ביאור שטיינזלץ על גיטין י״ד

1 בההיא באותה הנאה שיש ללווה דקא משתניא ליה שמשתנה לו עתה חובו בין מלוה ישנה למלוה חדשה, כי עכשיו החוב אינו עוד למלווה הראשון אלא לאדם אחר, ונוח לו שיש לו עכשיו נושה חדש שיכול לבקש ממנו ארכה עד שיצטרך לשלם לו את חובו — מכוח הנאה זו גמר ומשעביד נפשיה גומר בדעתו ומשעבד את עצמו עכשיו למלווה החדש.

2 אמר ליה לו הונא מר בריה בנו של רב נחמיה לרב אשי: אלא מעתה, לפי דבריך, כגון הני דבי בר אלה האנשים של בית בן אלישיב דכפתי ושקלי לאלתר שהם כופתים באזיקים ולוקחים את ממונם מיד כאשר מגיע זמן פרעון של הלוואה שנתנו, והם בוודאי לא יתנו ללווה ארכה יתירה על זמן ההלוואה הראשונה ואין הוא משעבד עצמו להם, הכי נמי כך גם כן תאמר שלא קנו בדרך קנין זו של מעמד שלושתם? שהרי לגבי הלווה אין הבדל בין מילוה הישנה לבין המילוה החדשה.

3 וכי תימא הכי נמי ואם תאמר שכך הוא גם כן, ודין זה אמנם אינו שייך בהם, אם כן נתת דבריך לשיעורין, שחלות קנין "מעמד שלושתם" אינה מוחלטת אלא תלויה כל פעם במידה שנוח לו ללווה להעביר את השיעבוד מאיש אחד לחבירו,

4 אלא יש לחזור מן ההסברים הקודמים, ולנקוט כפי שאמר מר זוטרא: הני תלת מילי שלושה דברים אלה שוינהו רבנן כהלכתא עשו אותם חכמים כהלכה בלא טעמא טעם, כלומר, קבעו הלכה שאין עניינה ברור לנו: חדא האחד — הא זו של מעמד שלושתם, ואידך והאחר, זו שאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו במתנה — לא עשאה אלא אפיטרופיא אפוטרופסית, כלומר, ממונה על הנכסים, אבל לא נתן לה אותם במתנה. ואידך והאחר, זו שאמר רב חנניא: המשיא אשה לבנו גדול ועושה את משתה החתונה בבית — קנאו הבן לאותו בית.

5 ובענין זה של מעמד שלושתם מסופר: אמר ליה לו רב לרב אחא ברדלא: קבא דמוריקא אית לי גבך קב של כרכום יש לי אצלך שאתה חייב לי, יהביה תן אותו לפלוני זה, שיקנהו בקנין מעמד שלושתם. והוסיף רב: באפיה קאמינא בפניו אני אומר לך שלא הדרנא אחזור בי מקנין זה.

6 ושואלים: מכלל הדברים אתה למד דאי בעי הדר ביה, מצי הדר ביה שאם היה רוצה לחזור בו, היה יכול לחזור בו ונמצא שאין מעמד שלושתם קונה קנין גמור? ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: בפניו אני אומר לך דבר זה, שכן דברים הללו הנעשים במעמד שלושתם לא ניתנו לחזרה, שיש בכך נתינה שאין הנותן יכול לחזור בו ממנה.

7 ושואלים: לשם מה הובאו דברי רב אלה? הא הרי כבר אמר רב הלכה זו חדא זימנא פעם אחת, שאמר רב הונא אמר רב: "מנה לי בידך, תנהו לו לפלוני", במעמד שלשתן — קנה!

8 ודוחים: אי אם קנין מעמד שלושתם היה נלמד רק מההיא מאותה הלכה בלבד, הוה אמינא הייתי אומר כי הני מילי דברים אלה שיש צורך במעמד שלושתם אמורים דווקא במתנה מרובה, שרק בה צריך לעשות דווקא כך, אבל מתנה מועטת לא ליבעי יצטרך לעשות אותה בפניו של המקבל, אלא יכול המקנה לתת הוראה בלבד, ובכך ייקנה הדבר לאותו פלוני, שאין מסתבר שיחזור בו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין הדבר כן, ושרק מעמד שלושתם מחיל קנין גמור.

9 מסופר: הנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי הדדי אותם גננים שעשו חשבון זה עם זה, פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו נשארו חמישה איסרים אצל אחד מהם יותר מן המגיע לו, ונמצא חייב סכום זה לאחרים, אמרי ליה אמרו לו האחרים: "יהבינהו ניהליה למרי ארעא" תן אותם, את המעות, לבעל הקרקע, ואמרו זאת באפי מרי ארעא בפני בעל הקרקע, וקנה מיניה וקנו ממנו, כלומר, עשו קנין לגבי זה.

10 לסוף אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה הלך ועשה אותו אדם חשבון בינו לבין עצמו, והתברר לו שלא פש גביה נשאר אצלו ולא מידי דבר, שבאמת לא היה עודף כזה בידיו. אתא לקמיה בא לפני רב נחמן לשאול מה לעשות. אמר ליה לו רב נחמן: מאי איעביד מה אעשה לך? חדא אחת, שאמר רב הונא אמר רב, שמעמד שלושתם קונה קנין מיידי וכבר קנה בעל הקרקע את המעות. ועוד, הא קנו מינך הרי עשו קנין איתך.

11 אמר ליה לו רבא: אטו האי מי קאמר "לא יהבינא" האם אדם זה אומר "איני נותן", שאינו רוצה לתת מה שהתחייב? הלא "דליכא גבאי" קאמר "שאין אצלי" הוא אומר, שהרי אמרו לו חביריו לתת חמישה איסרים שנשארו בידו, והוא טוען שכלל לא נשאר בידו סכום כזה! אמר ליה לו: אם כן, קנין בטעות הוא זה, וכל קנין בטעות חוזר.

12 א איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה, מי שאמר לשלוחו: "הולך מנה לפלוני שאני חייב לו", אמר רב: חייב המשלח באחריותו, ואם יאבד המנה לשליח צריך המשלח לתת מנה אחר לאיש שהוא חייב לו. ואולם אם בא מבקש המשלח לחזור בו מנתינה זו לאחר שנתן לשליחו — אינו חוזר. ושמואל אמר: מתוך שחייב המשלח באחריותו, הרי המנה נחשב עדיין ברשותו, ומשום כך אם בא לחזור — חוזר.

13 ושואלים: לימא בהא קמיפלגי האם לומר שבדבר זה הם חלוקים, דמר סבר שחכם זה, רב, סבור: "הולך" כאילו אמר לו "זכי" דמי "זכה" נחשב, וזכה השליח מיד בקבלתו עבור המקבל, ולכן אין המשלח יכול לחזור בו. ומר סבר וחכם זה, שמואל, סבור: "הולך" לאו כ"זכי" דמי לא כמו "זכה" הוא נחשב ומשום שעדיין לא זכה המקבל בדבר, יכול המשלח לחזור בו?

14 ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא שלדעת הכל "הולך" כ"זכי" דמי כמו "זכה" הוא נחשב, והכא ואולם כאן במקרה זה שהאחריות חלה עדיין על המשלח בהא קמיפלגי בדבר זה הם חלוקים, מר סבר חכם זה, רב, סבור: לא אמרינן אין אנו אומרים: מיגו מתוך שחייב המשלח באחריותו — יכול גם לחזור בו. ומר סבר וחכם זה, שמואל, סבור: אמרינן אומרים אנו מיגו מתוך. שבמקום שאנו מחייבים את המשלח באחריות כגון בהלוואה נמצא שאין אנו סבורים שהשליח זכה עבור המקבל זכייה גמורה, וכיון שלא יצא הדבר מרשות המשלח — יכול המשלח אף לחזור בו.

15 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב: מי שאמר לחבירו "הולך מנה לפלוני שאני חייב לו", או שאמר "תן מנה לפלוני שאני חייב לו", או "הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי", או "תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי" — חייב באחריותו, ואם בא לחזור — אינו חוזר.

16 ושואלים לגבי אותה ברייתא: במקרה שבו השליח קיבל להביא פקדון לבעליו, לימא ליה שיאמר לו המשלח, שומר הפקדון, לשליח: אין רצונו של בעל הפקדון שיהא פקדונו ביד אחר! וכיון שנעשה דבר שאינו לזכות בעל הפקדון — אין כאן זכייה, וממילא יכול המשלח לחזור בו. אמר ר' זירא: כאן מדובר כשהוחזק המשלח, שומר הפקדון כפרן, אדם שאינו נאמן. ומשום כך בוודאי מרוצה בעל הפקדון שהפקדון יוצא מידו לידי אדם אחר.

17 מסופר: רב ששת הוה ליה אשרתא דסרבלי היה לו אשראי של מעילים בעיר מחוזא, שהיה לו הסכם קבוע שהוא נותן להם מעילים לסחור בהם בעיר מחוזא, והם משלמים עבורם אחר כך מעות. אמר ליה לו לרב יוסף בר חמא: בהדי דאתית, אייתינהו ניהלי כאשר אתה בא לכאן ממחוזא עירך, הבא אותם לי. אזל, יהבינהו ליה הלך, ונתנום לו. אמרי ליה אמרו לו הנותנים: ניקני מינך נעשה איתך קנין על זה שקיבלת, שאם יקרה דבר תהיה אחראי עליהם. אמר להו להם: אין כן.

18 לסוף אישתמיט להו השתמט מהם ולא עשה את הקנין. כי אתא לגביה כאשר בא אליו, לרב ששת וסיפר לו על כך, אמר ליה לו רב ששת: שפיר עבדת יפה, נכון עשית שלא שוית נפשך עשית את עצמך על ידי קנין שכזה "עבד לוה לאיש מלוה" משלי כב, ז, שכן לולא כן היית מחייב את עצמך לחינם כאילו לווית מהם. לישנא אחרינא בלשון אחרת אומרים שכך אמר לו רב ששת: שפיר עבדת יפה עשית, "עבד לוה לאיש מלוה", ואנשי מחוזא שלוו ממני צריכים להיות אחראים לכך שיגיעו הדברים לידי.

19 עוד מסופר: ר' אחי בר' יאשיה הוה ליה איספקא דכספא היה לו כלי כסף בעיר נהרדעא,

20 אמר ר' אחי להו להם לר' דוסתאי בר ר' ינאי ולר' יוסי בר כיפר: בהדי דאתיתו אתיוה ניהלי כאשר אתם באים משם הביאו אותו, את הכלי, אלי. אזול הלכו לנהרדעא, יהביה ניהליה נתנוהו המחזיקים בכלי להם. לאחר שנתנו להם את הכלי אמרי להו אמרו להם המחזיקים בכלי: נקני מינייכו נעשה קנין איתכם לגבי אחריותכם על הכלי עד שיגיע לידי ר' אחא. אמרי להו אמרו להם השליחים: לא, אין אנו רוצים, שהרי כאמור, בדבר כזה האחריות על המשלח. אמרי להו אמרו להם: אם כן, אהדריה ניהלן החזירו אותו, את הכלי, לנו שאין אנו רוצים לתת אותו באופן זה שתהיה האחריות עלינו.

21 ר' דוסתאי בר' ינאי אמר להו להם: אין כן, שהוא מוכן להחזיר, ר' יוסי בר כיפר אמר להו להם: לא, שהרי כאמור, אין הנותן יכול לחזור בו לאחר שנתנו לשליח. הוו קא מצערו ליה היו מצערים, מענים, אותו את ר' יוסי בר כיפר, שיסכים להחזיר את הכלי, אמר ליה לו ר' יוסי בר כיפר לר' דוסתאי: חזי מר היכי קא עביד ראה אדוני איך הוא עושה לי! אמר להו להם: טב רמו ליה טוב אתם עושים, הכו אותו.

22 כי אתו לגביה כאשר באו שני השליחים הללו אליו, אל ר' אחי, אמר ליה לו ר' יוסי בר כיפר: חזי מר ראה אדוני, לא מיסתייה די לו שלא סייען סייע לי ר' דוסתאי, אלא עוד אמר להו נמי להם גם כן "טב רמו ליה" טוב הכו אותו! אמר ליה לו ר' אחי לר' דוסתאי: אמאי תיעבד הכי מדוע עשית כך?

23 אמר ליה לו: אותן בני אדם שהחזיקו בכלי הן אמה, וכובען אמה, ומדברין מחצייהן, ושמותיהן מבוהלין מוזרים: ארדא וארטא ופילי בריש, אם אומרין להם "כפותו" — כופתין את האדם, אומרין להם "הרוגו" — הורגין, ומה היה קורה אילו הרגו את דוסתאי, כלומר, אותי, מי נתן ייתן לינאי אבא בר בן כמותי!

24 אמר ליה לו ר' אחי: רצונך לומר שבני אדם הללו קרובים למלכות הן? אמר ליה לו: הן. שאל אותו: יש להן סוסים ופרדים שרצים אחריהן? כלומר, משרתים וכוח לעשות את הדברים הללו? אמר ליה לו: הן. אמר ליה לו ר' אחי: אי הכי, שפיר עבדת אם כך, יפה עשית, שהיה זה אונס גמור.

25 א לאחר שנידונה אמירת "הולך" האם היא כ"זכה" לענין מילוה ופקדון, דנים בה לענין מתנה. מי שאמר לשלוחו "הולך מנה לפלוני", והלך השליח ובקשו חיפש את פלוני זה ולא מצאו, שכבר מת. תני חדא שנויה ברייתא אחת: במקרה שכזה יחזרו המעות למשלח, ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: יינתנו המעות ליורשי מי שנשתלחו לו אליו.

26 ומציעים: לימא בהא קמיפלגי האם לומר שבענין זה הם חלוקים, דמר סבר שחכם זה שבברייתא השניה סבור: "הולך" נחשב כ"זכי" כ"זכה" ולכן זכה השליח עבור מי שנשתלחו לו, וממילא כמותו ירשו בניו את זכותו זו, ומר סבר וחכם זה שבברייתא הראשונה סבור: "הולך" לאו כ"זכי" אינו נחשב כ"זכה" ולכן צריך להחזיר את המעות למשלח?

27 אמר ר' אבא בר ממל: לא, דכולי עלמא לדעת הכל "הולך" לאו אינו נחשב כ"זכי", ולא קשיא ואין זה קשה, אין סתירה בין שתי הברייתות; הא זו הברייתא האומרת שיחזיר למשלח, עוסקת במקרה שהיה הנותן בריא בשעה שציווה לתת את המנה, ומתנה כזו אינה נקנית למקבל מייד אלא כשזוכה בה, וכאן הרי מת. הא זו האומרת שייתן ליורשי מי שנשתלחו לו, עוסקת במקרה שהיה זה שכיב מרע שציווה לתת, ובמתנת שכיב מרע מזכה מייד למקבל, ונמצא שזכה מיד במנה ומכוחו זכו יורשיו.

28 רב זביד אמר: לדרך זו ש"הולך" אינו כ"זכה" יש לפרש עוד, כי הא והא זו וזו עוסקות במקרה שהיה הנותן שכיב מרע, אלא הא זו האומרת: ליורשי מי שנשתלחו לו — במקרה דאיתיה שישנו למקבל בשעת מתן מעות, שבשעה שנתן את הכסף לשליח היה המקבל עדיין חי, ולכן כשנתן לשליח מייד זכה המקבל בכסף, וזכו יורשיו מכוחו, הא זו האומרת: למשלח — במקרה דליתיה שלא היה כבר למקבל בשעת מתן מעות לשליח, שנמצא שלא היה עבור מי לזכות.

29 ואילו רב פפא אמר, אפשר לפרש באופן אחר את שתי הברייתות לדרך זו ש"הולך" אינו כ"זכה": הא והא זו וזו עוסקות בבריא ששלח מתנה זו ומת, אלא הא זו האומרת שיחזיר למשלח, עוסקת במקרה דמית שמת המקבל בחיי הנותן, ומשום שלא זכה בעצמו במעות, גם יורשיו אינם זכאים להם. הא זו האומרת שהמעות ינתנו ליורשי מי שנשתלחו אליו, עוסקת במקרה דמית שמת הנותן בחיי המקבל. שכיון שמת, מצוה לקיים את דבריו, ומשום כך זכה המקבל במעות, ויורשיו אחריו.

30 ועוד מציעים: לימא האם לומר שהשאלה האם "הולך" כ"זכי" מחלוקת תנאי תנאים היא? דתניא שכן שנינו בברייתא: מי שאמר לחבירו "הולך מנה לפלוני", והלך ובקשו ולא מצאו, לפי שכבר מת — יחזרו המעות למשלח. מת משלח — ר' נתן ור' יעקב אמרו: יחזרו ליורשי משלח, ויש אומרים: ליורשי מי שנשתלחו לו.

31 ר' יהודה הנשיא אמר משום בשם ר' יעקב שאמר משום בשם ר' מאיר: מצוה לקיים דברי המת, ולכן יש לתת אותם ליורשי המקבל. וחכמים אומרים: מספק יחלוקו. וכאן בבבל אמרו: כל מה שירצה שליח — יעשה. אמר ר' שמעון הנשיא: על ידי אצלי היה מעשה כגון זה, ושאלתי כיצד לנהוג, ואמרו לי חכמים: יחזרו ליורשי משלח.

32 ומעתה, מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בענין זה הם חלוקים, שהתנא קמא סבר הראשון סבור: "הולך" לאו כ"זכי" אינו נחשב כ"זכה", ולכן יחזור הכסף למשלח. ור' נתן ור' יעקב נמי גם כן סבורים: "הולך" לאו כ"זכי" אינו נחשב כ"זכה", ואולם מוסיפים עוד שאף על גב דמית אף על פי שמת המשלח, לא אמרינן אין אנו אומרים: מצוה לקיים דברי המת, ולכן יחזרו המעות ליורשיו. ודעת יש אומרים כי "הולך" נחשב כ"זכי" כ"זכה, ולכן זכה המקבל מיד, ומכוחו זכו יורשיו.

33 ר' יהודה הנשיא אמר משום בשם ר' יעקב שאמר משום בשם ר' מאיר סבור כי אמנם "הולך" לאו כ"זכי" לא נחשב כ"זכה", מיהו היכא דמית אולם במקום שמת המשלח אמרינן אומרים אנו מצוה לקיים דברי המת ולכן יתנו את המנה למקבל או ליורשיו.

34 וחכמים אומרים: יחלוקו, כי מספקא להו מסופק להם מה הדין בענין זה. ודעת חכמים המכונים "כאן אמרו": במקרה זה שיש ספק בדבר — שודא עדיף הכרעה עדיפה, הם סבורים שבמקום לחלק את המעות בין שני הצדדים, מוטב לקבוע את הדבר הזה בהכרעה שרירותית כרצון השליח. ור' שמעון הנשיא אין לו שיטה משלו, אלא מעשה אתא לאשמועינן בא להשמיע, לספר לנו שכך נפסקה הלכה.

35 ודוחים: לא, אפשר לומר כי במקרה שהיה הנותן בריא בשעת השליחות דכולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים ש"הולך" אינו כ"זכה", והכא במאי עסקינן וכאן במה אנו עוסקים — בשכיב מרע ששלח מנה זה, ובפלוגתא ובמחלוקת של ר' אלעזר ורבנן קמיפלגי חלוקים הם.

36 דתנן שכן שנינו במשנה: המחלק נכסיו על פיו, שמצווה בחייו לתת נכסיו לאנשים שונים — ר' אלעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן, נכסים שיש להן אחריות כגון קרקעות וכיוצא בהם — נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ונכסים שאין להן אחריות מיטלטלים — אין נקנין אלא במשיכה. ואילו חכמים אומרים: אם היה הנותן שכיב מרע אלו ואלו נקנין באמירה, ואין צורך בקנין נוסף.

37 אמרו לו לר' אלעזר: הלא מעשה היה באמן של משפחת בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה: "תינתן