ביאור שטיינזלץ על גיטין ס״ה

1 כעין דאורייתא תקון של תורה תקנו ולא יצרו הלכות שונות לגמרי.

2 ואידך והאחר ר' חיננא וורדאן מדוע שתק? סבור הוא כי אמרינן כאשר אנו אומרים כל דתקון רבנן שתקנו חכמים כעין דאורייתא תקון של תורה תקנו הרי זה דווקא במילתא דאית לה בדבר שיש לו עיקר מן התורה וחכמים הוסיפו בו תקנות, אבל מילתא דלית לה דבר שאין לו עיקר מן התורה כמו דין עירוב — לא התקינו בו שיהא כעין דין תורה.

3 מתיב מקשה רב אויא עוד על דברי שמואל, וכפי שפירשם רב חסדא שאין קטן זוכה עבור אחרים, ממה ששנינו: מערימין על מעשר שני כדי שלא יצטרך הפודה אותו להוסיף חומש על מחירו. שכן אם בעל המעשר עצמו הוא הפודה — חייב להוסיף חומש. כיצד? — אומר אדם לבנו ובתו הגדולים, או לעבדו ושפחתו העברים: "הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני זה" ולאחר שפדוהו נותנים לו את המעשר ואוכלו, בלא להוסיף חומש עליו.

4 ונברר: האי זו השפחה שמדובר בה כאן היכי דמי כיצד בדיוק הדבר? אי דאתיא אם שכבר הביאה שתי שערות, מאי בעיא גביה מה היא עושה אצלו, שהרי היא משתחררת בסימני בגרות? אלא לאו האם לא המדובר שלא אתיא הביאה שתי שערות? ומכאן משמע שאף קטנה יכולה לזכות עבור אחרים! ודוחים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — במעשר בזמן הזה שהוא רק דרבנן מדברי סופרים, ובזה חכמים עצמם הקלו.

5 ושואלים: ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא האם יש? והתניא והרי שנינו בברייתא: אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ואם כן כבר בטל דין עבד עברי עוד לפני ימי בית שני, וכל שכן בזמן הזה! אלא צריכים לומר שאף שמדובר בזמן שדין יובל נוהג, מכל מקום כאן מדובר במעשר שני כזה שבא מצמחים שגדלו בעציץ שאינו נקוב, שכל חיובו הוא רק דרבנן מדברי סופרים.

6 ועוד, בענין זה של זכיית קטנים אמר רבא, שלש מדות מדרגות יש בקטן: קטן כזה שאם נותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו — זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, וכנגדן ברמה זו של הבנה בקטנה — הרי היא מתקדשת על ידי בני משפחתה כגון אמה ואחיה קידושין מדברי סופרים, שהתרתם צריכה למיאון.

7 וסוג אחר הוא הפעוטות — מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וכנגדן בקטנה — מתגרשת בקידושי אביה, שגם כאשר קיבל אביה את הקידושין עבורה, שאז קידושיה מדין תורה, מתגרשת כאשר היא מקבלת בעצמה גט.

8 הסוג השלישי, כאשר הגיעו לעונת נדרים — נדריהן נדר והקדשן הקדש, וכנגדן בקטנה — חולצת. ולענין זכותו של אדם למכור קרקעות בנכסי אביו — אין זה חל עד שיהא בן עשרים שנה.

9 א משנה קטנה שאמרה לשליח: "התקבל לי גיטי" — אינו גט עד שיגיע גט לידה ממש, לפיכך, אם רצה הבעל לחזור ולבטל את הגט — יחזור כל עוד לא הגיע הגט לידה. וטעמו של דבר — שאין קטן עושה שליח, וממילא אין השליח נחשב שליח קבלה שהאשה מתגרשת עם קבלת הגט, אלא שליח הולכה של הבעל בלבד, ומתגרשת בגט רק כשמקבלתו מידו.

10 ואם אמר לו, לשליח, אביה של הקטנה: "צא והתקבל לבתי גיטה", אם רצה הבעל לחזור — לא יחזור. שכן האב, שיכול לקבל גט עבור בתו, יכול למנות שליח קבלה, ונתגרשה הקטנה עם קבלת הגט על ידי השליח.

11 ועוד בענייני שליחות הגט, האומר לשליח: "תן גט זה לאשתי במקום פלוני", ושינה השליח בשליחותו ונתנו לה במקום אחר — הרי זה פסול. אבל אם אמר לו: "הרי היא במקום פלוני", ולא הורה במפורש שיתננו לה שם, ונתנו לה במקום אחר — כשר.

12 האשה שאמרה לשליח קבלה בעת שמינתה אותו לשליח עבורה: "התקבל לי גיטי במקום פלוני", וקיבלו לה במקום אחר — פסול, ור' אלעזר מכשיר. אבל אם אמרה לו: "הבא לי גיטי ממקום פלוני", והביאו לה ממקום אחר — כשר, שבשליחות הולכה אין האשה מקפידה באיזה מקום ניתן הגט לשליח, שהרי הגירושין חלים רק כשהגט מגיע לידה, במקומה.

13 ב גמרא לגבי האמור במשנה בשליח ששינה מקום מסירת הגט, שואלים: ור' אלעזר, מאי שנא רישא במה שונה בתחילה ששינה מדברי הבעל דלא פליג שאינו חולק על סתם משנה, ופוסל, ומאי שנא סיפא ומה שונה בסוף דפליג שחולק ומכשיר גם אם הביא השליח את גיטה ממקום אחר מזו שאמרה האשה?

14 ומשיבים: איהו דמדעתיה הוא, האיש, שמדעתו הוא מגרש את אשתו — קפיד מקפיד שיהו הגירושין במקום מסויים דווקא, ואולם איהי היא שבעל כרחה היא מתגרשת — רק מראה מקום היא לו, ואינה יכולה להקפיד שיהא דווקא במקום מסויים.

15 ג משנה אשה שהיתה בת ישראל הנשואה לכהן, וכל עוד היא אשתו היא אוכלת תרומה, שאמרה לשליח: "הבא לי גיטי", שמינתה אותו רק כשליח הולכה להביא לידיה את הגט — הרי זו אוכלת בתרומה מכוח בעלה הכהן עד שיגיע גט לידה. אבל אם אמרה "התקבל לי גיטי" שיהא הוא שליח לקבלה עבורה, ומתגרשת היא בקבלתו את הגט — אסורה לאכול בתרומה מיד, שמא מצא את הבעל במקום סמוך, ומייד כשהגיע הגט לידו היא גרושה, ואסורה לאכול בתרומה לפי ששוב אינה אשת כהן. אמרה לו: "התקבל לי גיטי במקום פלוני" — הריהי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום, ר' אלעזר אוסר עליה לאכול מיד.

16 ד גמרא על האמור במשנה שאם אמרה לשליח שיקבל עבורה את גיטה במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע הגט לשם, שואלים: וגיטא מיהא הוי וגט הוא מכל מקום בשעה שיגיע לשם אף על פי שקיבל השליח את הגט במקום אחר? והאמרת רישא והרי אמרת בתחילה, במשנה הקודמת, שבמקרה שמשנה השליח מדבריה לא הוי גיטא אינו גט כלל!

17 ומשיבים: לא צריכא נצרכה, אלא במקרה שאמרה ליה לו כך: "התקבל לי גיטא את הגט בעיר מתא מחסיא, וזימנין דמשכחת ליה ופעמים שתמצא אותו בעיר בבל". והכי קאמרה ליה וכך אמרה לו זו היא משמעות דבריה: "משקל כל היכא דמשכחת ליה שקליה מיניה לקחת את הגט, בכל מקום שאתה מוצא אותו קח אותו ממנו,

18 ואולם גיטא לא הוי עד דמטית לא יהא זה גט עד שאתה מגיע למתא מחסיא.

19 א שנינו במשנה: שכאשר אמרה האשה לשליח "התקבל לי גיטי במקום פלוני" שר' אלעזר אוסר עליה לאכול מיד. ומקשים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, דהא שהרי לפי סברתו שלו רק מראה מקום היא לו, ולא אמרה לו שיקבלנו דווקא במקום מסויים וממילא מובן שנאסרת בתרומה מיד!

20 ומשיבים: לא צריכא נצרכה, אלא לאופן דאמרה ליה שאומרת לו: זיל לך למזרח דאיתיה שהוא ישנו במזרח, וקא אזל והוא הלך לצד מערב, מהו דתימא שתאמר במערב הא ליתיה הרי איננו, ובוודאי לא ימצאנו שם, ולא יהא גט עד לאחר זמן, על כן קא משמע לן השמיע לנו, דילמא בהדי דקאזיל מיגס גאיס ביה ויהב ליה גיטא שמא בתוך אותו זמן שהלך פגע בו במקרה ונתן לו את הגט.

21 אגב דברים אלה מביאים הלכה אחרת, שנינו: האומר לשלוחו "ערב לי עירוב תחומים בתמרים" ועירב לו בגרוגרות תאנים יבשות, או שאמר לו "ערב לי בגרוגרות" ועירב לו בתמרים, תני חדא שנויה ברייתא אחת שעירובו עירוב, ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: אין עירובו עירוב!

22 אמר רבה: לא קשיא אין זה קשה, הא זו כשיטת רבנן, הא זו כשיטת ר' אלעזר. ומסביר: הא רבנן דאמרי זו כשיטת חכמים שאומרים: קפידא הקפדה, שהמשלח שליח מקפיד שימלא את דבריו בדיוק, ואם משנה משהו — בטלה שליחותו. הא זו שיטת ר' אלעזר, שאמר: מראה מקום היא לו, ואם אין השינוי משמעותי — השליחות קיימת.

23 ורב יוסף אמר: הא והא זו וזו כשיטת רבנן חכמים, שיש קפידה בשינוי, אבל לא בכל שינוי. ויש להסביר: כאן בשלו, כאן בשל חבירו. אם הוא מערב בשלו, אנו אומרים שאינו מקפיד במה בדיוק יערבו לו, אבל בשל חבירו — לא קיבל רשות.

24 אמר לו אביי, ואלא הא דתניא זו ששנינו בברייתא, האומר לשלוחו: "ערב לי, כלומר, הנח את העירוב במגדל" ועירב לו והניח אותו בשובך, או אמר לו "בשובך" — ועירב לו במגדל, דתניא חדא ששנויה ברייתא אחת שעירובו עירוב, ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת שאין עירובו עירוב, התם שם מאי מה, איזו חלוקה של שלו ושל חבירו איכא?

25 ומשיבים: התם נמי איכא פירי שם גם כן יש פירות של מגדל ופירי ופירות של שובך, שלא התכוון לומר לו להניח את העירוב במקום זה, אלא כוונתו היתה שישתמש בפירות הנמצאים במקום זה או אחר, ומניחים שהפירות במקום אחר אינם שייכים לו.

26 ב משנה בעל האומר לשניים: "כתבו גט ותנו לאשתי", או אמר: "גרשוה", או: "כתבו איגרת ותנו לה" — הרי אלו יכתבו ויתנו, שכל אלה הן כוונת דבריו ברורה והרי הם הוראה לגרש את האשה.

27 אבל אם אמר: "פטרוה", או שאמר "פרנסוה", או "עשו לה כנימוס" כחוק, או "עשו לה כראוי" — לא אמר כלום, שכל אלה אינם בהכרח לשון גט.

28 ג גמרא תנו רבנן שנו חכמים בעל שאמר "שלחוה", או שאמר "שבקוה", או "תרכוה" — הרי אלה לשונות גט, ולפיכך הרי אלו יכתבו ויתנו. ואם אמר "פטרוה", או "פרנסוה", או "עשו לה כנימוס", או "עשו לה כראוי" — לא אמר כלום.

29 תניא שנויה ברייתא, ר' נתן אומר: אם אמר הבעל "פטרוה" — דבריו קיימין, וצריכים לתת לה גט, אבל אם אמר: "פיטרוה" — לא אמר כלום. אמר רבא: ר' נתן דבבלאה שבבלי הוא ודייק בין "פיטרוה" ל"פטרוה", שהוא מחלק בין "פיטרוה" שהוא מלשון פטור ההיפך מחובה, ולשון "פטרוה" במובן של שלחוה, ואולם התנא דידן שלנו דבר שבן ארץ ישראל הוא, לא דייק אינו מדייק, אינו מחלק בזה.

30 איבעיא להו נשאלה להם, ללומדים אם אמר: "הוציאוה", מהו? אם אמר: "עזבוה", מהו? "התירוה", מהו? "הניחוה", מהו? "הועילו לה", מהו? "עשו לה כדת", מהו?

31 ומשיבים: פשוט מיהא חדא פתור על כל פנים אחת מן השאלות הללו, דתניא שכן שנינו בברייתא: אם אמר "עשו לה כדת", או שאמר "עשו לה כנימוס", או "עשו לה כראוי" — בכל אלה לא אמר כלום, ואין זה גט. משמע שלשון "עשו לה כדת" אינה הוראה מוגדרת לגירושין.

32 ד משנה בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר שמוליכים אותו בשלשלאות על מנת להוציאו להורג, ואמר: "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו, אף על פי שלא פירש ואמר "תנו". חזרו לומר: אף המפרש בים, והיוצא בשיירא לדרך רחוקה, ואמר "כתבו" כוונתו לכתוב ולתת. ר' שמעון שזורי אומר: אף חולה המסוכן, אם אמר בלשון כזו — כותבים ונותנים.

33 ה גמרא מסופר בענין זה: גניבא יוצא בקולר הוה היה ליהרג, כי הוה קא נפיק כאשר היה יוצא, אמר לאנשים שהיו שם בדרך צוואה: הבו ארבע מאה זוזי תנו ארבע מאות זוז לר' אבינא, מחמרא מן היין שיש לי בעיר נהר פניא. אמר ר' זירא: