1כבינתי סיכת קישוט שלי לבתי, והיא הסיכה בשווי של שנים עשר מנה", ומתה האשה, וקיימו חכמים את דבריה! אמר להם ר' אלעזר: אין להביא משם ראיה, בני רוכל תקברם אמם לשון קללה, אין מקום להביא ראיה מהם מפני שאנשים רשעים היו, ולכן עשו חכמים בהם מעשה שאינו כשורת הדין ונתנו תכשיט יקר זה לאחותם.2ומעתה נאמר כי התנא קמא הראשון סבור כר' אלעזר שצריך קנין ממש, ואם לא עשה קנין, הכסף שייך עדיין לנותן. ור' נתן ור' יעקב נמי גם כן סבורים כר' אלעזר, אף על גב דמית אף על פי שמת המצווה, לא אמרינן אין אנו אומרים מצוה לקיים דברי המת. והמכונים "יש אומרים" סבורים כרבנן כחכמים האומרים שדברי שכיב מרע נקנים באמירה.3ור' יהודה הנשיא שאמר משום בשם ר' מאיר סבור כר' אלעזר, מיהו היכא דמית אמנם במקום שמת הנותן אמרינן אומרים אנו מצוה לקיים דברי המת. וחכמים אומרים יחלוקו — מספקא להו מסופק להם מה לעשות, ובעלי הדעה המכונה "כאן אמרו" סבורים ששודא עדיף הכרעה עדיפה, ור' שמעון הנשיא — מעשה אתא לאשמועינן בא להשמיע לנו ולא דעה נוספת.4אגב הבאת דברי הברייתא, מביאים: אבעיא להו נשאלה להם שאלה ללומדים: ר' שמעון הנשיא הנזכר כאן, נשיא הוא, או הכוונה היא שמשמיה משמו של הנשיא קאמר הוא אומר? והכוונה כאן, ר' שמעון אומר: אמר הנשיא וכו'. ואומרים: תא שמע בוא ושמע, ממה שאמר רב יוסף במילים אלה בדיוק: הלכה כר' שמעון הנשיא. ושואלים: ואף על פי שקבע הלכה כמותו עדיין תיבעי תישאל לך השאלה: נשיא הוא, או דקאמר משמיה דנשיא שהוא אומר משמו של הנשיא? ואומרים: אין תשובה לשאלה זו, ותיקו תעמוד השאלה במקומה.5גופא לגופם של הדברים שאמר רב יוסף: הלכה כר' שמעון הנשיא, תוהים: והא קיימא לן והרי מוחזק בידינו שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו נחשבים, ולכן היה צריך השליח למסור את הכספים ליורשי המקבל, ואילו פסק ההלכה הזה אינו כן!6ומשיבים: רב יוסף מוקי לה מעמיד, מסביר, אותה את ההלכה הזו בבריא ולא בחולה. ותוהים: והא וזה ליורשי משלח קאמר אמר, וקיימא לן ומוחזק בידינו: מצוה לקיים דברי המת אף על פי שציווה על כך כשהיה בריא! ומשיב: תני שנה ותקן כאן בדברי ר' שמעון הנשיא: יחזרו למשלח ולא ליורשי המשלח, שאין אנו עוסקים במקרה שמת המשלח.8א משנה המביא גט ממדינת הים, ואמר "בפני נכתב הגט אבל לא בפני נחתם", או "בפני נחתם אבל לא בפני נכתב", או שאמר "בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו", שראיתי רק חתימה של עד אחד, או "בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו" — הרי זה פסול.9היה עד אחד אומר "בפני נכתב" ועד אחד אומר "בפני נחתם" — פסול. היו שנים אומרים "בפנינו נכתב" ואחד אומר "בפני נחתם" — פסול, ור' יהודה מכשיר. היה אחד אומר "בפני נכתב" ושנים אומרים "בפנינו נחתם" — כשר.10ב גמרא על כל דברי המשנה שואלים: הא תו זו עוד למה לי? הא תנא ליה חדא זימנא הרי שנה אותו, את הדינים הללו, כבר פעם אחת, שכן שנינו: המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם" ומשמע שאם לא אמר כמו כן — הרי זה פסול! ודוחים: אי מההיא הוה אמינא אם מאותה משנה בלבד הייתי אומר: אמנם צריך לומר כן, ואי ואולם אם לא אמר — בכל זאת כשר הגט בדיעבד, ועל כן קא משמע לן השמיע לנו שהגט פסול.11ג שנינו במשנה שאם אמר "בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו" — פסול. ושואלים: הי באיזה חציו של הגט מדובר? אלימא אם תאמר שראה השליח שנכתב חציו הראשון, והאמר והרי אמר ר' אלעזר: אפילו לא כתב בו אלא שיטה שורה אחת לשמה, שוב אינו צריך לבדוק! אלא אמר רב אשי: שראה שנכתב חציו אחרון ואינו מעיד על חציו הראשון, שעליו בעיקר הוא צריך להעיד.12ד שנינו במשנה שאם אמר "בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו" — פסול. אמר רב חסדא: ואפילו היו שנים מעידים על חתימת יד העד השני ומקיימים אותה בחתימתו — פסול. מאי טעמא מה טעם הדבר? הרי לכאורה יש לנו את עדות השליח שהיא מועילה לעד אחד, וקיום שלם של חתימת העד השני!13אלא הטעם הוא: או שיהיה כולו בקיום הגט, שיקיימו את הגט כפי שעושים בכל קיום שטרות, שמעידים שניים על חתימות שני העדים שבגט, או כולו בתקנת חכמים, שיש לומר על כולו בשלימות "בפני נכתב ובפני נחתם".14מתקיף לה מקשה על כך רבא: מי איכא מידי האם יש דבר שאילו אמר אותו חד אחד היה כשר, שהרי אם השליח היה אומר שהוא מכיר את חתימת העד השני היה די בכך, השתא דאיכא תרי עכשיו שיש שני עדים האומרים כך הרי הוא פסול? אלא אמר רבא: יש לומר אפילו15הוא, השליח, ואחר מעידין על חתימת יד השני — פסול הגט. מאי טעמא מה טעם הדבר? שמא אתו לאיחלופי יבואו להחליף את הדבר ולהכשיר אף בקיום שטרות דעלמא בכלל, ויסמכו על עד אחד שמעיד על חתימת אחד החתומים, ועוד יצטרף עם אחר להעיד על חתימה אחרת, ונמצא כי קא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא יוצא הכל פחות רבע כלומר, שלושה רבעים של הממון על פיו של עד אחד.16מתקיף לה מקשה על כך רב אשי: מי איכא מידי האם יש דבר, שאילו מסיק ליה איהו לכוליה דיבורא הוא עצמו היה גומר את כל דיבורו שאילו היה אומר רק "בפני נכתב ובפני נחתם" היה כשר, השתא דאיכא חד בהדיה עכשיו שיש עוד אחד איתו פסול?!17אלא אמר רב אשי: אפילו אומר השליח "אני הוא עד שני" החתום על הגט — פסול. מאי טעמא מה טעם הדבר? — אין הגט כשר על ידי צירוף שני סוגים שונים של נאמנות. ולכן או שיהיה כולו בקיום הגט כפי שמקיימים שטרות אחרים, ובזה אדם נאמן להעיד על חתימת עצמו בכל שטר שהוא, או כולו בתקנת חכמים שהאמינו לשליח הגט כשניים להעיד על חתימת אחרים.18ומנסים להביא ראיה לכך, תנן שנינו במשנה: שליח הגט שאמר "בפני נכתב כולו, בפני נחתם חציו" — אותו הגט פסול. ונברר: אידך אותו חציו האחר היכי דמי איך הוא בדיוק? אילימא דליכא דקא מסהיד עליה אם תאמר שאין מי שמעיד עליו כלל, יש לשאול: השתא עכשיו, הרי שנינו במשנה שאם אחד אומר "בפני נכתב" ואחד אומר: "בפני נחתם", דהאי קמסהיד אכולה שזה מעיד על כל הכתיבה והאי קמסהיד אכולה וזה מעיד על כל החתימה — פסול, אם כן כאשר מעיד "בפני נחתם חציו" מיבעיא נצרכה לומר שפסול?19אלא חידוש יש כאן, שאף אם יש עדות נוספת על החתימה השניה — הגט פסול. ודבר זה יש לפרש או כדברי רבא כשמצרף לעדות על חצי החתימה עדות אחרת של אחר, או כדברי רב אשי כשמעיד על חתימתו שלו,20ולאפוקי ולהוציא מדברי רב חסדא שפוסל אף כשיש קיום מלא לחתימה השניה, שדבר כזה צריכה היתה המשנה לומר בפירוש.21ודוחים: אמר יכול היה לומר לך רב חסדא: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שכך אתה מדייק, אם כן מה ששנינו שם שאם אמר השליח "בפני נכתב אבל לא בפני נחתם" שהגט פסול, למה לי? הרי היה יכול לומר רק שאם אמר "בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו" — פסול, וכל שכן אם אינו מעיד כלל על החתימה! אלא צריך אתה לומר כי התנא של המשנה בסגנון לא זו אף זו קתני שנה את המשנה, שמוסיף חידוש יתר בכל פיסקה, אם כן,22הכא נמי כאן גם כן תפרש שלא זו אף זו קתני שנה ואין לדייק מכאן להוציא מדברי רב חסדא.23אגב הבאת מחלוקת זו, מביאים דיון בנושא שהעיקרון שבו דומה לדברים הללו; אמר רב חסדא: הדבר המועיל להבדיל בין שתי רשויות לענין איסור טלטול בשבת הוא מחיצה בת עשרה טפחים, בין שעשויה בגובה כגדר ובין שהיא בעומק כחפירה, תעלה, אבל אם היה גידוד חפירה בעומק של חמשה טפחים ומעליו מחיצה של חמשה טפחים — אין מצטרפין לשיעור עשרה טפחים, עד שיהא או כולו במחיצה או כולו בגידוד.24לעומת זאת דרש מרימר ברבים: גידוד חמשה ומחיצה חמשה — מצטרפין. ומסכמים: והלכתא והלכה היא: מצטרפין.25ואגב כך, מובא נושא נוסף שיש בו עקרון דומה, בעי שאל אילפא: ידים לנטילת ידיים, טהורות לחצאין, או אין טהורות לחצאין? ושואלים: היכי דמי כיצד הוא בדיוק הדבר שדן בו אילפא שידיים טהורות לחצאין? אילימא דקא משו בי תרי אם תאמר שנוטלים שני אנשים מרביעית אחת של מים, ונמצא שכל אחד מהם בפועל נוטל רק במחצית, והא תנן והרי שנינו במשנה במפורש: מרביעית אחת נוטלין לידים, לאדם אחד ואפילו לשנים, וזה ודאי כשר!26ואלא תאמר כך: דקא משי חדא חדא ידיה שהוא נוטל אחת אחת, את שתי ידיו ולא את שתיהן יחד, והתנן והרי שנינו במשנה: הנוטל ידו אחת בנטילה מכלי וידו אחת בשטיפה, שטובל אותה בנהר — ידיו טהורות, משמע שהנטילה אינה צריכה להיות בשתי ידיים כאחת!27ואלא כך צריך לפרש את שאלתו של אילפא: מדובר דקא משי פלגא פלגא דידיה שהוא נוטל חצי חצי של ידו, כלומר, נוטל קודם מחצית היד ואחר כך מחצית שניה, והאמרי והרי אמרו חכמים דבי מבית מדרשו של ר' ינאי: ידים — אין טהורות לחצאין ואם כן, כשהוא נוטל כל פעם מחצית ידו אינו מועיל בכך כלל! ומשיבים: לא צריכא נצרכה שאלה זו של אילפא אלא במקרה דאיכא שיש עדיין משקה טופח, שבשעה שנוטל מחצית היד השניה נותרה עדיין רטיבות כלשהי על מחצית היד שכבר נטל, ואפשר היה לחשוב שהיא מצטרפת עם המים שנוטל בהם את החצי השני.28ושואלים: וכי איכא וכאשר יש משקה טופח, מאי הוי מה יש? האם דבר זה מועיל? והתנן והרי שנינו במשנה:
