ביאור שטיינזלץ על גיטין כ״ח

1 או שמצאו בין כליו בביתו, אפילו היה זה לזמן מרובה — כשר.

2 איתמר נאמר שנחלקו אמוראים ביחס לפסק הלכה במחלוקת מהו "לאלתר" שבמשנה: רב יהודה אמר בשם שמואל, הלכה: שלא שהה אדם שם. רבה בר בר חנה אמר בשם רב יצחק בר שמואל, הלכה: שלא עבר אדם שם.

3 ושואלים: לימא מר שיאמר חכם זה, רב יהודה בשם שמואל הלכה כמר כחכם זה, כדעת יש אומרים, ומר וחכם זה, רבה בר בר חנה בשם רב יצחק בר שמואל שיאמר הלכה כמר כחכם זה, כר' שמעון בן אלעזר! ומפני מה הוצרכו לפרש את השיטות? ומשיבים: משום דאפכי להו שהיו הופכים אותם את שמות האומרים, ר' שמעון בן אלעזר ויש אומרים. ומשום כך רצו לברר את דבריהם שלא תהא בהם טעות להלכה.

4 א שנינו במשנה: מצאו בחפיסה או בדלוסקמא. ושואלים: מאי מה פירוש "חפיסה"? אמר רבה בר בר חנה: חמת נאד קטנה. מאי מה פירוש "דלוסקמא"? — טליקא דסבי ארנק של אנשים זקנים.

5 ב משנה שליח המביא גט לאשה, והניחו את המגרש כשהוא איש זקן או חולה — נותן לה השליח את הגט בחזקת שהוא קיים חי עדיין, ואין חוששים שמא מת הבעל בינתיים ובטל הגט.

6 וכיוצא בזה, בת ישראל הנשואה לכהן ורשאית לאכול תרומה מכוח נישואיה אלה, והלך בעלה למדינת הים — ממשיכה להיות אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. וכן השולח קרבן חטאתו ממדינת הים — מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ואין חוששים שמא מת בינתיים ונפסלה החטאת.

7 ג גמרא אמר רבא: לא שנו במשנה שאומרים שחזקת אדם שנשאר בחיים אלא בזקן שלא הגיע לגבורות לשנת השמונים לחייו, וחולה סתם, מאחר שרוב חולים לחיים קמים מחוליים, אבל אם היה זה זקן שהגיע לגבורות, או גוסס, שהרי ידוע כי רוב גוססין למיתה — לא סומכים על חזקה זו.

8 איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו בברייתא: המביא גט והניחו את המגרש כשהוא זקן, אפילו בן מאה שנה — נותן לה בחזקת שהוא קיים! ומסכמים: תיובתא קושיה חמורה היא ונדחו דבריו של רבא.

9 ומעירים: ואי בעית אימא ואם תרצה אמור שאין זו קושיה, ודווקא במי שהוא בן מאה שנה נאמרה ברייתא זו, כיון דאיפליג שהפליג בשנים יותר משנות כל אדם — איפליג הפליג, ואין חוששים שמא מת עכשיו, אבל סתם זקן לאחר גיל הגבורות לחייו יש לחשוש שמא מת.

10 ד רמי ליה השליך לו, הראה לו סתירה אביי לרבה, תנן שנינו במשנתנו: המביא גט, והניחו זקן או חולה — נותן לה את הגט בחזקת שהוא קיים ואין אנו חוששים שמא מת. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: האומר לאשתו "הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתו מיתתי ", שהגט יחול שעה אחת לפני שימות, אם היתה זו אשת כהן — אסורה לאכול בתרומה מיד, שאנו חוששים שמא בעוד שעה ימות!

11 אמר ליה לו רבה: מדין תרומה על דין גיטין קא רמית אתה משליך, מקשה? הלא תרומה אפשר לה לאשה שלא תאכל, אלא תסתפק בחולין, ולכן אפשר להחמיר בה מפני החשש, אבל גט לא אפשר, שאין לכך תקנה, ולכן סומכים על החזקה.

12 ורמי והשלך, הראה סתירה מדין תרומה אתרומה על דין תרומה, תנן שנינו במשנתנו: בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים — אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים.

13 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: "הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו" — אסורה לאכול בתרומה מיד. והרי זו סתירה מאותו דין עצמו!

14 אמר רב אדא בריה בנו של רב יצחק: שאני התם שונה שם, שהרי אסרה עליו שעה אחת קודם מיתתו, ואם כן, בוודאי חל עליה איסור עוד בחייו, אלא שאין אנו יודעים בדיוק מתי הוא מתחיל, ולכן חוששים לכך מיד. מתקיף לה מקשה על כך רב פפא: ממאי דאיהו מיית ברישא ממה, מניין אתה יודע שהוא ימות בתחילה ואז יחול האיסור? דלמא איהי מייתא ברישא שמא היא תמות בתחילה, ואם כן, לא היה כאן איסור כלל!

15 אלא אמר אביי, לא קשיא אין זה קשה: הא ברייתא זו המתירה לאשה לאכול תרומה — שיטת ר' מאיר שלא חייש חושש למיתה, הא זו האוסרת על האשה לאכול תרומה — שיטת ר' יהודה דחייש שחושש למיתה.

16 דתנן שכן שנינו במשנה: הלוקח קונה יין בלתי מעושר מבין הכותים שומרונים ורוצה לשתות ממנו, אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש בעוד זמן — הרי הן ייעשו תרומה, עשרה לוגין יהיו מעשר ראשון, תשעה — מעשר שני, ומיחל ומחלל את המעשר השני בכסף ושותה מיד, אלו דברי ר' מאיר.

17 ר' יהודה ור' אסי ור' שמעון אוסרים. ובהמשך הדברים מסבירים חכמים את דבריהם שהם חוששים שמא ייבקע הנאד, ור' מאיר אינו חושש לכך. וכיוצא בזה נאמר שר' מאיר אינו חושש לאסון כגון מיתה, ור' יהודה חושש לכך.

18 רבא אמר:

19 יש לחלק בצורה אחרת: שמא מת כבר לא חיישינן אין אנו חוששים, אבל במתנה "שעה אחת קודם מיתתו" ובמקרה זה שהחשש הוא שמא ימות בעתיד חיישינן חוששים אנו כבר מעכשיו.

20 אמר ליה לו רב אדא בר מתנה לרבא: והא והרי החשש שמא ייבקע הנוד שכמו שמא ימות הוא, שהרי זה חשש לעתיד, ופליגי וחלוקים חכמים בדבר, ור' מאיר אינו חושש! אמר רב יהודה מדסקרתא: אפשר לתרץ, שאני שונה נוד שאפשר דמסר ליה שמוסר אותו לשומר והוא ישמרנו שלא יתבקע, ומשום כך ר' מאיר אינו חושש לדבר. מה שאי אפשר לעשות כן לענין מיתה.

21 מתקיף לה מקשה על כך רב משרשיא: ערביך הערב שלך הוא עצמו ערבא ערב צריך, שהרי מי יאמר לנו שהשומר לא יפשע בדבר, וייבקע הנאד! אלא אמר רבא, כך צריך לומר: שמא מת — לא חיישינן אין אנו חוששים לכל הדעות, וכמשנתנו, שמא ימות — תנאי מחלוקת תנאים היא.

22 א שנינו במשנה: השולח חטאתו ממדינת הים — מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים. ושואלים מצד אחר: והא בעינא והרי צריכים שתהיה סמיכה של המקריב על הקרבן, ובעל הקרבן נמצא הלא במקום אחר ואינו יכול לסמוך! אמר רב יוסף: מדובר כאן בקרבן נשים, שאינן צריכות לסמוך על קרבנן. רב פפא אמר: מדובר בחטאת העוף שאינה צריכה סמיכה.

23 ומעירים: וצריכא וצריך שייאמרו במשנתנו שלושת המקרים הללו שאין חוששים בהם שאדם מת, ומדוע? דאי אשמועינן שאם היה משמיע לנו רק בגט, היינו אומרים: משום שלא אפשר בדרך אחרת, ונמצא שאין אדם יכול לגרש את אשתו שבמקום רחוק, אבל תרומה שאפשר שתאכל חולין — אימא אמור שלא, ונחשוש שמא מת.

24 ואי אשמועינן ואם היה משמיע לנו גם תרומה, יכולים היינו להבין שאין חוששים לדבר משום דזמנין שפעמים שלא אפשר משום שאולי אין לה מספיק חולין, אבל חטאת העוף — יש מקום לומר שמספיקא מן הספק לא ליעול נכניס חולין לעזרה, שמא חטאת זו אינה מקודשת, שהרי בעליה אולי אינו בחיים, על כן, צריכא צריך שייאמרו כל המקרים הללו.

25 ב משנה שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים בתורת עדות מפי הראשונים, וקיימו את דבריו: על אנשי עיר שהקיפה כרקום מצור, ועל אנשי הספינה המוטרפת מטולטלת בסערה בים, ועל היוצא לידון אפילו בדיני נפשות — שהן בחזקת קיימין ואין חוששים שמא מתו.

26 אבל בני עיר שכבשה כרקום הצר על העיר, ואנשי ספינה שאבדה בים, והיוצא ליהרג לאחר שנגמר דינו — נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים, שכיון שאין אנו יודעים מה קרה להם — מחמירים בהם גם כאילו היו חיים וגם כאילו היו מתים. כיצד? אם היתה בת ישראל נשואה לכהן ובעלה היה באחד מהמצבים הללו — לא תאכל עוד בתרומה, שמא מת הוא ואבדה זכותה לאכול בתרומה, ואם היתה בת כהן נשואה לישראל ואיבדה על ידי נישואיה את הזכות לאכול תרומה — גם היא לא תאכל בתרומה, שמא בעלה חי ועדיין אסורה בתרומה.

27 ג גמרא אמר רב יוסף: לא שנו שהיוצא ליהרג נותנים עליו גם חומרי חיים אלא בבית דין של ישראל, שאף לאחר שמוציאים אותו ליהרג, אם מצאו לו זכות פוטרים אותו. אבל בבית דין של עובדי כוכבים, כיון דגמיר ליה דינא לקטלא שנגמר לו דינו למוות — מיקטל קטלי ליה הורגים הם אותו בכל מקרה, ולכן אנו צריכים לדון אותו כמת לכל דבר.

28 אמר ליה לו אביי: בית דין של עובדי כוכבים נמי גם כן יש לומר שאולי לא ימיתוהו, שהרי הם מקבלי שוחדא מקבלים שוחד ושמא יינצל בסופו של דבר על ידי מתן שוחד! אמר ליה לו רב יוסף: כי שקלי — כאשר הם לוקחים שוחד — הרי זה רק מקמי דלחתום פורסי שנמג לפני שייחתם גזר הדין, אבל לבתר דמיחתם פורסי שנמג אחרי שנחתם גזר הדין לא שקלי אינם לוקחים, ובמשנתנו מדובר לאחר שנחתם כבר גזר הדין.

29 לפי זה אף לאחר שנגמר דינו של אדם ליהרג בבית דין של ישראל, הריהו בחזקת חי, ועל כך מיתיבי מקשים ממה ששנינו: כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני היו עדיו — הרי זה יהרג, ואין אנו חוששים שמא מצאו לו אחרי כן טעם כדי לפוטרו! ומשיבים: דלמא שמא בבורח שאני שונה, שבוודאי לא חזרו ודנו בו, ונשאר הדין כפי שהיה.

30 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: שמע מבית דין של ישראל שהיו אומרים "איש פלוני מת", או "איש פלוני נהרג" — ישיאו את אשתו. אם שמע מקומנטריסין סופר בית המשפט של גוים "איש פלוני מת", "איש פלוני נהרג" — אל ישיאו את אשתו.

31 ומבררים: מאי מה פירוש "מת" שאומרים כאן, ומאי ומה פירוש "נהרג"? אילימא אם תאמר "מת" כוונתו שמת ממש, ו"נהרג" — נהרג ממש, דכוותיה שכיוצא בו גבי גוים אמאי מדוע אל ישיאו את אשתו? הא קיימא לן הרי מוחזק בידינו שכל גוי שמסיח לפי תומו הימוני מהימני ליה מאמינים אנו לו ואם כן, צריך לסמוך גם על הגויים שאמרו שאיש פלוני נהרג!

32 אלא לאו האם לא צריכים לפרש כך: כשאומרים "מת" — הכוונה היא יוצא למות, וכשאומרים "נהרג" — הכוונה היא יוצא ליהרג, וקתני ושנה: בבית דין של ישראל ישיאו את אשתו, שאנו מניחים שוודאי כבר נהרג, ולהיפך ממה שאמרנו!

33 ודוחים: לעולם תפרש מת ממש, ונהרג ממש, ודקאמרת ומה שאמרת: דכוותיה שכיוצא בו גבי גוים אמאי מדוע לא סומכים עליהם? והא קיימא לן והרי מוחזק בידינו שכל מסיח לפי תומו הימוני מהימני נאמנים הם! יש להבדיל; הני מילי דברים אלה אמורים דווקא במילתא בדבר שלא שייכי שייכים בה אלא הוא מספר על מעשה שאירע לאחרים, אבל במילתא דשייכי בה בדבר שהם שייכים בו עבדי לאחזוקי שיקרייהו עשויים הם לחזק את שיקרם וכיון שפסקו פסק דין, הרי הם מספרים שהאיש נהרג, ואין לסמוך בוודאות על דבריהם.

34 עד כאן גירסה אחת של סוגיה זו, אבל קיימת גם גירסה אחרת: איכא דאמרי יש שאומרים שאמר רב יוסף: לא שנו שיוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים ומתים אלא בבית דין של עובדי כוכבים,