ביאור שטיינזלץ על כריתות י״ג

1 אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שר' מאיר לחומרא בא להחמיר, ומחייב אפילו נמשכה אכילתו כל היום — היינו דקתני זהו שהוא שונה בדברי חכמים: "עד שישהא", כלומר, אינו חייב עד דשהי דיליה שהשהייה שלו מתחילה ועד סוף היא כדי אכילת פרס, ולא יותר מכך.

2 אלא אי אמרת אם אתה אומר כי ר' מאיר לקולא בא להקל ולומר שכל שהפסיק באכילה פטור, ואם כן, "וחכמים אומרים: אם שהה כדי אכילת פרס — פטור" מיבעי ליה צריך היה לו לומר, אבל שהה פחות מכך — חייב אפילו אם הפסיק! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שר' מאיר לחומרא בא להחמיר? ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

3 א אמר רבנאי אמר שמואל: באכילת חלבים ובאכילת נבילה — חייב על אכילת כזית ואפילו בהפסקות, עד שישהא מתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס, ולא יותר, וכדברי חכמים במשנתנו. אם אכל אוכלים טמאים בשיעור חצי פרס רבע ככר, או שקצים ורמשים, או שתה משקין טמאים בשיעור רביעית — נטמא גופו, ואסור באכילת טהרות, אפילו נמשכה אכילתם כל היום כולו בכדי אכילת פרס.

4 ושואלים: מאי קאמר מה הוא אומר? מה משמעות הדברים הללו? אמר רב פפא, הכי קאמר כך הוא אומר: אפילו נמשכה אכילתם כל היום כולו נטמא גופו, והוא שאכל כל כזית מהם בכדי אכילת פרס.

5 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: כל האוכלין הטמאים מצטרפין זה עם זה לפסול הגוייה את גופו מלאכול תרומה, אם היה בהם יחד בכחצי פרס; מאי לאו האם אין הכוונה דאכליה שאכלו את חצי פרס בכדי בזמן של שיעור אכילת פרס? ודוחים: לא, שאכל כל כזית וכזית מאותו חצי פרס בכדי אכילת פרס.

6 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוייה בכחצי פרס בכדי אכילת פרס, כיצד? אכל וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי שיעור אכילת פרס — הרי אלו מצטרפין, יותר מכאן — אין מצטרפין.

7 וממשיכה הברייתא בענין טומאת אוכלים: לא התירו לאכול לאוכל אוכלים טמאים פחות מכשיעור כחצי פרס לירד ולטבול, אם ירד וטבל ועלה והשלימו לשיעור כחצי פרס — הרי זה מצטרף לפסול את הגויה, אף על פי שטבל בין שתי האכילות. התירו לה לעוברה אשה מעוברת לאכול פחות מכשיעור, מפני הסכנה, שמא תפיל.

8 כל המשקין הטמאים מצטרפין לפסול את הגוייה מלאכול תרומה, ברביעית הלוג, אם שותה אותה בכדי אכילת פרס, כיצד? שתה וחזר ושתה, ויש בכל השתיות יחד רביעית, אם יש מתחלת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה שיעור זמן כדי אכילת פרס — מצטרפין, יותר מכאן — אין מצטרפין.

9 הותרו התירו לה לאישה שהיא מגע טמא מת, כלומר, שנגעה במי שנגע במת, שהוא אב הטומאה, ונעשתה ראשון לטומאה, להניק בנה, ובנה נשאר טהור ואינו פוסל תרומה, למרות שלכאורה ינק חלב שכבר נטמא כשיצא מגופה של אמו. עד כאן לשון הברייתא.

10 קתני מיהת הריהו שונה על כל פנים לענין אוכלים טמאים: אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס — מצטרף לפסול את גופו. הרי זו תיובתא קושיה חמורה על רבנאי, שאמר שדי שיאכל כל כזית וכזית בכדי אכילת פרס! ומסכמים: אכן, תיובתא קושיה חמורה היא, ונדחו דבריו.

11 ב וממשיכים לדון בפרטי הברייתא. אמר מר החכם: לא התירו לו לאכול למי שאוכל אוכלים טמאים פחות מכשיעור לירד ולטבול. ושואלים: מאי קאמר מה הוא אומר? מדוע לא התירו לו?

12 אמר רב יהודה, הכי קאמר כך הוא אומר: אכל פחות מכשיעור — לא התירו לו לירד ולטבול, לפי שאם ירד וטבל ועלה והשלימו בכדי אכילת פרס — מצטרף הכל לפוסלו מאכילת תרומה. ואם לא נאסור עליו לטבול בתחילה אתי למימר ויבוא לומר: אהני לי טבילה קמייתא הועילה לי הטבילה הראשונה על חצי השיעור, ועל חצי השיעור הנוסף איני צריך טבילה, ואין הוא יודע שאין טבילה מועילה לו להיטהר אלא באחרונה.

13 ג ועוד קתני שונה התנא בברייתא: התירו לה לעוברה לאכול איסור פחות מכשיעור מפני הסכנה. ומבינים כי הכוונה היא שכל שהותר לה לאכול הוא פחות מכשיעור. ותוהים: אם מפני הסכנה, אפילו טובא נמי תיכול הרבה גם כן שתאכל! אמר רב פפא, הכי קתני כך שנה: הותרו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור כלומר, בפחות מכזית בכדי אכילת פרס, אפילו אוכלת טובא הרבה, מפני הסכנה.

14 ד ועוד קתני שונה התנא בברייתא: התירו לאשה שנטמאה במגע טמא מת להניק את בנה, ובנה טהור, ורשאים להאכילו תרומה. ושואלים: אמאי מדוע יהיה טהור? כיון שיינק חלב איטמי ליה נטמא לו מן החלב!

15 וכי תימא ואם תאמר שחלב זה, שהוא מאכל התינוק, לא איתכשר הוכשר לקבל טומאה, ואין אוכל מקבל טומאה אלא אם הוכשר במשקה — הלוא נתכשר בטיפה מלוכלכת שנשארת על פי הדד, שאינה מיועדת למאכל התינוק, אלא דין משקה יש לה, והיא מכשירה את החלב שיוצא לאחר מכן לקבל טומאה! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מדובר שינק בתקיפה במשיכה אחת, ולא הניח טיפה מלוכלכת על פי הדד, שתכשיר את החלב היוצא לאחר מכן.

16 אמר רבא, שתי תשובות בדבר לדחות הסבר זה: חדא אחת, דקחזינא לפומיה דינוקא שרואים אנו את פי התינוק שהוא מלא חלב, ולכן לא יכול להיות שינק בלא שתיוותר טיפה על הדד! ועוד, גם אם לא נשארה טיפה על פי הדד, אין החלב צריך הכשר כאוכל כדי ליטמא ולטמא, שהרי מקום החלב באשה מעיין הוא, והחלב נחשב כחלק מגוף האשה, וטמא כמוה, ואין לו דין רגיל של אוכל או משקה.

17 דקתני שכך הוא שונה במשנה: חלב אשה מטמא מכשיר אוכל לקבלת טומאה בין שיצא לרצון האשה או התינוק, ובין שיצא שלא לרצון, ואילו חלב בהמה אינה מטמא אלא לרצון;

18 מאי לאו האם אין הכוונה "שלא לרצון" — אפילו דלא ניחא ליה שלא נוח לו, שאינו רוצה בחלב? וקתני והוא שונה שהוא מטמא, והרי אוכל אינו מוכשר לקבל טומאה אלא במשקה שיצא לרצון! אלא מכאן שאין דין החלב כדין אוכל ומשקה רגיל, ואינו צריך הכשר כדי ליטמא ולטמא, ואם כן חוזרת השאלה: מדוע התינוק טהור? והרי אכל דבר טמא!

19 אלא אמר רבא: היינו טעמא זה הטעם שבנה טהור — מפני שספק ינק כשיעור הראוי לפוסלו לאכילת תרומה, וספק לא ינק כשיעור, ואם תמצא לומר שוודאי ינק, מכל מקום ספק ינקו את החלב בתוך כדי אכילת פרס, ספק ינקו ביותר מכדי אכילת פרס, ואז אינו פוסל.

20 ושואלים: ולרבא, האם מקום חלב מעיין הוא ולא צריך הכשר?

21 והתנן והרי שנינו במשנה: האשה שהיא נדה שנטף חלב מדדיה ונפל החלב לאויר תנור — התנור טמא. וקשיא לן והיה קשה לנו: במאי איתכשר במה הוכשר חלב זה כדי שייטמא ויטמא? ואמר רבי יוחנן: בטיפה מלוכלכת על פי הדד. הרי שר' יוחנן סבור שהחלב צריך הכשר!

22 וכי תימא ואם תאמר, רבא לא סבר לה אינו סבור כדעת ר' יוחנן, ואמורא רשאי לחלוק על אמורא אחר, והתניא והרי שנויה ברייתא: נמצאת אתה אומר, תשעה משקין בזוב כלומר, לגבי הזב: הזיעה, וליחה סרוחה, וריעי צואה נוזלית — הרי הם טהורין מכולם, שאינם מטמאים, ואינם מכשירים לקבל טומאה. דמעת עינו של הזב, וכן דם מגפתו היוצא מפצעו,

23 וחלב אשה זבה — מטמאין טומאת משקין ברביעית. רוקו של הזב, זובו, ומימי רגליו — מטמאין טומאה חמורה כזב עצמו, בכל שהוא.

24 ואי אמרת ואם אומר אתה כדברי רבא, שמקום חלב מעיין הוא, חלב של זבה נמי נטמא גם כן יטמא טומאה חמורה בכל שהוא, כזובו ורוקו! אלא שמע מינה למד מכאן: מקום חלב אשה לאו מעיין הוא, והחלב צריך הכשר כדי ליטמא ולטמא.

25 ושואלים: אי הכי אם כך, קשיא הא מתניתא קשה משנה זו ואמר והוכיח ממנה רבא כשיטתו, ששנינו בה שחלב אשה מטמא בין לרצון ובין שלא לרצון, והרי אוכל אינו מוכשר ליטמא אלא לרצון!

26 ומשיבים: מי סברת האם סבור אתה כי "שלא לרצון" דאמר שאומר התנא כוונתו — דלא ניחא ליה שלא נוח לו, שאינו רוצה בחלב? לא, מאי מהו "שלא לרצון" שאמר שהוא אומר — בסתם, דדעתיה דתינוק קריבא שדעתו של התינוק קרובה לגבי חלב, ולכן אין צורך ברצון מפורש כדי לקבל טומאה, אבל אם הוא אמר אומר במפורש שלא ניחא ליה נוח לו — הרי החלב טהור.

27 א שנינו במשנה: אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין, שתה רביעית יין ונכנס למקדש, ושהה כדי אכילת פרס — חייב. ושואלים: למה לי שהייה במקדש כדי להתחייב על כך, דקתני שהוא שונה ושהה? אמר רב יהודה, הכי קתני כך הוא שונה: אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ושתה רביעית יין, ושהה באכילתן ובשתייתן כדי אכילת פרס, ואחר כך נכנס למקדש — חייב.

28 ב שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: אם פסק בשתיית רביעית יין, או שנתן לתוכו מים כל שהוא, ונכנס למקדש — פטור. בענין זה תנו רבנן שנו חכמים: נאמר לאהרן הכהן "יין ושכר אל תשת אתה ובניך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו" וכו' ויקרא י, יט, אילו נאמר רק "יין" — יכול אפילו שתה יין כל שהוא, יכול אפילו שתה יין מגתו, שעדיין לא תסס, יהא חייב?

29 תלמוד לומר: "ושכר", לומר שאין אסור אלא יין שיש בו כדי לשכר, וכמה כדי לשכר? לפחות רביעית יין, וכן שיהיה זה יין בן ארבעים יום, שכבר תסס.

30 אם כן, די היה לכתוב "שכר", מה תלמוד לומר "יין"? לומר לך, שאף שחיוב מיתה אין בו מוזהרין עליו מלשתות אפילו כל שהוא, גם אם אין בו רביעית, וכן מוזהרין עליו אפילו כשהוא מגתו, ולכן יש בכך עונש מלקות, כדין כל "לא תעשה" שבתורה.

31 ר' יהודה אומר: "יין" — אין לי אלא יין בלבד, שאר משקים משכרין מנין? תלמוד לומר: "ושכר"; אם כן מה תלמוד לומר "יין"? על היין, אם נכנס למקדש — בחיוב מיתה, ועל שאר משקין משכרים באזהרה בלבד.

32 ר' אליעזר אומר, יש להבין את הכתוב "יין ושכר אל תשת" כאילו נאמר: "יין אל תשת ושכר", וכוונתו: יין אל תשתהו כדרך שכרותו, הא אבל אם הפסיק בו בשתייתו, או נתן לתוכו מים כל שהוא ושתהו — פטור.

33 ומסבירים: במאי פליגי במה הם חלוקים? תנא קמא סבר התנא הראשון סבור: גמרינן למדים אנו גזירה שווה "שכר" "שכר" מנזיר, שנאמר בו: "מיין ושכר יזיר" במדבר ו, ג ולא נאסר עליו אלא יין, ש"שכר" האמור כאן גם הוא יין משכר.

34 ור' יהודה לא יליף אינו לומד מגזירה שווה זו של "שכר" "שכר" מנזיר, ולכן הוא מפרש "שכר" במובן של משקה משכר שאינו יין. ור' אליעזר סבר סבור: מאי מה פירושו של "יין ושכר"? לא שני דברים שונים, אלא: יין מידי כמו, כדרך שהוא משכר.

35 ואומרים: כמאן אזלא הא דתניא כדעת מי הולכת אותה ברייתא ששנויה: אכל דבילה קעילית, שגורמת למעין שיכרון, וכן שתה דבש או חלב, ונשתכר, ונכנס למקדש ושימש — לוקה, כמאן כדעת מי? כדעת ר' יהודה, שסבור שעל כל דבר משכר יש אזהרה. אמר רב יהודה בר אחותאי: הלכה כר' אליעזר, ומעירים: וקרי וקורא היה רב עליה עליו על ר' אלעזר "ט ובינא דחכימי" המאושר שבחכמים, שהלכה כמותו.

36 מסופר, רב אחא דהוצל מן העיר הוצל הוה נידרא עלה דביתהו היה נדר על אשתו, שנדר שלא ליהנות ממנה, אתא לקמיה בא לפני רב אשי כדי שיתיר לו את נדרו, אמר ליה לו: זיל האידנא ותא לך עכשיו ובוא למחר, כי עכשיו שתיתי יין, ונאסר עלי להורות, שהרי רב לא היה מוקי אמורא עליה מעמיד מתורגמן עליו, כלומר, לא היה דורש ברבים מיומא טבא לחבריה מיום טוב אחד, לאחר שאכל ושתה יין, עד לחבירו, למחרת משום שכרות, מפני שהשותה יין אסור לו להורות, כמבואר להלן.

37 אמר ליה לו רב אחא, והאמר והרי אמר רב: הלכה כר' אלעזר, שאם נתן מים לתוך היין פטור, ומר הוא דקא רמי ביה מיא ואדוני הוא שהטיל בו מים ביין שלו! אמר ליה לו רב אשי, הא לא קשיא זה אינו קשה: הא זה שפטור אם נתן בו מים כל שהוא — ברביעית יין בדיוק, הא זה ביותר מכדי רביעית יין, שגם אם נתן בתוכו מעט מים עדיין הוא משכר.

38 ג בהמשך לאיסור על הכהנים להיכנס למקדש שתויי יין, נאמר: "ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה" ויקרא י, י—א, ועל כך תנו רבנן שנו חכמים: "ולהבדיל בין הקדש ובין החל" — אלו דיני דמין וערכין, וחרמין והקדשות, שאסור לדון בענייני הקדש כשהוא שתוי יין,

39 "בין הטמא ובין הטהור" — אלו דיני טמאות וטהרות, "ולהורת" — זו הוראה באיסור והיתר, "את כל החקים" — אלו מדרשות, דרשות הכתובים בענייני הלכה, שאסור ללמדן כשהוא שתוי יין, "אשר דבר ה'"— זו הלכה למשה מסיני שניתנה בדיבור ולא בכתב, "ביד משה" — זה תלמוד, המשא ומתן של התורה שבעל פה, שיש ממנו מסקנות להלכה,

40 יכול אף המשנה אסור ללמד? תלמוד לומר: "ולהורת", כלומר מדובר פה רק בדבר שיש ממנו הוראת הלכה למעשה, ואין מורים הלכה מן המשנה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: יכול אף תלמוד אסור לעסוק בו? תלמוד לומר: "ולהורת", דווקא הוראת הלכה למעשה נאסרה, ולא דבר שרק ניתן להסיק ממנו הוראה.

41 ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא כדעת מי הולכת זו ששנויה בברייתא: יצא דין שרץ, להורות שהוא טמא, וצפרדע, להורות שהוא טהור, שאפילו שתויי יין מורין בהן הוראה, נימא האם לומר שדעת ר' יוסי בר' יהודה היא, המיקל בענין זה, ולא שיטת רבנן חכמים? ודוחים: אפילו תימא תאמר כדעת רבנן חכמים מותר הדבר. ושאני הכא ושונה כאן, דזיל קרי בי רב הוא ש"לך קרא בבית הרב" הוא, שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, ואין בו הוראה.

42 אמר רב: הלכה כר' יוסי בר' יהודה, שכל שאין בו הוראת הלכה למעשה מותר ללמד, למרות שניתן להסיק משם הלכה. ומקשים: והא והרי רב לא מוקים אמורא מיומא טבא לחבריה לא היה מעמיד מתורגמן לדרשה מיום טוב אחד לחבירו משום שכרות! ומשיבים: שאני שונה רב, דאורי מורי שהיה מורה הוראה בתוך הדרשה. ואומרים: וניקם דלא לורי ושיעמיד מתורגמן וידרוש ולא יורה הוראה! ומשיבים: כל היכא דיתיב מקום שיושב רב ודורש לא סגי ליה לא יתכן שיהיה בלא הוראה.

43 ד משנה יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבעה חטאות ואשם אחד, כיצד? טמא שאכל חלב, והיה החלב נותר, מן המוקדשין, ואכלו ביום הכפורים — חייב באכילתו משום חלב, משום נותר, משום טמא שאכל את הקודש, ומשום אכילה ביום הכיפורים, ואשם על המעילה בקודש.

44 ר' מאיר אומר: אם היה שבת והוציאו בתוך כדי אכילתו מרשות היחיד לרשות הרבים — חייב. אמרו לו: זה אינו מן השם מן הענין, אין חיוב זה משום אכילה, ולכן אין למנותו.