ביאור שטיינזלץ על גיטין ז׳

1 למימרינהו בניחותא לומר אותם בנחת ולא בכעס, כי היכי דליקבלו מיניה כדי שיקבלו ממנו את דבריו. אמר רב אשי: אנא אני לא שמיעא לי הא שמעתי את הדבר הזה של רבה בר בר חנה, ואולם קיימתיה מסברא מסברה שכך צריך לעשות.

2 אמר ר' אבהו: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי אדם גדול אחד הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילוהו דבר גדול, דבר שהיה בו איסור מרובה.

3 ושואלים: ומנו ומי היה זה? ומשיבים: ר' חנינא בן גמליאל. ותוהים: האכילוהו סלקא דעתך עולה על דעתך לומר? השתא עכשיו, הרי בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמן לא כל שכן? ואיך יכול אתה לומר שהגיע עד כדי אכילת דבר אסור!

4 אלא הכוונה היא שבקשו להאכילו דבר גדול, ומאי ניהו ומה היה זה? אבר מן החי. שיום אחד חסר חלק מבהמה שהביאו לו, ובני ביתו חששו כל כך מפני אימתו הרבה עליהם עד שחתכו איבר מבהמה חיה כדי להשלים, והיה עלול לאכול ממנה.

5 א אגב שדיברנו בדברים שנכתבו מארץ ישראל לבבל ובענין שירטוט, מספרים עוד: שלח ליה לו מר עוקבא ראש הגולה בבבל לר' אלעזר שהיה בארץ ישראל אגרת ובה נכתב: בני אדם העומדים עלי, שמציקים לי, ובידי למסרם למלכות, מהו? האם לעשות זאת, או לא?

6 שרטט ר' אלעזר וכתב ליה לו פסוק זה: "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעד רשע לנגדי" תהלים לט, ב, ופירש לו: אף על פי שרשע לנגדי — אשמרה לפי מחסום.

7 שלח ליה לו מר עוקבא עוד: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו הם מצערים אותי הרבה, ואיני יכול לעמוד בהם! שלח ליה לו ר' אלעזר בחזרה כתוב זה בתשובה: "דום לה' והתחולל לו אל תתחר במצליח דרכו באיש עושה מזימות" תהלים לז, ז, ופירושו של כתוב: דום לה' ואל תעשה דבר, והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבית המדרש והן כלין מאיליהן. ומספרים: הדבר יצא מפי ר' אלעזר, ונתנוהו לגניבא שהיה האיש שחלק על מר עוקבא וציערו, בקולר, כאחד מאלה שנידונים למלכות.

8 ועוד שלחו ליה לו למר עוקבא שאלה זו: זמרא מנא לן דאסיר זמר, מניין לנו שאסור בזמן הזה שלאחר החורבן? שרטט וכתב להו להם פסוק זה: "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים" הושע ט, א.

9 ושואלים: ולישלח להו מהכא ושישלח להם מכאן, מפסוק מפורש זה: "בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשתיו" ישעיה כד, ט! ומשיבים: אי אם מהפסוק ההוא, הוה אמינא הייתי אומר כך: הני מילי זמרא דמנא דברים אלה אמורים דווקא, בזמר שבכלי נגינה, כאמור בכתוב "שבת משוש תופים... שבת משוש כנור" ישעיה כד, ח, אבל דפומא שרי זמר שבפה מותר, על כן קא משמע לן השמיע לנו שכל סוג של שיר אסור.

10 מתוך שהוזכר המעשה במר עוקבא שהורוהו שלא לנקום במציקים לו, מביאים מעשה אחר. אמר ליה לו רב הונא בר נתן לרב אשי: מאי דכתיב מהו פירוש מה שנאמר "וקינה ודימונה ועדעדה" יהושע טו, כב? אמר ליה לו: מתוותא ערים של ארץ ישראל קחשיב הוא מונה.

11 אמר ליה לו רב הונא: אטו אנא לא ידענא דמתוותא וכי אני איני יודע שערים שבארץ ישראל קא חשיב הוא מונה? ודאי שזה פשוטו של מקרא! אלא רב גביהא מארגיזא אמר בה, בפסוק ההוא, טעמא טעם, רמז לענין אחר, וכך פירש אותו: כל שיש לו קנאה "קינה" על חבירו, ובכל זאת הוא דומם "ודימונה" — זוכה ששוכן עדי עד "עדעדה" עושה לו דין.

12 אמר ליה לו רב אשי: אלא מעתה, הפסוק שנאמר בו "וצקלג ומדמנה וסנסנה" יהושע טו, לא, הכי נמי כך הוא גם כן ואף בו אתה דורש?! אמר ליה לו: אי הוה אם היה רב גביהא מבי ארגיזא הכא כאן, הוה אמר בה טעמא היה אומר בזה טעם רמז. ומספרים: רב אחא מבי חוזאה אמר בה הכי כך: כל מי שיש לו צעקת לגימא "צקלג" על חבירו, כלומר, טענה על חבירו שמנע ממנו אוכל, ודומם "ומדמנה" — שוכן בסנה "סנסנה" עושה לו דין.

13 אמר ליה לו ריש גלותא ראש הגולה לרב הונא: כלילא עטרה ששמים בראש החתן מנא לן מניין לנו שאסור לעשות כן? אמר ליה לו: אסור הוא מדרבנן מדברי סופרים, דתנן שכן שנינו במשנה: בפולמוס מלחמה, כלומר, לאחר המלחמה של אספסיינוס גזרו איסור על עטרות חתנים ועל האירוס מין כלי נגינה.

14 אדהכי קם בינתיים עמד רב הונא לאפנויי להיפנות לצרכיו, ומשיצא אמר ליה לו רב חסדא לראש הגולה, שעד כה לא דיבר מפני כבודו של רב הונא שהיה כרבו, קרא כתיב כתוב נאמר בענין זה: "כה אמר ה' אלהים הסיר המצנפת והרים העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבה השפיל" יחזקאל כא, לא, ויש לשאול:

15 וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה? הרי אינן בראשו של אותו אדם! אלא לומר לך: בזמן שמצנפת מצוייה בראש כהן גדול כשבית המקדש קיים — עטרה נמצאת בראש כל אדם, כיון שנסתלקה מצנפת מראש כהן גדול — נסתלקה עטרה מראש כל אדם.

16 אדהכי אתא בינתיים חזר רב הונא, אשכחינהו דהוי יתבי מצא אותם שהיו יושבים ומדברים בכך, אמר ליה לו לרב חסדא בלשון שבועה: האלהים! האיסור הזה אינו אלא מדרבנן מדברי סופרים, אלא חסדא שמך וחסדאין מילך וחסודים דבריך שמצאת רמז יפה לדבר.

17 מסופר: רבינא אשכחיה מצא אותו את מר בר רב אשי דהוה גדיל כלילא לברתיה שהיה קולע עטרה לבתו לנישואיה, אמר ליה לו: וכי לא סבר לה מר סבור אדוני כפי שדרשו את הפסוק: "הסיר המצנפת והרים העטרה"? אמר ליה לו: איסור זה נאמר דומיא בדומה לכהן גדול ולכן בגברי בגברים גזרו שלא ילבשו עטרות, אבל בנשי בנשים — לא גזרו.

18 כיון שהזכרנו פסוק זה, שואלים: מאי מה פירוש "זאת לא זאת"? דרש ר' עוירא, זימנין פעמים אמר לה אותה את השמועה הזו משמיה משמו של רב אמי, וזימנין ופעמים אמר לה משמיה אותה משמו של רב אסי, וכך פירש: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעת החורבן: "הסיר המצנפת והרים העטרה", אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי זאת ראוי לעשות להן לישראל, שהקדימו לפניך בסיני "נעשה" ל"נשמע", וכך עונשם?

19 אמר להן: וכי לא זאת ראוי לעשות להן לישראל, שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל, שאינם עובדים את ה' ועובדים עבודה זרה והעמידו צלם בהיכל? וזה הפירוש של המילים "זאת לא זאת".

20 אגב שהוזכרה דרשה במסורת של חכמים אלה, מביאים עוד כיוצא בה: דרש רב עוירא, זימנין פעמים אמר לה אותה שמועה משמיה משמו של רב אמי, וזימנין ופעמים אמר לה משמיה אותה משמו של רב אסי; מאי דכתיב מהו שנאמר: "כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתיך לא אענך עוד" נחום א, יב? — כך פירושו: אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין — יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהן מרובין. כלומר, אם שלמו נגמרו מזונותיו — יעשה צדקה, וכל שכן כשהם רבים.

21 ושואלים: מאי מה פירוש "וכן נגוזו ועבר"? תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: כל הגוזז "נגוזו" מנכסיו ועושה מהן צדקה — ניצל "עבר" מדינה של גיהנם. כעין משל לדבר: משל לשתי רחילות כבשות שהיו עוברות במים, אחת מהן גזוזה ואחת מהן אינה גזוזה, גזוזה עברה, ושאינה גזוזה לא עברה, משום שהמים נספגו בצמרה וטבעה במים. וכן הוא לענין זה, שמי שגוזז מנכסיו ועושה צדקה אינו נופל בגהינום.

22 ודרשו את המשך הפסוק, "ועיניתך" — אמר מר זוטרא: לומר שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה אף הוא יעשה צדקה הרמוזה קודם לכן בפסוק. "לא אענך עוד" — תני שנה רב יוסף: לומר שאם הוא מחלק צדקה לאחרים שוב אין מראין לו סימני עניות.

23 א שנינו במשנה שר' יהודה אומר: מרקם למזרח וכו', מעכו לצפון ועכו כצפון. ומדייקים: למימרא יש לומר, ללמוד ולהניח מכאן שעכו לצפונה של ארץ ישראל קיימא היא עומדת. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממקום אחר, על פיו מתברר שאין עכו בקצה הצפוני של הארץ, ששנינו: היה מהלך מעכו לכזיב, מימינו למזרח הדרך — האדמה טמאה משום ארץ העמים, ופטורה מן המעשר ומן השביעית, משום שחזקתה היא חוצה לארץ, עד שיודע לך מקום שבו היא חייבת, ואילו

24 משמאלו למערב הדרך — הריהי טהורה משום דין ארץ העמים, וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך מקום שבו היא פטורה. עד היכן? — עד כזיב. ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום בשם אביו: עד המקום הנקרא לבלבו. ומכל מקום רואים מכאן שעכו אינה הקצה הצפוני של הארץ.

25 אמר אביי: רצועה נפקא יוצאת מעכו צפונה, ובה נמשך חלק של ארץ ישראל. ושואלים: ויהיב וכי נותן התנא סימנא הכי סימן באופן כזה לפי הדרך על גבולות הארץ? ומשיבים: אין כן, וכן קרא נמי יהיב סימנא הכתוב גם כן נותן סימן בדרך זו, דכתיב שנאמר: "ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה, ומנגב ללבונה" שופטים כא, יט, ואמר רב פפא: יש להבין את הכתוב "מזרחה השמש" שכוונתו למזרחה של מסלה, משמע שקובעים סימן לפי הדרך.

26 ב ומביאים סתירה בין שתי ברייתות, תנא חדא שנה בברייתא אחת: המביא גט שנכתב בספינה בהיותה בארץ ישראל — הרי הוא כמביא בארץ ישראל ואינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת שהמביא גט שנכתב בספינה בהיותה בארץ ישראל — הרי הוא כמביא בחוצה לארץ!

27 אמר ר' ירמיה, לא קשיא אין זה קשה, ואפשר לומר כי הא זו כשיטת ר' יהודה היא, הא רבנן זו כשיטת חכמים היא. דתנן שכן שנינו במשנה: עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ וצמח בו דבר — חייב במעשר ובשביעית, משום שכאשר הוא מגיע לארץ — דינו כארץ ישראל, והרי הוא כצומח בארץ ישראל.

28 אמר ר' יהודה: אימתי אמרו דבר זה? בזמן שהספינה גוששת, שהיא שקועה עמוק במים ונוגעת באדמה, אבל כשאין הספינה גוששת — פטור. ואם כן, החכם הסבור שהספינה היא כארץ ישראל סבור כדברי חכמים שספינה שבארץ ישראל דינה כארץ ישראל, והסבור שאין הספינה נדונה כארץ ישראל סבור כר' יהודה.

29 אביי אמר: אפשר לומר כי הא והא זו וזו כדעת ר' יהודה היא, ולא קשיא ואין זה קשה: כאן בברייתא בה נפסק שדינה כחוצה לארץ — מדובר בזמן שאין הספינה גוששת, כאן בברייתא בה שנינו שדינה כארץ ישראל — הרי זה בזמן שהספינה גוששת.

30 אמר ר' זירא: אם היה עציץ נקוב המונח על גבי יתדות וצמח בו דבר, בשאלה מה דינו, האם הצומח בו נחשב כצומח בארץ באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן וחכמים ביחס לאדמה שבספינה; שהרי לדעת חכמים אדמה זו למרות שאינה נוגעת ממש בארץ, נחשבת בכל זאת כמחוברת לארץ, ולדעת ר' יהודה, לא.

31 אמר רבא ודחה: דילמא לא היא שמא אינו כן, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' יהודה התם שם אלא בספינה,