ביאור שטיינזלץ על גיטין נ״ו

1 אמר ליה לו בעל הבית: לא. אמר ליה לו בר קמצא: יהיבנא אתן לך דמי פלגא דסעודתיך חצי סעודתך ובלבד שלא תוציאני! אמר ליה לו: לא. אמר ליה לו: יהיבנא אתן לך דמי כולא סעודתיך כל סעודתך! אמר ליה לו: לא, ולבסוף נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה אחזו בידו והעמידו והוציאו החוצה.

2 אמר בר קמצא: הואיל והוו יתבי רבנן והיו יושבים שם חכמים ולא מחו ביה בו אף על פי שראו כיצד הוא מביישני, שמע מינה קא ניחא להו למד אתה מכאן שנוח להם בדבר כזה. איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא אלך, ואלשין עליהם בבית המלך. אזל הלך למלכות אמר ליה לו לקיסר: מרדו בך יהודאי היהודים! אמר ליה לו: מי יימר יאמר, יוכיח שכן הוא? אמר ליה לו: נסה אותם בכך, שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה שלח להם קרבן לכבוד המלכות, ותראה אם מקריבים אותו.

3 אזל שדר בידיה עגלא תלתא הלך הקיסר, שלח בידו עגל משולש מובחר. בהדי דקאתי בזמן שבא בר קמצא משם שדא ביה מומא הטיל בו מום בניב שפתים, בשפתיו של העגל, ואמרי לה ויש אומרים בדוקין בעפעפיים שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא מקום שבשבילנו הוא נחשב למום ולדידהו לאו מומא הוא ולהם, לדעת הגויים, אינו מום ולכן כשהביא אותו לא יכלו להקריב אותו במקדש, משום שהוא בעל מום, ולא יכלו להסביר למלכות שהוא בעל מום מפני שבעיני הגויים הוא לא נחשב למום.

4 סבור רבנן לקרוביה חשבו חכמים להקריב אותו בכל זאת משום שלום מלכות. אמר להו להם ר' זכריה בן אבקולס, אם כך, י אמרו האנשים מעתה: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! אמרו החכמים: אם כן, אם לא נקריב אותו, צריך לעשות משהו ביחס לבר קמצא, סבור חשבו חכמים למיקטליה להרוג אותו כדי שלא ליזיל ולימא ילך ויאמר למלכות. אמר להו להם ר' זכריה, י אמרו האנשים מעתה שמי שמטיל מום בקדשים יהרג! וכיון שכך, לא עשו דבר, ונתקבלה ההלשנה על ידי המלכות, והתחילה המלחמה.

5 אמר ר' יוחנן: ענוותנותו יראת השמים, צדקותו של ר' זכריה בן אבקולס, היא שהחריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

6 א שדר עלוייהו שלח עליהם את נירון קיסר. כי קאתי כאשר בא לירושלים רצה לנסות בגורל, שדא גירא זרק חץ למזרח — אתא בא החץ ונפל בכיוון ירושלים, זרק למערב — אתא בא נפל בירושלים, וכך עשה לכל ארבע רוחות השמים — ובכל פעם אתא בא ונפל החץ בירושלים.

7 ניסה עוד גורל: אמר ליה לינוקא אמר לו לתינוק: פסוק לי פסוקיך שלמדת היום. אמר ליה לו את הפסוק: "ונתתי את נקמתי באדם ביד עמי ישראל" יחזקאל כה, יד. אמר נירון: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה הקדוש ברוך הוא רוצה להחריב את ביתו, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא והוא רוצה לקנח את ידיו באיש הזה, בי, שלבסוף איענש על שהייתי השליח לעשות זאת. ערק ואזל ואיגייר ברח והלך והתגייר, ונפק מיניה ויצא ממנו לבסוף ר' מאיר.

8 ב שדריה עילוייהו שלח עליהם את אספסיינוס קיסר. אתא, צר עלה תלת שני בא, צר עליה על ירושלים שלוש שנים. הוו היו בה, בירושלים, הנהו תלתא עתירי שלושה עשירים אלה: נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. ומסבירים את שמותיהם: נקדימון בן גוריון — שנקדה לו חמה בעבורו, כמסופר, שזרחה לו השמש שלא בזמנה כדי להצילו מהפסד גדול. בן כלבא שבוע — כך קראו לו, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת — שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות, שלא היה הולך ברחוב על הארץ אלא היו שמים לפניו כסתות. איכא דאמרי יש שאומרים: שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי, שהיה יושב ביניהם.

9 ועשירים אלה התנדבו לעזור, חד אחד מהם אמר להו להם: אנא זיינא להו בחיטי ושערי אני אזון אותם, את בני העיר, בחיטים ושעורים, וחד ואחד אמר להו להם: אני אזון אותם בדחמרא ובדמלחא ומשחא ביין ובמלח ובשמן, וחד ואחד אמר להו להם: בדציבי בעצים שאספק לכולם. ומעירים: ושבחו רבנן לדציבי ושיבחו חכמים את זה שנתן עצים שזו הוצאה גדולה מאד. שרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה כל המפתחות של ביתו היה מוסר לשמשו, בר מדציבי חוץ מהמפתח של מחסן העצים שחשב שהוא חשוב ביותר. דאמר שכן היה אומר רב חסדא: אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי מחסן אחד של חיטים צריך ששים מחסנים של עצים כדי לאפות אותם כראוי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא היה להם במחסניהם מזון כדי לזון את הנצורים עשרים ואחת שנים.

10 הוו בהו הנהו בריוני היו בהם, באנשי ירושלים, בריונים, אמרו להו רבנן להם חכמים: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו נצא ונעשה שלום איתם, עם הרומאים. לא שבקינהו הניחו להם. אמרו להו להם הבריונים: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו נצא ונעשה מלחמה איתם, אמרו להו רבנן להם חכמים: לא מסתייעא מילתא יסתייע הדבר ומוטב שנחכה עד שיסור המצור. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי, והוה כפנא עמדו הבריונים שרפו את המחסנים הללו של החיטים והשעורים, ונהיה רעב ועשו זאת כדי להכריח את האנשים לצאת למלחמה.

11 ג ועל רעב זה מסופר: אשה אחת ושמה מרתא בת בייתוס עתירתא עשירה שבירושלים הויא היתה. שדרתה שלחה לשלוחה ואמרה ליה לו: זיל אייתי לך הבא לי סמידא סולת. אדאזל איזדבן עד שהלך נמכרה הסולת. אתא בא אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא סולת אין, קמח יש, אמרה ליה לו: זיל אייתי לך הבא לי קמח. אדאזל אזדבן עד שהלך נמכר הקמח. אתא בא ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא איכא קמח אין, סובין יש. אמרה ליה לו: זיל אייתי לך הבא לי. אדאזל אזדבן עד שהלך נמכר גם זה. אתא בא ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא סובין אין, קמח שעורים יש. אמרה ליה לו: זיל אייתי לך הבא לי קמח שעורים. אדאזל איזדבן עד שהלך נמכר גם זה.

12 הוה שליפא מסאנא היתה חלוצת נעל, יחפה באותה שעה, אמרה: איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל אצא ואראה אם אמצא דבר מה לאכול, איתיב לה פרתא בכרעא התיישב לה גלל ברגלה ומתה, מכיון שהיתה כל כך מפונקת והגועל גרם לה למות.

13 קרי עלה קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי כתוב זה שבפרשת הקללות שבתורה: "הרכה בך והענגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך" דברים כח, נו. איכא דאמרי יש שאומרים: לא גלל היה זה, אלא גרוגרות של ר' צדוק אכלה, ואיתניסא ונאנסה, חלתה ומחמת גועל מתה. ומה הן הגרוגרות הללו? — שר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא ישב ארבעים שנים בתענית ובתפילה שלא ליחרב תחרב ירושלים, וכל כך רזה גופו מן התעניות כי הוה אכיל מידי הוה מיתחזי מאבראי שכאשר היה אוכל דבר היה נראה בולט מבחוץ. וכי הוה בריא, מייתי ליה וכאשר היה אוכל לאחר הצום, היו מביאים לו גרוגרות, מייץ מייהו ושדי להו היה מוצץ את מימיהן וזורק אותן, וזוהי הגרוגרת שמצאה מרתא בת בייתוס.

14 מספרים: כי הוה קאי ניחא נפשה כאשר מתה, אפיקתא לכל דהבא וכספא הוציאה את כל הזהב והכסף שלה שדיתיה בשוקא זרקה אותו בשוק, אמרה: האי למאי מיבעי לי זה למה אני צריכה! והיינו דכתיב וזהו שנאמר: "כספם בחוצות ישליכו... לא יוכל להצילם ביום עברת ה', נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו" יחזקאל ז, יט.

15 ד מסופר: אבא סקרא ריש בריוני ראש הבריונים של ירושלים, בר אחתיה בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי הוה היה, שלח ליה לו רבן יוחנן בן זכאי: תא בצינעא לגבאי בוא בחשאי אלי. אתא בא. אמר ליה לו רבן יוחנן בן זכאי: עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא עד מתי אתם עושים כך, והורגים את העולם ברעב? אמר ליה לו אבא סיקרא: מאי איעביד מה אעשה, דאי אמינא להו מידי קטלו לי שאם אומר להם דבר יהרגו אותי! אמר ליה לו: חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק ראה איזו תקנה בשבילי שאני אצא מחוץ לעיר, אפשר על ידי כך דהוי שתהא הצלה פורתא מעטה.

16 אמר ליה לו אבא סיקרא: כך תעשה ותצא מן העיר: נקוט נפשך בקצירי עשה עצמך חולה, וליתי כולי עלמא ולישיילו ויבואו הכל וישאלו בך לשלומך, כבחולה, שיתפרסם הדבר, ואחר כך אייתי מידי סריא ואגני גבך הבא דבר מסריח והשכב לידך, ולימרו דנח נפשך ושיאמרו שמתת ומסריח כבר, וליעיילו בך תלמידך ויכנסו אצלך, להוציאך, תלמידיך ולא ליעול בך איניש אחרינא יכנס אצלך איש אחר כדי שלא לרגשן ירגישו בך דקליל את שאתה קל, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא שהם, הבריונים יודעים שאדם חי קל ממת.

17 עביד הכי עשה רבן יוחנן כך, נכנס בו מתחת למיטתו כדי לנושאה ר' אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא כאשר באו לפתח העיר בעו למדקריה רצו השומרים לדקור אותו כדי לבדוק אם באמת מת הוא, שכן היו עושים. אמר להו להם אבא סיקרא: יאמרו הרומאים: רבן דקרו, כלומר, אפילו את רבם הם דוקרים! בעו למדחפיה רצו לדחוף אותו לבדוק אולי חי הוא ויצעק מחמת הדחיפה. אמר להו להם אבא סיקרא: יאמרו: רבן דחפו! פתחו ליה בבא, נפק פתחו לו את השער, יצא, כלומר, הוציאו אותו.

18 כי מטא להתם כאשר הגיע רבן יוחנן לשם למחנה הרומאים, אמר לאספסיינוס: "שלמא עלך מלכא, שלמא עלך מלכא" שלום עליך המלך, שלום עליך המלך! אמר ליה לו אספסיינוס: מיחייבת תרי קטלא מחויב אתה שתי מיתות, חדא, דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא אחת, שאין אני מלך ואתה קורא לי מלך! ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי ועוד, אם מלך אני, עד עכשיו מדוע לא באת אלי? אמר ליה לו רבן יוחנן בתשובה לשאלותיו: דקאמרת "לאו מלכא אנא" מה שאמרת "אין אני מלך" —

19 איברא מלכא את אמנם מלך אתה ואם לא עכשיו, תהיה מלך בעתיד, דאי לאו מלכא את שאם לא מלך אתה לא מימסרא נמסרת ירושלים בידך, דכתיב שנאמר: "והלבנון באדיר יפול" ישעיה י, לד, ואין "אדיר" אלא מלך, דכתיב שנאמר: "והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא" ירמיה ל, כא, הרי ש"אדיר" מקביל למושל. ואין "לבנון" אלא בית המקדש, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון" דברים ג, כה. ודקאמרת ומה שאתה אומר בשאלתך השניה: אי מלכא אנא, אמאי אם מלך אני, מדוע לא קאתית לגבאי באת אלי עד האידנא עכשיו — בריוני דאית בן הבריונים שיש בנו לא שבקינן הניחו לנו לעשות כן.

20 הבין אספסיינוס כי רבן יוחנן מבקש ממנו שלא להחריב את ירושלים, אמר ליה לו אספסיינוס לרבן יוחנן: אילו יש לאנשים חבית של דבש ודרקון נחש כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל בגלל דרקון כדי להמיתו? כך צריך אני להחריב את העיר על מנת להרוג את הבריונים שבתוכה. אישתיק שתק רבן יוחנן ולא ענה. קרי עליה קרא עליו רב יוסף, ואיתימא ויש אומרים ר' עקיבא, שנתקיים בו ברבן יוחנן הכתוב: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" ישעיה מד, כה, שכן איבעי ליה למימר ליה היה צריך לומר לו כך בתשובה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה לוקחים אנו צבת, ונוטלים אנו אותו, את הדרקון, והורגים אותו, ואת החבית משאירים אותה שלימה וכך צריך היה לעשות, להרוג את המורדים ולהשאיר את העיר.

21 אדהכי בינתיים, בתוך כדי שיחתם אתי פריסתקא עליה בא שליח עליו מרומי, אמר ליה לו השליח: קום, דמית ליה שמת לו הקיסר, ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא ואומרים, מתכוונים, אותם חשובי רומי להושיבך בראש ולעשותך קיסר. באותה שעה הוה סיים חד מסאני היה אספסיינוס נעול נעל אחת, בעא למסיימא לאחרינא רצה לנעול את האחרת לא עייל נכנסה לרגלו. בעא למשלפא לאידך רצה לחלוץ את הנעל האחרת שהיה נעול בה, לא נפק יצאה. אמר: מאי האי מה זאת?

22 אמר ליה לו רבן יוחנן: לא תצטער ותתמה, כי שמועה טובה אתיא באה לך, דכתיב שנאמר: "שמועה טובה תדשן עצם" משלי טו, ל ושמנת מחמת נחת. ושאל: אלא מאי תקנתיה מה תקנתו, מה אני צריך לעשות כדי לחלוץ את הנעל? אמר לו: ליתי איניש שיבוא אדם שלא מיתבא נוחה דעתך מיניה ממנו ולחליף קמך ויעבור לפניך, דכתיב שנאמר: "ורוח נכאה תיבש גרם עצם" משלי יז, כב. עבד הכי, עייל עשה כן, ונכנסה רגלו. אמר ליה לו אספסיינוס: ומאחר דחכמיתו כולי האי שאתם חכמים כל כך, עד האידנא אמאי עד עכשיו מדוע לא אתיתו לגבאי באתם אלי? אמר ליה לו רבן יוחנן: וכי לא אמרי אמרתי לך כבר? אמר ליה לו: אנא נמי אמרי אני גם כן אמרתי לך מה שיש בידי לומר.

23 אמר ליה לו אספסיינוס: מיזל אזילנא הולך אני לרומי לקבלת תפקיד הקיסר, ואינש אחרינא משדרנא ואדם אחר אשלח במקומי להמשיך במצור על העיר והמלחמה בה, אלא בעי מינאי מידי בקש ממני דבר שאתן לך. אמר ליה לו: תן לי יבנה וחכמיה, שלא תחריב אותה, ושושילתא ואת שושלת רבן גמליאל שתשאירם חיים ולא תהרגם כדין מורדים, ועוד תן לי אסוותא דמסיין ליה רופאים שירפאו אותו, את ר' צדוק. קרי עליה קרא עליו רב יוסף, ואתימא ויש אומרים שהיה זה ר' עקיבא, את הפסוק: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" ישעיה מד, כה, שכן איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא היה צריך לומר לו שיניח להם בפעם הזאת.

24 ומסבירים: והוא, רבן יוחנן בן זכאי מדוע לא עשה כן? — סבר, דלמא כולי האי לא עביד שמא כל כך לא יעשה בשבילו, והצלה פורתא מעטה נמי גם כן לא הוי תהיה, ולכן ביקש דבר מועט שלפחות אותו יוכל לקבל.

25 ושואלים: אסוותא דמסיין ליה רופאים שירפאו אותו את ר' צדוק מאי היא מה הוא? כיצד ריפאוהו? — יומא קמא אשקיוה מיא דפארי יום ראשון השקו אותו מי סובין, ליום המחר השקוהו מיא דסיפוקא מים עם קמח מעורב בסובין, ליום המחר השקוהו מיא דקימחא מים עם קמח, עד דרווח מיעיה פורתא פורתא שהתרווחו מעיו מעט מעט, שאם היה מתחיל לאכול מיד אכילה של ממש, היה מת מכך.

26 א אזל הלך אספסיינוס ובמקומו שדריה שלח אותו את טיטוס. ומביאים את מה שדרשו על טיטוס: "ואמר אי אלהימו צור חסיו בו" דברים לב, לז — זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה.

27 מה עשה כשכבש את בית המקדש — תפש זונה בידו ונכנס עימה לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה תחתיו ועבר עליה עבירה עם הזונה, ואחר כך נטל סייף חרב וגידר דקר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, כסבור הרג את עצמו, כלומר, חשב שכביכול הרג את הקדוש ברוך הוא, שהרי יוצא דם, שנאמר: "שאגו צרריך בקרב מועדיך בית המקדש שמו אותתם את סימניהם אתות" תהלים עד, ד, שסימן שעשה טיטוס בדקירת הפרוכת שמצליחים מעשיו, כאילו נתקיים.

28 אבא חנן אומר, נאמר: "מי כמוך חסין יה" תהלים פט, ט, מי כמוך חסין חזק וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי בבית מדרשו של ר' ישמעאל תנא שנה: את הפסוק "מי כמוכה באלם ה'" שמות טו, יא צריך לקרוא: מי כמוכה באלמים, שאתה נוהג כאילם ושותק לגידופך.

29 מה עוד עשה טיטוס? — נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני סל גדול, והביא את כל הכלים שבמקדש והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו שכבש את ירושלים, שנאמר: "ובכן ראיתי רשעים קברים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו" קהלת ח, י, אל תיקרי תקרא "קבורים" אלא "קבוצים", שמקבצים ואוספים דברים, ומבית המקדש "ממקום קדוש" הולכים, ומשתבחים בעירם על אשר עשו. אל תיקרי תקרא "וישתכחו" אלא "וישתבחו".

30 איכא דאמרי יש שאומרים שאין צורך לשנות, אלא קבורים ממש, שאפילו מילי דמטמרן איגלייא להון דברים שטמונים ניגלו להם ומצאו את כל הכלים.

31 עוד מסופר בטיטוס: כשנסע בים עמד עליו נחשול גל שבים לטובעו, אמר טיטוס: כמדומה אני שאלהיהם של אלו, של ישראל, אין גבורתו אלא במים, בא פרעה עליהם — טבעו במים, בא סיסרא — טבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעני במים. אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה! יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, שאתה מצאצאיו שנוהג כמותו, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, ומסבירים:

32 אמאי קרי מדוע קוראים לה "בריה קלה"? — דמעלנא אית שכניסה, לאכול, יש לה, ומפקנא לית והוצאה אין לה, אינה מוציאה רעי.

33 עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, ונקר במוחו שבע שנים והיה טיטוס סובל יסורים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא יום אחד עבר על פתח של בית הנפח, שמע היתוש קל ארזפתא את קול המקבת, אישתיק השתתק ונח היתוש, אמר טיטוס: איכא תקנתא יש תקנה לכאבי. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה כל יום היו מביאים נפח והיו מכים לפניו, לנפח גוי יהיב ליה ארבע זוזי היה נותן לו ארבעה דינרים בשכרו, ולנפח ישראל אמר ליה היה אומר לו: מיסתייך דקא חזית בסנאך דייך שאתה רואה בשונאך שהוא מתייסר כך. עד תלתין יומין עבד הכי שלושים יום עשה כך והועיל לו, מכאן ואילך כיון דדש, דש שהתרגל היתוש, התרגל והמשיך לנקר בו, ולא הועילו עוד ההכאות של הנפחים.

34 תניא שנויה ברייתא, אמר ר' פנחס בן ערובא: אני הייתי בין גדולי רומי אותה שעה, וכשמת טיטוס פצעו פתחו את מוחו, ומצאו בו שהיתוש גדל והיה כגודל צפור דרור משקל שני סלעים. במתניתא תנא בברייתא שנו: כגוזל בן שנה שהיה משקל שני ליטרין ליטרות.

35 אמר אביי, נקטינן מוחזקים אנו שפיו היה של נחושת וצפורניו של ברזל. כי הוה קא מיית כאשר מת טיטוס, אמר להו להם: ליקליוה לההוא גברא שישרפו את האיש הזה, אותי ולבדרי לקיטמיה אשב ימי ושיפזרו את אפרו על פני שבעה ימים, דלא לשכחיה אלהא דיהודאי ולוקמיה בדינא כדי שלא ימצא אותו אלוהי היהודים ויעמידנו בדין.

36 ב מסופר: אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה בן אחותו של טיטוס הוה היה, בעי לאיגיורי רצה להתגייר, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא הלך העלה את טיטוס באוב, אמר ליה לו אונקלוס: מאן חשיב בההוא עלמא מי חשוב בעולם ההוא שאתה בו? אמר ליה לו: ישראל. שאל אותו אונקלוס : מהו לאידבוקי בהו האם להידבק בהם? אמר ליה לו טיטוס: מילייהו נפישין דבריהם, מצוותיהם, מרובים, ולא מצית לקיומינהו תוכל לקיים אותן, מוטב שכך תעשה: זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא לך התגרה בהם מלחמה בעולם ההוא, עולמנו שלנו, ותהיה ראש, דכתיב שנאמר: "היו צריה של ירושלים לראש" איכה א, ה, לומר: כל המיצר לישראל נעשה ראש. אמר ליה לו ושאל אותו אונקלוס עוד: דיניה דההוא גברא במאי דינו, עונשו של אותו האיש, אותך, במה הוא? אמר ליה לו: