ביאור שטיינזלץ על כריתות י״ח

1 עוד איתיביה הקשה לו ר' ירמיה לר' זירא, ממה ששנינו: מי ששמעה שמת בעלה וייבמה אחיו, וילדה ולד, ספק בן תשעה לראשון לבעלה שמת, או בן שבעה לאחרון ליבם — יוציא, יגרשנה היבם, והולד כשר, וחייב באשם תלוי. והרי במקרה זה אי אפשר לברר את האיסור! השיב לו: הא מני משנה זו כשיטת מי היא? שיטת ר' אליעזר היא, שמביא אשם תלוי גם כשאי אפשר לברר את האיסור.

2 עוד איתיביה הקשה לו ממה ששנינו: אם לאחר ששימש עם אשתו נמצא דם על הבגד שלה, שבדקה בו את עצמה, אם היה זה אתיום תיכף, סמוך לתשמיש — טמאין שניהם, וחייבין בקרבן חטאת, שבא בשוגג על הנדה. נמצא על שלה לאחר זמן — טמאין מספק ופטורין מן הקרבן. ותני עלה ושנויה בברייתא עליה: וחייבין באשם תלוי, למרות שאי אפשר לברר את האיסור! השיב לו: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא? גם היא שיטת ר' אליעזר היא.

3 א ובדומה לרב יהודה בשם רב, ולר' זירא בשם רב, כך גם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: היו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל — חייב אשם תלוי. אבל היתה לפניו חתיכה אחת, ספק של חלב ספק של שומן ואכלה — פטור.

4 אמר רב נחמן: מאי טעמא מה טעמו של רב? קסבר סבור הוא: שתי חתיכות — איקבע איסורא נקבע האיסור מתחילה, שאחת מן החתיכות שלפניו היתה איסור ודאי, ושמא אותה אכל, אבל בחתיכה אחת לא קבעה איסורא לא נקבע איסור, שמא אין כאן איסור כלל.

5 ושואלים: מאי איכא מה יש הבדל בין הטעם שנתן רב נחמן, שבשתי חתיכות איקבע איסורא נקבע איסור, לטעם שנתן ר' זירא, שבחתיכה אחת אי אפשר לברר איסוריה איסורו, לבין הסברו של רבא, שהדבר נלמד מלשון הכתוב "מצוות", בלשון רבים?

6 ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל כגון שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ובא גוי ואכל את הראשונה, ובא ישראל אחריו ואכל את השניה, לרבא — ליכא אין כאן "מצוות", כי אין שתי חתיכות בעידנא דאכל בזמן שאוכל ישראל, אלא רק חתיכה אחת, ופטור מאשם תלוי. וכן לשיטת ר' זירא — אי אפשר לברר איסוריה איסורו, שכבר נאכלה החתיכה השניה, וגם לשיטתו פטור. אבל לשיטת רב נחמן — איקבע איסורא נקבע האיסור מתחילה, שהיתה שם חתיכת חלב, ולכן חייב.

7 איתיביה הקשה לו רבא לרב נחמן ממה ששנינו, ר' אליעזר אומר: כוי, שספק אם הוא חיה שחלבה מותר, או בהמה שחלבה אסור, וחייבים על שגגתו חטאת — חייבין על חלבו אשם תלוי, למרות שלא נקבע האיסור, שמתחילה אין בו איסור ודאי! השיב לו רב נחמן: ר' אליעזר לא בעי קביעותא לאיסורא אינו מצריך קביעות לאיסור כדי לחייב אשם תלוי.

8 עוד איתיביה הקשה לו רבא ממה ששנינו: אשה שמת בעלה בלא בנים ונתייבמה, וילדה ולד, ספק בן תשעה לראשון לבעל, או בן שבעה לאחרון ליבם — יוציא והולד כשר, וחייבין באשם תלוי, והרי לא נקבע שם איסור מתחילה! השיב לו רב נחמן: הא מני זו גם כן כשיטת מי היא? כשיטת ר' אליעזר היא, שאינו מצריך איסור קבוע כדי לחייב אשם תלוי.

9 עוד איתיביה הקשה לו ממה ששנינו במשנה: המשמש עם אשתו, נמצא דם על הבגד שלו — טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה אתיום מיד — טמאין וחייבין בקרבן, אבל נמצא על שלה לאחר זמן — טמאים מספק ופטורין מן הקרבן; ותני עלה ושנויה ברייתא עליה: וחייבין באשם תלוי, למרות שלא נקבע איסור!

10 אישתיק שתק רב נחמן. לבתר דנפק לאחר שיצא מבית המדרש, אמר: מאי טעמא לא אמרי ליה דהא מני מה טעם לא אמרתי לו שברייתא זו כשיטת מי היא — שיטת ר' מאיר היא, דלא בעי קביעותא לאיסורא שאינו מצריך קביעות לאיסור כדי לחייב אשם תלוי,

11 דתניא ששנויה ברייתא: השוחט בשוגג אשם תלוי בחוץ מחוץ למקדש — ר' מאיר מחייב אשם תלוי, משום שחיטת קדשים בחוץ, ולא חטאת, שמא יתברר שלא חטא מתחילה, ואשם זה חולין הוא, וחכמים פוטרין, שהרי מתחילה ספק הוא, ולא נקבע איסורו. ומכאן שלדעת ר' מאיר אין צורך בקביעת איסור מתחילה.

12 ושואלים: ואמאי ומדוע היה אומר לו רב נחמן שמשנה זו לענין נדה, שיטת ר' מאיר היא? לימא ליה שיאמר לו ששיטת ר' אליעזר היא! ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה היה משמיע לנו, שר' מאיר בשיטת ר' אליעזר קאי עומד, הולך באותה שיטה.

13 ב אמר רבה בר אבוה אמר רב: היתה חתיכה אחת לפניו, ספק של חלב ספק של שומן, ואכלה — באנו למחלוקת ר' אליעזר וחכמים, לדעת חכמים — פטור שלפעמים צריך שיהיו שם שתי חתיכות, ולדעת ר' אליעזר חייב.

14 ושואלים: לדעת ר' אליעזר מאי איריא כי אכלה מה שייך מדוע מדובר דווקא כאשר אכלה כלומר, כאשר בא לידי ספק? אפילו לא אכלה נמי גם כן יכול להביא אשם תלוי, דהתנן שהרי שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום!

15 אמר רב אשי: כוונת רב היא לשיטת ר' אליעזר אליבא על פי שיטתו של בבא בן בוטא, שאין מביאים אשם תלוי אלא אם בא לידי ספק, דתנן ששנינו במשנה שבבא בן בוטא היה מביא אשם תלוי בכל יום, חוץ מן היום שלאחר יום הכיפורים, שרצה להביא גם באותו יום, אלא שהיו אומרים לו חכמים: המתן עד שתכנס לבית ספק, שהרי יום הכיפורים עצמו מכפר על חייבי אשם תלוי, וכן היה נוהג.

16 ג תנו רבנן שנו חכמים: היו לפניו שתי חתיכות, אחת של שומן ואחת של חלב, בא ישראל ואכל את הראשונה, בא גוי ואכל את השניה — אותו ישראל שאכל את הראשונה חייב באשם תלוי, וכן אם אכל את השניה כלב, וכן עורב. אולם אם בא גוי ואכל את הראשונה, ואחריו בא ישראל ואכל את השניה — הרי הוא פטור, מפני שלא היתה לפניו אלא חתיכה אחת. ורבי מחייב, שלשיטתו אין צורך בשתי חתיכות.

17 אם אכל את הראשונה בשוגג, ונודע לו שיש בה ספק, ואכל את השניה במזיד, שידע שהוא ספק ואכלה — חייב אשם תלוי על הראשונה, שכשאכל בשגגה היו לפניו שתי חתיכות. אבל אם אכל את הראשונה במזיד, והשניה בשוגג — פטור, שבשעה שאכל בשגגה היתה לפניו רק חתיכה אחת, ורבי מחייב. אם אכל שתיהן במזיד — פטור מכלום, שהרי המזיד אינו מביא קרבן.

18 אכלו שני אנשים את שתיהן בשוגג — שניהן חייבין אשם תלוי. והשני לא מן הדין הוא חייב, שהרי בשעה ששגג היתה שם רק חתיכה אחת, אלא שאם אתה אומר פטור, ומשמע מכאן שהוא זה שאכל את ההיתר — הרי קבעת את הראשונה בחטאת.

19 ומעתה נברר: ומנו ושיטת מי היא, שאין השני צריך להביא מן הדין? אי אם שיטת רבי היא — מן הדין ומן הדין הוא, שהרי לשיטתו גם בחתיכה אחת מביא אשם תלוי! אי רבנן אם שיטת חכמים, שמביא אשם תלוי רק אם היו לפניו שתי חתיכות, וכי משום הטעם שלא נקבע את הראשון בחיוב חטאת, נימא ליה נאמר לו לשני: אייתי הבא חולין לעזרה? שהרי אינו צריך להביא אשם תלוי! אמר רב אשי:

20 ר' אליעזר היא, שאמר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. הילכך אמרינן ליה משום כך אומרים אנו לו לשני, אייתי הבא אשם תלוי ואתני והתנה: אי אם אכל ראשון שומן, ונמצא שהוא, השני, אכל חלב — ליהוי שיהא זה כפרה, ואי ואם לא, שהראשון אכל את החלב והוא אכל שומן — ליהוי שיהיה נדבה.

21 א תנו רבנן שנו חכמים: אכל ספק חלב בשגגה ונודע לו שאכל ספק חלב, ושוב אכל ספק חלב ונודע לו — רבי אומר, אומר אני: כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת, אם היה מתברר שוודאי חלב אכל — כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת מחתיכות הספק שנודע לו שאכל.

22 ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר ור' שמעון אומרים: אין מביא אלא אשם תלוי אחד, שנאמר: "והביא איל תמים... וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג" ויקרא ה, יח, וכפל הלשון בא ללמד — אפילו על שגגות הרבה אינו חייב אלא אחת.

23 אמר ר' זירא, כאן שנה רבי, כלומר, ממה ששנינו: אכל ספק חלב ונודע לו... כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת, יש ללמוד שידיעות ספק מחלקות לחטאות, שלמרות שלא נודע לו בוודאות שחטא בין אכילה לאכילה, אלא ספק היה בידו, אם מתברר לו לבסוף שאכן חטא — מביא חטאת על כל שגגה ושגגה.

24 רבא אמר: אין ידיעות ספק מחלקות לחטאות, אלא רק ידיעה ודאית. אלא הכי קתני כך הוא שונה: כשם שאם היתה לו ידיעה ודאי, שנודע לו חטאו בין אכילה לאכילה — מביא חטאת על כל אחת ואחת, כך אם היתה לו ידיעת ספק, שנודע לו שחטא בספק — מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.

25 אמר ליה לו אביי: ואת לא תסברא וכי אתה אינך סבור שידיעות ספק מחלקות לחטאות? דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שידיעות ספק אין מחלקות לחטאות, וחטאת אחת מביא על הכל, אמאי מדוע מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת?

26 והתניא והרי שנויה ברייתא, כללו של דבר: כל שחלוקין בחטאות — חלוקין באשמות! אלא מכאן אתה מסיק כי כשם שידיעות הספק מחלקות לאשמות — כך הן מחלקות לחטאות!

27 אמר ליה לו רבא בר חנן לאביי, ולדידך דאמרת ולשיטתך שאתה אומר ומסיק כי ידיעות ספק, מתוך שהן מחלקות לענין אשם תלוי הריהן מחלקות גם לחטאות, אלא מעתה, אכל בהעלם אחד כזית חלב לפני יום הכיפורים וכזית חלב אחר יום הכיפורים, שיש ביניהם חילוק לענין אשם תלוי, שהואיל ויום הכפורים במקום אשם תלוי קאי עומד, שמי שהיה בידו ספק עבירה ועבר עליו יום הכיפורים — פטור מלהביא אשם תלוי, אם כן, על מה שאכל קודם יום הכיפורים — כיפר יום הכיפורים, ועל מה שאכל לאחריו — מביא אשם תלוי, הכי נמי כך גם כן תאמר שאם נודע לו שוודאי חלב אכל שמביא שתי חטאות, על מה שאכל קודם יום הכיפורים ועל מה שאכל אחריו?

28 הא הרי בהעלם אחת אכלינון אכל אותם! אלא בהכרח, לא כל מה שמחלק לענין אשמות מחלק לענין חטאות. אמר ליה לו אביי: ומאן לימא לן ומי יאמר לנו שיום הכיפורים מכפר על ספק עבירה דלא מתידע ליה שלא נודע לו, שאתה מניח שהוא מחלק לענין אשם תלוי? דילמא והוא דמתידע ליה שמא מכפר רק על ספק שנודע לו, שקודם יום הכיפורים נודע לו שאכל ספק חלב! אמר ליה לו רבא: אין אתה יכול לומר כן, שהרי יום הכיפורים מכפר על הודע ולא הודע תנן שנינו, ופירושו: בין אם נודע לו ספקו, ובין אם לא נודע לו ספקו! ואם כן הקושיה על הוכחתו של אביי בעינה עומדת.

29 איכא דאמרי יש שאומרים בנוסח אחר, אמר ליה לו רבא בר חנן לאביי: לשיטתך שידיעות ספק מחלקות לחטאות מתוך שהן מחלקות לאשמות, מה אילו אכל בהעלם אחד כזית חלב שחרית ביום הכיפורים וכזית חלב במנחה ביום הכפורים, הואיל ויום הכיפורים במקום אשם תלוי עומד, וכאילו נודע לו ספיקו באמצע, הכי נמי דמיחייב כך גם כן תאמר שמחוייב שתי חטאות? והלא בהעלם אחד אכל אותם! אלא מכאן שלא כל שמחלק לאשמות מחלק לחטאות, וגם לא ידיעת ספק.

30 אמר ליה לו אביי בדחיה: ומאן לימא לן ומי יאמר לנו שיום הכפורים כל שעתא שעה ושעה שבו מכפר, שאתה מחלק בו בין אכילה לאכילה? דילמא כוליה יומא מאורתא שמא כל היום כולו מכפר, מן הערב ועד סופו! אמר ליה לו רבה בר בר חנה: תרדא שוטה, תניא שנויה משנה מפורשת: הרי שבא לידו ספק עבירה ביום הכפורים, אפילו היה זה עם חשיכה — פטור, שכל היום מכפר, כלומר, כל שעה ושעה שבו מכפרת!

31 ועוד מתיב מקשה רב אידי בר אבין על שיטת ר' זירא, שידיעות ספק מחלקות לחטאות, ממה ששנינו במשנה: מי שאכל ושתה ביום הכפורים בהעלם אחת — אינו חייב אלא חטאת אחת על האכילה ועל השתייה, שאיסור אחד הוא. והא והרי בין אכילה לשתייה אי אפשר דלא הוה שלא היתה שהות ביום דמתיידע ליה וכפר ליה שיכול היה להיוודע לו ולכפר לו אילו היתה לו ידיעת ספק, שהרי יום הכפורים במקום אשם תלוי קאי עומד, וקתני והרי הוא שונה: אינו חייב אלא חטאת אחת.

32 ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שידיעות ספק מחלקות לחטאות, ליחייב שיתחייב שתי חטאות! בתשובה לכך אמרי אומרים: כי כאשר אמר ר' זירא, שידיעות ספק מחלקות לחטאות — הרי זה לשיטת רבי, ואילו הא רבנן ברייתא זו שיטת חכמים היא, ר' יוסי בר' יהודה וחבריו, הסבורים לעיל כי ידיעת ספק אינה מחלקת גם לענין אשם תלוי.

33 ומקשים: והא מדסיפא והרי מכיון שסופה של אותה משנה שיטת רבי היא, דקתני שהוא שונה שם: שתה ביום הכיפורים ציר של דגים, או מורייס רוטב העשוי מדגים מלוחים, שטעמם מלוח מאד — פטור, שאינם עשויים לשתיה, אלא לטיבול, ונדייק מכאן: הא אבל אם שתה חומץ — חייב,

34 ומני ושיטת מי היא? שיטת רבי היא, דתניא ששנויה ברייתא: חומץ אין משיב את הנפש, ולכן אין חייבים על שתייתו ביום הכיפורים, רבי אומר, אומר אני: חומץ משיב את הנפש. ומדסיפא ומתוך שבסופה שיטת רבי, רישא נמי ראשה גם כן שיטת רבי! בתשובה לכך אמרי אומרים: סיפא סופה שיטת רבי, רישא רבנן ראשה כשיטת חכמים.

35 איתיביה הקשה לו רבא לשיטת ר' זירא, שידיעת ספק מחלקת, ממה ששנינו לענין מעילה: אכל היום משל הקדש בשגגה, וחזר ואכל למחר, או נהנה היום משל הקדש בדבר שאינו בר אכילה ושוב נהנה למחר, וכן אכל היום ונהנה למחר, או נהנה היום ואכל למחר, ואפילו נעשה הדבר מכאן ועד שלש שנים, מנין שהן מצטרפין זה עם זה לשווה פרוטה, לחייבו בקרבן מעילה?

36 תלמוד לומר: "תמעל מעל" ויקרא ה, טו — ריבה. ואם ידיעת ספק מחלקת, אמאי מדוע הם מצטרפים? הא הרי כיפר עליה עליו יום הכפורים, שהיה בתוך שלוש השנים הללו, שהרי דינו של יום הכיפורים כאשם תלוי!

37 ובתשובה לכך אמרי אומרים: כי כאשר מכפר יום הכפורים הרי זה על דבר שהוא איסורא איסור בלבד, על ממונא ממון יום הכפורים לא מכפר, והרי המעילה היא גם חיוב ממון.

38 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: כי כאשר מכפר יום הכפורים הרי זה על כוליה שיעורא שיעור שלם, על פלגא דשיעורא חצי שיעור לא מכפר. ב ושבים לברייתא ששנינו בה: אכל ספק חלב ונודע לו, ושוב אכל ספק חלב ונודע לו, כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת — כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. וכפי שאמר ר' זירא לעיל, כן

39 אמר ריש לקיש, כאן שנה רבי: ידיעות ספק מחלקות לחטאות. רבי יוחנן אמר: אין ידיעות ספק מחלקות לחטאות,

40 אלא הכי קתני כך הוא שונה: כשם שאם היתה לו ידיעה ודאי ביניהן, שאכל חלב בשגגה — מביא חטאת על כל אחת ואחת, כך אם היתה לו ידיעת ספק — מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.

41 ומעירים: בשלמא נניח לשיטת רבי יוחנן, היינו זהו דקא תלי שהוא תולה לאשם בחטאת, שכשם שידיעה ודאית מחלקת בחטאת, כך ידיעת ספק מחלקת באשם. אלא לדברי ריש לקיש, חטאת באשם מיבעיא ליה היה צריך לו לתלות, שכשם שידיעת ספק מחלקת לחיוב אשם תלוי — כך היא מחלקת לענין חיוב חטאת! ואומרים: אכן, קשיא קשה הדבר.

42 ורמי ומשליכים, מראים סתירה מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן, ורמי ומשליכים, מראים סתירה מדברי ריש לקיש על דברי ריש לקיש. דתניא ששנויה ברייתא: היו שני שבילין בדרכו למקדש, אחד מהם היה טמא, שקבור שם מת, ואחד טהור, ואינו יודע איזה מהם טמא ואיזה טהור, והלך בראשון ולא נכנס למקדש, ואחר כך הלך בשני ונכנס למקדש בשגגה — הרי זה חייב קרבן חטאת, משום שבכל אופן בוודאי נטמא.

43 אם הלך בראשון ונכנס — פטור, הלך גם בשני ונכנס — חייב, שהרי בוודאי נטמא. הלך בראשון ונכנס, והזה, שהיזו עליו ממי פרה אדומה ביום השלישי כדי להיטהר מטומאת המת, ושנה, שהיזו עליו גם ביום השביעי, וטבל, והלך בשביל השני ונכנס שוב למקדש — הרי זה חייב.