אשם בר דנקא בן שישית דינר, אהכי כתב רחמנא משום כך כתבה תורה "ואם נפש", וי"ו מוסיף על ענין ראשון, ללמוד מאשם מעילה שצריך להביא בכסף שקלים. וכאמור, לדעת ר' עקיבא אין למדים דין זה מ"ואם נפש", ולכן למד מכאן לחייב ספק מעילה באשם תלוי.

40 ושואלים: הא ניחא למאן דדריש זה נוח למי שדורש "זאת תורת האשם", ומכאן למד ר' עקיבא לאשם בכסף שקלים. אלא למאן דלא דריש לדעת מי שלא דורש "זאת תורת האשם", מאי איכא למימר מה יש לומר? מהיכן הוא למד שכל אשמות באים בכסף שקלים? ומשיבים: יליף נלמד הוא בגזירה שווה "בערכך" "בערכך" מאשם מעילה ויקרא ה, טז לשאר אשמות שנאמר בהם ביטוי זה שם ה, יח. שם כז.

41 ושואלים: אשם שפחה חרופה שלא כתב בה "בערכך" מהיכן למדים? ומשיבים: ילפינן למדים אנו בגזירה שווה אחרת "איל" "איל" ראה ויקרא ה, טו. שם יט, כא.

42 ב שנינו במשנה: מודה ר' עקיבא כו' שמי שיש בידו ספק מעילה מביא אשם תלוי. ואם ייוודע לו שמעל יביא אשם ודאי יחד עם דמי המעילה וחומשה. אמר ר' טרפון: יביא מתחילה מעילה וחומשה ואשם, ויאמר: אם ודאי מעילתי — זו מעילתי וזו אשמי, ואם ספק — המעות נדבה ואשם תלוי.

43 ושואלים: מאי קאמר מה הוא אומר לשם מה יאמר "ואם ספק"? והרי ברור שספק בידו! אמר רבא, תני שנה כך: אם בספיקו עומד לעולם — יהא אשם זה תלוי. ויכול להביא אשם כזה ולהתנות עליו, מפני שממין שהביא על הודע איל בשני שקלים מביאו על שלא הודע.

44 ושואלים: סוף סוף, גם לשיטת ר' טרפון אינו נפטר משני אשמות, שהרי הביא אשם רק על הספק, ואם כן כי מתידע ליה כאשר יתוודע לו שמעל בעי לאיתויי צריך להביא אשם ודאי!

45 אמר רבא, מדברי שניהם, ר' טרפון, וגם ר' עקיבא שמודה לו במעילה מועטת, נלמד שאשם ודאי לא בעי צריך ידיעה לכתחלה, שאין צורך שידע בוודאות שחטא כדי לצאת ידי חובת קרבנו.

46 ג משנה בהמשך למה ששנינו במשנה הקודמת בענין אשם, שממין שמביא על הודאי מביא על הספק, מוסיפים, האשה שהביאה חטאת העוף מספק, שלא ברור לה אם ילדה וולד שחייבים להביא עליו קרבן לידה או לא, וחטאת זו אינה נאכלת לכהנים, אם עד שלא נמלקה החטאת נודע לה שילדה ודאי — תעשינה את החטאת הזו לחטאת ודאי, ותיאכל לכהנים, למרות שהביאה אותה על הספק, מפני שממין שהיא מביאה על הודע על לידה ודאית תור או בן יונה, מביאה על לא הודע.

47 ד ושבים לדון בדיני אשם תלוי. היו לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן ואין יודע איזה מהן אכל — הרי זה פטור, ר' עקיבא מחייב אשם תלוי, לשיטתו במשנה הקודמת, שמביאים על ספק מעילה אשם תלוי. אם אכל את השניה משתי החתיכות הללו — מביא אשם ודאי, שהרי ודאי אכל משל הקדש.

48 אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה — זה מביא אשם תלוי שמא מעל, וזה מביא אשם תלוי שמא הוא מעל, אלו דברי ר' עקיבא. ר' שמעון אומר: שניהן מביאין אשם אחד בשותפות, ומתנים שמי שאכל את ההקדש — השני מוחל לו על חלקו והאשם הקרב עבורו. ר' יוסי אומר: