ביאור שטיינזלץ על גיטין ל״ד

1 יתומין קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שהוריש להם, בית דין מעמידין להן, לכל אחד, אפוטרופוס, ובוררים להן האפוטרופסים חלק יפה לכל אחד ואחד, וכאשר הגדילו גדלו ובגרו היתומים — יכולין למחות ולומר שלא היתה החלוקה כראוי, ולבטלה. ורב נחמן דידיה עצמו אמר בניגוד לדברי שמואל: אם הגדילו — אין יכולין למחות. שאם כן, שאתה אומר שיכולים למחות מה כח בית דין יפה? משמע שהוא מקבל נימוק זה של מה כח בית דין יפה!

2 ומשיבים: אין זו סתירה, התם שם לגבי היתומים הרי זה ענין של ממונא ממון, שיש מקום לעמוד על כבוד בית דין בענין זה, ואילו הכא כאן בגיטין הרי זה ענין של איסורא איסור ולא יתירו אשת איש רק משום טעם זה.

3 א מסופר: איש אחד ששמו גידול בר רעילאי שדר שלח לה גיטא לדביתהו גט לאשתו, אזל שליחא אשכחה דהוה יתבה ונוולה הלך השליח מצא אותה שהיתה יושבת ואורגת, אמר לה: הא הרי גיטיך. אמרה ליה לו: זיל השתא מיהא ותא לך עכשיו מכאן ובוא למחר ואז תתן לי את הגט. אזל לגביה הלך אליו השליח אל גידול בר רעילאי ואמר ליה לו מה שאירע. פתח גידול בר רעילאי ואמר: "ברוך הטוב והמטיב", ששמח שגט זה לא ניתן.

4 ונחלקו בדינו של גט זה, אביי אמר: אמנם אמר "ברוך הטוב והמטיב", ששמח שלא ניתן, ואולם לא בטל על ידי כך גיטא הגט. רבא אמר: אמר "ברוך הטוב והמטיב", ובטל גיטא הגט.

5 ושואלים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון נחלקו? ומשיבים: בגלוי דעתא בגיטא קמיפלגי בגילוי דעת בגט נחלקו, כלומר, כשמגלה הבעל דעתו שאין רצונו בגט, אבל לא אמר במפורש שהוא מבטל אותו, האם הדבר הזה מועיל כדי לבטל את הגט או לא. שאביי סבר סבור: גלוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא גילוי דעת בגט לא כלום הוא ואינו נחשב, ורבא סבר סבור: גלוי דעתא בגיטא מילתא היא גילוי דעת בגט דבר הוא וחוששים לו.

6 אמר רבא: מנא אמינא לה מניין אני אומר אותה את הלכה זו? שרב ששת אשקליה גיטא לההוא גברא בעל כרחיה נטל גט מאדם אחד בעל כורחו על מנת לתיתו לאשתו של הלה. ומה עשה אותו אדם — אמר להו לסהדי להם לעדים: הכי כך אמר, הורה, לכו לכם רב ששת: לבטל גיטא שיתבטל הגט, ואצרכיה והצריכו רב ששת לכתוב גיטא אחרינא גט אחר. משמע שמכיון שגילה את דעתו שאין רצונו בגט, אף שלא אמר שהוא עצמו מבטל את הגט, אלא שרב ששת הורה כן — הרי הוא בטל.

7 ואביי משיב על כך: אטו וכי רב ששת מבטל גיטא דאינשי הוה גיטי אנשים היה? אלא האמת היא שאיהו בטלה הוא עצמו, הבעל, ביטלו את הגט, והאי דקאמר להו הכי וזה שאמר להם כך בלשון זו משום דפנוי מכות ששמשי בית דין של רב ששת היו מכים אותו אם היה עושה שלא כדברי הדיין.

8 ואמר אביי: מנא אמינא לה מניין אני אומר אותה, את דעתי, שגילוי דעת בגט אין בו ממש? שרב יהודה אשקליה גיטא לחתניה נטלו, הכריחו לתת גט לחתנו של ר' ירמיה ביראה מבירי ובטליה וביטל אותו האיש את הגט, תנא אשקליה ובטליה חזר, רב יהודה נטל ממנו וביטלו הלה, הדר תנא ואשקליה על כרחיה חזר רב יהודה, שנה ונטל ממנו גט בעל כורחו, ואמר להו לסהדי להם לעדים באותה שעה: אותיבו קרי באוניכו וכתובו ליה שימו חתיכות דלעת באוזניכם וכיתבו לו גט, שלא תוכלו לשמוע אם יאמר לכם שהוא מבטל. ואי סלקא דעתך גלוי דעתא בגיטא מילתא היא ואם עולה על דעתך לומר שגילוי דעת בגט דבר הוא, הא חזו ליה דקא רהיט בתרייהו הרי העדים רואים אותו שהוא רץ אחריהם ואף שאינם שומעים את קולו הם יכולים להבין שרצונו לבטל!

9 ורבא משיב על כך: כיון שאינם שומעים — אין זה גילוי דעת, כי האי דקא רהיט בתרייהו זה שהוא רץ אחריהם אינו ראיה, שהרי יכול להיות דאמר להו שהוא רוצה לומר להם: אשור הבו לה הייא מהרו התחזקו ותנו לה את הגט במהרה, כי היכא דמשלם צערא דההוא גברא כדי שיגמר כבר צערו של אותו אדם, כלומר, צערי, בזה שאשתי מתגרשת ממני.

10 ואמר אביי עוד: מנא אמינא לה מניין אני אומר אותה, את ההלכה שגילוי דעת בגט אין בו ממש? דההוא שאדם אחד שאמר להו להם לעדים כאשר נתן גט על מנת לתיתו לאחר זמן: אי אם לא אתינא אבוא עד תלתין יומין שלושים יום ליהוי גיטא יהא זה גט, אתא ופסקיה מברא בא והפסיקתו המעבורת ולא יכול היה לעבור את הנהר ולהגיע למקום, אמר להו להם, לעומדים מעבר הנהר: "חזו דאתאי, חזו דאתאי" ראו שבאתי, ראו שבאתי, ואמר שמואל: לא שמיה מתיא אין שמו, אינו נחשב ביאה. משמע שאף על פי שהוא מגלה דעתו, מכל מקום הגט נשאר בעינו.

11 ורבא אמר: מכאן אין ראיה, אטו התם לבטולי גיטא בעי וכי שם לבטל את הגט רצה? התם, לקיומי תנאיה קא בעי שם, לקיים את תנאו רצה והא והרי לא איקיים תנאיה התקיים תנאו.

12 מסופר: ההוא אדם אחד שאמר להו להם כאשר נתן גט לארוסתו: אי אם לא נסיבנא אשא אותך לאשה עד תלתין יומין שלושים יום — ליהוי גיטא יהא זה גט. כי מטו תלתין יומין כאשר הגיעו שלושים יום, אמר להו להם: הא טרחנא הרי טרחתי ולא הצלחתי.

13 ושואלים: למאי ניחוש לה למה נחשוש לו לגט זה? אי אם משום אונסא אונס שבדבר, שהרי טרח ונאנס ולא עלה בידו — הלא כלל הוא שאין טענת אונס בגיטין. אי אם משום גלויי דעתא בגיטא גילוי הדעת בגט שגילה דעתו שאינו רוצה בגט הזה, אם כן פלוגתא מחלוקת של אביי ורבא הוא, וכמבואר להלן — בזה הלכה כאביי.

14 וכן מסופר: ההוא אדם אחד שאמר להו להם: אי אם לא נסיבנא אשא לאשה את ארוסתי לריש ירחא דאדר, ליהוי גיטא עד ראש חודש אדר, שיהא זה גט., כי מטא ריש ירחא דאדר כאשר הגיע ראש חודש אדר, אמר להו להם: אנא לריש ירחא דניסן אמרי אני לראש חודש ניסן אמרתי. ומעתה, למאי ניחוש למה נחשוש לה? אי אם משום אונס שהיה בזה — אין אונס בגיטין. אי אם משום גלויי דעתא הדעת — פלוגתא מחלוקת של אביי ורבא, והלכה כאביי.

15 ומסכמים את ההלכה: והלכתא והלכה כרב נחמן, שאמר שביטול גט יכול להתבצע אפילו בפני שנים. והלכתא והלכה כרב נחמן, שאמר שהלכה כרבי בשתיהם.

16 והלכתא והלכה כנחמני אביי שגילוי דעת בגט אינו נחשב.

17 א משנה בראשונה היה משנה את שמו ושמה, שם עירו ושם עירה ולא היו מדקדקים לכתוב בגט את כל השמות של הבעל והאשה, אלא כפי שהיו נוהגים לקרוא להם במקום כתיבת הגט. התקין רבן גמליאל הזקן שיהא הסופר כותב בגט: "איש פלוני וכל שום שם שיש לו", "אשה פלונית וכל שום שם שיש לה", מפני תיקון העולם, שמא במקום אחר אין מכירים את השם שנכתב בגט, ויבואו להוציא לעז על הגט שאינו שלה.

18 ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: שלחו ליה לו בני מדינת הים לרבן גמליאל שאלה זו: בני אדם הבאים משם, מארץ ישראל לכאן, לארץ ישראל שמו יוסף — וקוראין לו יוחנן, או ששמו יוחנן — וקוראין לו יוסף, היאך מגרשין נשותיהן? עמד רבן גמליאל והתקין שיהו כותבין: "איש פלוני וכל שום שם שיש לו", "אשה פלונית וכל שום שם שיש לה", מפני תיקון העולם. אמר רב אשי: והוא דאתחזק בתרי שמי שהוחזק בשני שמות, כלומר, שידוע לנו שיש לו שם נוסף. אמר ליה לו ר' אבא לרב אשי: ר' מרי ור' אלעזר קיימי כוותך עומדים בשיטתך.

19 ומוסיפים: וכן תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב אשי: היו לו שתי נשים — אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות — אחד ביהודה ואחד בגליל, וגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל — אינה מגורשת, עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ויוסיף שם של הגליל עמו, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם של יהודה עמו. ואם יצא למקום אחר וגרש באחד מהן משני השמות הללו — מגורשת.

20 ויש לשאול: והאמרת והרי אמרת שגם ביהודה צריך להוסיף שם של גליל עמו! אלא שמע מינה למד מכאן שיש להבדיל; הא דאתחזק זה שהוחזק בשני שמות, כגון ביהודה שהיו יודעים שיש לו עוד שם אחד בגליל, הא זה שלא אתחזק הוחזק בשני שמות, כגון אם הלך למקום אחר שאין מכירים אותו — אינו צריך לכתוב אלא אחד מן השמות, ובמקום שמכירים אותו בשם אחד — בשם הידוע באותו מקום. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה שכן הוא.

21 מסופר: ההיא דהוו קרו אשה אחת שהיו קוראים לה מרים, ופורתא ומקצת היו קוראים לה שרה, אמרי נהרדעי אמרו חכמי נהרדעא: צריכים לכתוב לה בגט מרים וכל שום שם שיש לה, ולא יכתוב שרה וכל שום שיש לה, שהולכים אחרי השם העיקרי שלה.

22 ג משנה אין אלמנה נפרעת כתובתה מנכסי יתומים אלא בשבועה, שצריכה להישבע שלא קיבלה כבר משהו מן הכתובה בחיי בעלה. מסופר: נמנעו מלהשביעה והיתה האשה מפסידה, שלא יכלה לקבל את כתובתה, התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו, שהיו מטילים עליה נדר חמור כגון שלא תאכל פירות כלל אם קיבלה דבר מן הכתובה, וגובה לאחר מכן את כתובתה.

23 העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, אף על פי שאין הדבר הזה מעכב לגבי הגט. והלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם כאשר יבואר בגמרא.

24 ד גמרא שואלים: מאי איריא מה שייך, מדוע שנה דין זה דווקא לגבי אלמנה? אפילו כולי עלמא נמי כל העולם, כל אדם, גם כן צריך להישבע ליתומים, דהא קיימא לן שהרי מוחזק בידינו שכל הבא ליפרע מנכסי יתומין שירשו מאביהם, את חוב אביהם לא יפרע אלא בשבועה! ומשיבים: אלמנה אצטריכא ליה הוצרך לו לומר, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: